האם תשלום כופר מונע הוצאת שומה במסגרת ההליך האזרחי?
ביום 27.7.2015 ניתן פסק-הדין בעניין אשר קינן (קישור לפסק-הדין).
עניינו של פסק-הדין בעסקת תיווך שביצע המערער, אשר בגינהּ קיבל דמי תיווך בסך של למעלה ממיליון ש"ח, כשלטענת המערער הוא שילם בגדרי העִסקה עמלות למתווכי-מִשנה, שאותן יש לנַכּוֹת מהכנסתו החייבת בגין העִסקה.
המשיב, פקיד-שומה חולון, בדק את ההוצאות שעליהן דיוַוח המערער והגיע למסקנה, כי המדובר בהוצאות פיקטיביות וכי בגין החשבוניות שהציג המערער כלל לא ניתן שירות וממילא לא שולם דבר.
במישור הפלילי, הוטל על המערער כופר כספי בגין השימוש בחשבוניות פיקטיביות ודרישת ההוצאות שלא כדין, וזאת חֵלף נקיטה בהליכים פליליים.
ואילו במישור האזרחי, פָסל המשיב את ספריו של המערער והוציא לו שומה לפי מיטב השפיטה בגדרהּ תיאם את הוצאותיו של המערער והוסיף להכנסתו החייבת את הסכומים הנקובים בחשבוניות.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן, דחה את הערעור.
השופטת ד"ר אגמון-גונן קבעה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי ההוצאות שדרש בניכוי הוצאו בייצור הכנסתו ולמעשה לא הוצגה כל ראיה המבססת את גרסתו.
עוד קבעה השופטת ד"ר אגמון-גונן, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה הסכם הכופר נחתם בעקבות לחץ לא לגיטימי של אנשי חקירות מס הכנסה או בתמורה להבטחה לפיה לא ינוהל נגדו הליך כלשהו, לרבות אזרחי, וממילא אין לבטל את השומה בְּשל הבטחה מינהלית.
רכישת זכויות בשותפוּת – האם יש לסַווגה לצורכי מס כרכישת נכסי השותפוּת ולאפשר את הפחתתם?
באותו יום (27.7.2015) ניתן גם פסק-הדין בעניין פרי אור בע"מ (קישור לפסק-הדין).
המערערת, חברת בת של מהדרין בע"מ שהינה חברה ציבורית, הינה חברה העוסקת בנטיעת פרדסים ומטעי פרי, אריזת פרי ושיווקו בארץ ובעולם.
ביום 4.10.2006 רכשה המערערת 51% מהזכויות במהדרין תנופורוט יצוא – שותפות מוגבלת, שעיקר עיסוקה באריזה ובשיווק של פרי שמקורו בפרדסי ומטעי השותפים, ואשר בה החזיקה לפני הרכישה ב-49% מהזכויות. כלומר, המערערת הפכה לבעלים (במישרין ובעקיפין) של 100% מהזכויות בשותפות זו. תמורת הזכויות הנרכשות שילמה המערערת 34 מיליון ש"ח.
בו ביום, רכשה המערערת את הזכויות בגן פלח – שותפות מוגבלת, שעיסוקה בעיבוד ובניהול פרדסים על-פי הסכמי עיבוד עם פרדסנים. זאת, בתמורה לכ-24 מיליון ש"ח.
בדו"חותיה לצורכי מס לשנות-המס שבערעור (שנות-המס 2007–2009), דיווחה המערערת על רכישת נכס של "מוניטין" בסכום הכולל שאותו שילמה במסגרת שתי העִסקות (בסך כ-58 מיליון ש"ח) ודרשה בניכוי "הוצאות הפחתת עלות רכישת שותפויות" בסך של כ-5.8 מיליון ש"ח בכל שנה (דהיינו, בשיעור 10%). דהיינו, המערערת ראתה במלוא עלות רכישת הזכויות בשותפויות כתשלום בגין רכישת נכס של "מוניטין", באופן המאפשר הפחתת עלות זו על-פני 10 שנים בהתאם לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת למוניטין), תשס"ג-2003.
המשיב, פקיד-השומה למפעלים גדולים, לא קיבל את עמדת המערערת וקבע, כי מדובר בזכויות בשותפויות כך שאין להתיר כהוצאה לצורכי מס כל הפחתה המתייחסת לרכישת הזכויות כאמור, וזאת לאור הלכת שדות (ע"א 2026/92). לחלופין, טען המשיב, כי גם אם יש לראוֹת במערערת כמי שרכשה נכסים של השותפויות, הרי שכלל לא הוכח כי בין הנכסים שנרכשו נרכש גם מוניטין, וממילא לא הוכח כי שווי המוניטין, ככל שישנו כזה, הינו השווי לו טענה המערערת.
המערערת לא השלימה עם קביעתו של המשיב וערערה, באמצעות עו"ד ד"ר שמואל בורנשטין – היום שופט בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד – לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. ואילו המשיב יוצג בתיק על-ידי עו"ד אורית וינשטיין – היום שופטת בית-המשפט המחוזי בחיפה.
במסגרת הדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב הוחלט על פיצול הדיון, כך שקוֹדם תינתן החלטה בשאלה האם המערערת בעסקות מושא הערעור רכשה זכויות בשותפויות (כפי עמדת המשיב) או שמא רכשה נכסים של השותפויות (כפי עמדת המערערת); ורק לאחַר הכרעה במחלוקת האמורה, וככל שתתקבל עמדת המערערת, יתקיים דיון הוכחות בשאלת שווי הנכסים.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן, דחה את הערעור.
בראשית הדברים, נדרשה השופטת ד"ר אגמון-גונן להלכת שדות וקבעה, כי מאחַר שעל-פי הלכה זו מכירת מלוא זכויותיו של שותף בשותפוּת תיחשב, לעניין דיני המס, כמכירת נכס הוני יחיד ולא כמכירת חֵלקו היחסי של השותף בכל אחד ואחד מנכסי השותפוּת בנפרד, יש לעמוֹד על מהותן של שתי העִסקות בהן עסקינן; כאשר יש לבחון את טענת המערערת למהות כלכלית הגוברת לצורכי מס על הצורה של העִסקה, וזאת בשים לב לפסק-הדין שניתן לפני מספר ימים על-ידי בית-המשפט העליון בעניין תדיראן (ע"א 749/13).
השופטת ד"ר אגמון-גונן בָּחנה את שתי העִסקות וקבעה, כי לשון ההסכמים כמו גם דיווחי הצדדים הנוגעים לעִסקות (כזכור, מהדרין, חברת האם של המערערת, הינה חברה ציבורית) מצביעים על כך שמדובר בעסקות שבגדרן רכשה המערערת זכויות בשותפויות ולא בעסקות לרכישת נכסים של השותפויות.
באשר לטענת המערערת, כי יש להעדיף מהות על-פני צורה, קבעה השופטת ד"ר אגמון-גונן, תוך שהיא מאמצת את קביעותיו של השופט מ' אלטוביה בעניין כלל חברה לביטוח (ע"מ 36620-12-09),* כי אין לאפשר טענה זו, שעה שהמערערת בחרה את אופן עיצוב העִסקות, והעסקות דוּוחו לרשויות כעסקות לרכישת זכויות.
* נזכיר, כי הערעור שהוגש לבית-המשפט העליון על פסק-הדין של השופט מ' אלטוביה בעניין כלל חברה לביטוח נדחה (ע"א 3890-13).
עוד ציינה השופטת ד"ר אגמון-גונן, כי אין היא סבורה כי בחינה מהותית של העִסקות הייתה יכולה להביא למסקנה שונה בנסיבות העניין.
לבסוף, קבעה השופטת ד"ר אגמון-גונן, כי היות שמכירה של זכויות בשותפוּת אינה מהווה, לצרכי מס, מכירה של נכסי השותפוּת, אלא מכירה של נכס בודד שהוא הזכות בשותפוּת, המערערת אינה רשאית להפחית לצורכי מס את עלות רכישת הזכויות בשותפויות או את חלקהּ כאילו נרכס מוניטין; וכי עלות רכישת הזכויות בשותפויות תהווה בידי המערערת "מחיר מקורי" בחישוב רווח ההון בעתיד לכשתמכור המערערת את הזכויות בשותפויות.
עם כל הכבוד הראוי, קביעותיה של השופטת ד"ר אגמון-גונן אינן חפות מביקורת ויש להניח, כי סוגיה זו תגיע לפתחו של בית-המשפט העליון.