פסילת ספרים והוצאת שומה בעקבות הליך פלילי
פורסם פסק-הדין בעניין נורדן נפט (1998) בע"מ (קישור לפסק-הדין).
המערערת הורשעה במספר עבירות ובכללן עבירות מס בגין שימוש בחשבוניות פיקטיביות.
עוד קודם למתן הכרעת הדין בהליך הפלילי, שלח המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1) למערערת הודעה על פסילת ספריה, וזאת בהסתמך על כתב האישום; ובנוסף, הוציא למערערת שומה לפי מיטב הַשפיטה, בגדרה נקבע, כי ההוצאות שרשמה המערערת כהוצאות לרכישת דלקים בהתבסס על שתי חשבוניות ה"חשודות כהוצאות פיקטיביות ע"פ כתב אישום שהוגש נגד החברה" אינן מותרות בניכוי. עוד נקבע בשומה, כי לאור פסילת ספרי המערערת יש להחיל עליה את הסנקציות הנובעות מכך לפי סעיף 33 לפקודת מס הכנסה, דהיינו אי-התרה בקיזוז של הפסדים מועברים וכן אי-מתן ניכוי בְּשל פחת וניכוי בְּשל אינפלציה.
בפסק-דין ארוך ומנומק בן 27 עמודים, דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי ס' הנשיא (בדימוס) השופט ג' גינת, את הערעור ברובו.
ראשית, קבע השופט גינת, כי בדין פָּסל המשיב את ספרי המערערת, תוך שהוא דוחה על הסף את טענות המערערת באשר לפסילת ספריה, וזאת מהטעם שהמערערת בחרה שלא למַצות את הליכי ההשגה והערעור שעמדו לה בהליך המנהלי לפני המשיב לפי סעיף 130(יא)(2) לפקודה (ותחת זאת בחרה להמתין עד סיום הליכי השומה והוצאת השומה בצו ולהגיש ערעור על הודעת הפסילה לבית-המשפט המחוזי יחד עם הערעור על הצו).
לאור האמור, הוסיף השופט גינת, כי הסנקציות הנובעות מפסילת הספרים תקפות אף הן.
עם זאת, השופט גינת קיבל באופן חלקי את טענתה החלופית של המערערת, לפיה יש להתיר לה בניכוי את הוצאותיה לרכישת דלק גם ככל שהחלטת פסילת ספריה תמצא כתקפה, וזאת על דרך האומדן ובכפוף לקביעת המשיב כי אכן הייתה הוצאה בפועל שניתן לאמוד את שיעורה.
חובת תשלום אגרה עבור מידע בנושא מיסוי מקרקעין
פורסם פסק-הדין בעניין משה הר שמש (קישור לפסק-הדין).
המערער, עו"ד משה הר שמש, עתר לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים, בבקשה להוצאת צו המורה למשיב, הממונה על חוק חופש המידע ברשות המיסים, למסוֹר לו, ללא תשלום, מידע אודות רכישת זכויות במקרקעין ברמת גן על-ידי לקוחותיו של המערער. זאת, לאחַר שבקשתו של המערער לקבלת המידע נדחתה על-ידי המשיב, בטענה כי חלות לגבּיה הוראות תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (אגרות בגין פעולות ושירותים), התש"ע–2009 ("התקנות") שהותקנו על-ידי שר האוצר בשנת 2009 מכוח הסמכוּת שהוענקה לו על-פי סעיף 115(א) לחוק מיסוי מקרקעין והמחייבות תשלום של אגרה בעבור קבלת המידע הנדרש.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד' מינץ, דחה את העתירה בפסק-דין מיום 9.3.2014 (עת"מ 21464-08-13).
על פסק-הדין הגיש המערער ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' מלצר (בהסכמת השופטים א' חיות ונ' הנדל), דחה את הערעור.
השופט מלצר קבע, כי הגם שאין חוֹלק כי המידע שביקש המערער מוסדר הן במסגרת חוק חופש המידע והן במסגרת התקנות, הרי שאין מדובר בשני מסלולים מקבילים העומדים לבחירה, אלא בהתנגשות בין המסלולים האמורים; ובהינתן התנגשות זו, ולאור הפרשנות הראויה להוראות סעיף 20 לחוק חופש המידע (לפיו "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית"), הרי שהנתיב היחיד המחייב הוא זה שמוגדר בתקנות ולפיו על המערער לשלם את האגרה הקבועה בתקנות האמורות כתנאי מקדים לקבלה של המידע הנדרש.
החלת סעיף 147 על שומה בהסכם
בפסק-דינו מיום 26.2.2013 קבע בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, כי אומנם סמכותו של מנהל רשות המיסים לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה ניתנת להפעלה גם כאשר מדובר בשומה שעוגנה בהסכם בין הצדדים, ואולם, בנסיבות המקרה לא התקיימו לדעת בית-המשפט הנסיבות המצדיקות שימוש בסמכות האמורה.
השופט מינץ קבע, כי הסכם השומה שנערך עם הנישום בנוגע למיסוי אופציות שהוקצו לו בשנת 2001 במסלול "ליד 102" נערך בניגוד להחלטת מיסוי שחלה עליו. עוד קבע השופט מינץ, כי פקיד-השומה פעל בניגוד למדיניות רשות המיסים ובניגוד להנחיות היועץ המשפטי לרשות המסים.
ואולם, חֵרף כך סבר השופט מינץ, כי אין בכל אלה כדי להצדיק את תיקון הטעות ופתיחת השומה, שכּן הדבר אינו עולה, לדעתו, בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בעניין מחלב (ע"א 7726/10).
על פסק-הדין הגיש מנהל רשות המיסים ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון – מפי השופטים מ' מזוז, נ' סולברג וי' דנציגר – קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט מזוז לעיקרון אי-הסופיות של החלטות מינהליות-שלטוניות, תוך שהוא מדגיש, כי לא הרי השיקולים לעניין עיון מחדש בהחלטה שניתנה בנוגע להחלטות בעלוֹת תוקף כללי כהרי השיקולים בנוגע להחלטות המתייחסות לפרט מסוים שלגביהן חופש הפעולה של הרשות מצומצם יותר.
לאחר מכן, נדרש השופט מזוז לשאלת גדרי סמכותו ושיקול דעתו של מנהל רשות המיסים לפי סעיף 147 לפקודה, וקבע, כי בדומה לסמכות הכללית לעיין מחדש בהחלטה, הרי שגם לעניין הסמכוּת לפי סעיף 147 אין מקום לקטגוריזציה נוקשה של עילות ונסיבות שיצדיקו עיון מחדש בהחלטה שניתנה, ובכל מקרה יש לבחון לגופו את איזון האינטרסים הקונקרטי; כאשר נקודת המוצא היא שקיימת ככלל סמכות רחבה לעיין מחדש בשומה שניתנה, והמבחן הוא סבירות ומידתיות הפעלת שיקול הדעת במקרה הנתון.
השופט מזוז הוסיף וקבע – תוך שהוא מתייחס לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מחלב – כי אין ספק שהסמכוּת לפי סעיף 147 חלה גם מקום שהשומה שנעשתה לנישום היא תוצר של הסכמה או הסכם בין הנישום לבין פקיד-השומה, אם כי נדרשת "הצדקה מיוחדת" כדי לפתוח שומה שבהסכם, וממילא המקרים שבהם יעשה שימוש בסמכות לגבי שומה כאמור יהיו חריגים.
לגופו של עניין, קבע השופט מזוז, כי הפעלת סמכותו של המנהל לפי סעיף 147 בנסיבות המקרה הנדון הייתה כדין, וזאת ממספר טעמים: האחד, מדובר היה בהסכם שומה אשר כבר בעת שנכרת היה מנוגד הן להוראות הפקודה, הן להחלטת מיסוי ספציפית שניתנה על-ידי הנהלת הרשות בעניינו של המשיב, הן להנחיית היועץ המשפטי לרשות המיסים והן למדיניות רשות המיסים, כך שמדובר בהסכם מוטעה לגופו, מנוגד לדין, יוצר העדפה לא מוצדקת של המשיב מול עובדים אחרים של החברה ועובדים אחרים במשק בנסיבות דומות וכנגזרת מכך גם אי-גביית מס אמת; השני, למשיב הייתה תרומה להחלטה הפגומה שקיבל פקיד-השומה לעריכת ההסכם עם המשיב; השלישי, העובדה שהמשיב היה מודע לכך שההסכם שגובש עם פקיד-השומה מנוגד להחלטת המיסוי החָלה עליו, שוללת מעשית ונורמטיבית כאחד כל טענת הסתמכות מצד המשיב, שכּן לא רק שהוא ידע על החלטת המיסוי, אלא שהוא גם ידע – או למצער היה עליו לדעת – כי הסכם זה חשוף להפעלת הסמכוּת לפי סעיף 147, ככל שהדבר יתגלה; והרביעי, מדובר בגביית חסר בסכום לא מבוטל של כ-2 מיליון ש"ח.
השופט מזוז המשיך וציין, כי אין בפסק-הדין בעניין מחלב כדי להביא למסקנה אחרת, אלא להפך, וזאת אף אם תיושם עמדתו של שופט המיעוט באותו מקרה, השופט י' דנציגר (יושם אל לב לדברי השופט מזוז לפיהם לא ברור שפסק-הדין בעניין מחלב מגבש הלכה, שכּן דעת הרוב שם ביטאה, לשיטתו, הסכמה בנוגע לתוצאה בלבד, אך לא באשר למבחנים מהותיים להפעלת הסמכוּת שלפי סעיף 147).
השופט נ' סולברג הצטרף לחוות-דעתו של השופט מזוז, אך הביע דעתו, כי באיזון בין סמכותו של המנהל לבין אינטרס ההסתמכות של הנישום יש ליתן משקל ניכר להוראת סעיף 147 המהווה, לשיטתו, הוראת חוק מיוחדת, המעניקה למנהל רשות המיסים סמכות לבחון מחדש הסכמי שומה, וזאת בנוסף על ההסמכה הכללית הנתונה לו מכוח כללי המשפט המנהלי.
עוד קבע השופט סולברג, כי יש לראות את ההסכם שבין הנישום לבין פקיד-השומה ככולל תנאי מכללא לעניין סמכות המנהל לפי סעיף 147, כאשר גם במצבים בהם הנישום נקי כפיים ובר-לבב, אפשר שתתגבש "הצדקה מיוחדת" לפתיחת השומה, גם כשהיא מעוגנת בהסכם, אם ישנן נסיבות אחרות המצדיקות זאת, אף אם נסיבות אלו אינן חריגות שבחריגות ונדירות ביותר.
השופט דנציגר הצטרף אף הוא לתוצאה אליה הגיעו השופטים מזוז וסולברג, תוך שהוא מדגיש כי הסכמתו לתוצאה זו אינה מסמנת שינוי בעמדתו העקרונית בסוגיה זו כפי שהובעה בפסק-הדין בעניין מחלב, אלא נובעת מכך שבמקרה דנא מדובר במקרה שבו מתברר בדיעבד כי השומה שבהסכם התבססה על טעות שהנישום ידע או היה עליו לדעת עליה או על הטעייה מצד הנישום, וכי מדובר בשומה שבהסכם שהתבססה על "מידע חסר או עמום שגרם לטעות בשומה".