פורסמו שלושה פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים והחלטה של בית-המשפט העליון.
החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין רובומטיקס (קישור להחלטה)
בהחלטתו מיום 9.2.2014, הורה השופט אלטוביה על מחיקת טענות עובדתיות מתצהירו של מנהל המערערת (שלא היה מנהלה בתקופה הנדונה) מהטעם שטענות אלו לא הועלו בשלב ההשגה בפני המשיב; ובמקביל, אימץ את בקשת המשיב (פקיד-השומה למפעלים גדולים) להורות על הוצאת המסמכים שצורפו כנספחים לסעיפים שנמחקו.
ביסוד החלטותיו אלו, קבע השופט אלטוביה, כי היה על המערערת להגיש את כל המסמכים הרלבנטיים בעניינה בשלב ההשגה, ומשלא עשתה כן, אין לאפשר לה "מקצה שיפורים" במסגרת הליך הערעור.
ביום 10.3.2014 הגישה המערערת לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה זו.
בעקבות בקשת רשות הערעור, הגישו לשכת עורכי-הדין בישראל ולשכת רואי-חשבון בישראל בקשות לבית-המשפט העליון להצטרף כצד להליך, במעמד של "ידיד בית המשפט".
בית-המשפט העליון – מפי השופטים י' דנציגר, ע' פוגלמן ונ' סולברג – דחה את בקשת רשות הערעור.
הגם שבית-המשפט העליון אישר את קביעותיו של השופט אלטוביה, החלטת בית-המשפט העליון מצמצמת משמעותית את ההשלכות מרחיקות הלכת שעשויות להיות לקביעותיו של השופט אלטוביה על ניהולם של הליכי השגה. זאת, משני טעמים:
ראשית, בית-המשפט העליון קבע, כי מדובר בהחלטה קונקרטית של בית-המשפט המחוזי המוגבלת לעובדותיו של המקרה שעמד לפניו, וזאת תוך שבית-המשפט העליון מתייחס לליקויים שנפלו בתצהיר שהוגש על-ידי המבקשת (המערערת) ולכך שהמבקשת ביקשה להעלות טענה חדשה הסותרת את הטענה שנטענה בזמן אמת על-ידי בעליה הקודמים, ולא לעצם העלאת הטענות החדשות והוספת המסמכים במסגרת הליך הערעור בפני בית-המשפט המחוזי.
שנית, בגדרה של ההחלטה ציין בית-המשפט העליון את דברי ב"כ המשיב שקרא לכל העוסקים בתחום דיני המס לאמֵץ גישה עניינית וקונסטרוקטיבית בבירורם של ערעורי מס כמו גם את גישת המשיב לפיה אין מקום לחסום דרכם של נישומים המבקשים להעלות טענות חדשות במסגרת ההליך הערעורי לפני בית-המשפט, ובלבד שאפשרות זו לא תנוצל לרעה.
עוד ציין בית-המשפט העליון, כי הוא מקבל את הצהרת המשיב, לפיה עמדתו הייתה מאז ומעולם שהצדדים לערעור מס רשאים להעלות לפני בית-המשפט טענות לשם בירור מס אמת, בכפוף לכך שאפשרות זו לא תנוצל לרעה, בנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית, וכי טענות המבקשת במקרה דנא אינן אלא "התפרצות לדלת פתוחה".
מנגד, בית-המשפט העליון הוסיף והבהיר, כי אין באמור כדי לאפשר לנישום העלאת טענות חדשות ללא כל מגבלה לפני בית-המשפט המחוזי, כאשר השְאֵלה אלו טענות חדשות ראויות להישמע ובאיזה שלב, מונחת לפתחו של בית-המשפט המחוזי והוא אמור להפעיל בעניין זה שיקול דעת מדוּד ושכל ישר, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
נציין, כי בהבהרתו זו, התייחס בית-המשפט העליון להגבלת אפשרותו של הנישום להעלות טענות חדשות ללא כל מגבלה בפני בית-המשפט המחוזי, אך הדברים יפים, לשיטתנו, גם לגבי העלאת טענות חדשות על-ידי פקיד-השומה.
עוד נציין, כי הגם שבית-המשפט העליון לא התייחס בהחלטתו להחלטה אחרת שנתן בהקשר דומה בעניין יורם ליבוביץ, יש בה בהחלט כדי לצמצמה.
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין דב יעקבי (קישור לפסק-הדין)
המערער הגיש דו"חות מס שנתיים בגדרם דרש זיכוי ממס מכוח הוראות סעיף 11(ב)(1א) לפקודת מס הכנסה, דהיינו זיכוי למי שמרכז חייו ביישוב מזַכה – מקיבוץ דורות שבנגב.
המשיב, פקיד-שומה חיפה, סבר, כי המערער לא היה תושב היישוב בשנות-המס הרלבנטיות, ועל-כן קבע, כי אינו זכאי לזיכוי על-פי הוראות הסעיף. מכאן הערעור.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ר' סוקול, דחה את הערעור.
בראשית הדברים, סָקר השופט סוקול את הטבות המס המוקנות לתושבי אזורים מוגדרים, תוך שהוא מזכיר, כי הנטל להוכיח שהתקיימו תנאי הזכאות לקבלן מוטל על שכמי מי שטוען לאותה הטבה.
בהמשך, נדרש השופט סוקול למבחן "מרכז החיים" ויישומו לגבי עוּבדות המקרה, תוך שהוא קובע, כי הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית המערער לא העתיק את מרכז חייו לקיבוץ, וכי מרכז חייו היה ונותר בחיפה, שם משפחתו ואשתו המשיכו להתגורר.
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין קאסם אגבריה (קישור לפסק-הדין)
עניינו של פסק-הדין בהחלטת המשיב, פקיד-שומה חדרה, לפסוֹל את ספרי המערער בגין אי-רישום תקבולים בהתאם להוראות ניהול ספרים החלות על המערער, וזאת מהטעם שהמערער רשם את התקבולים על-גבי דפי נייר שנָשאו לוגו וכיתוב (בשפה הערבית) ולא היו כרוכים וממוספרים.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור ברובו.
בפסק-דין מנומק האוחז 25 עמודים – שהינו גם פסק-הדין הראשון הניתן על-ידי השופטת וינשטיין (ברכותינו!!) – נדרשה השופטת וינשטיין לשאלה האם הרישום בדפי הנייר מהווה "רישום כדין" וכן האם הוא עולה כדי "רישום חלופי" כטענת המערער, וענתה של שאלות אלו בשלילה.
עוד נדרשה השופטת וינשטיין לטענת המערער, לפיה הייתה "סיבה מספקת" לאי-רישום התקבולים, וזאת מהטעם שהִזמין גלופה לקופה הרושמת אך אספקתה התמהמהה ולכן עשה שימוש בספר פדיון יומי ולאחר מכן בדפי הנייר; ודחתה טענה זו.
בנוסף, קבעה השופטת וינשטיין, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב עת לא הסתפק במקרה הנדון באזהרה.
לבסוף, ראתה השופטת וינשטיין לנכון לקבל את טענת המערער לפיה יש מקום להפריד לצורך החלטת הפסילה בין שני עסקיו, שכן הביקורת נתקיימה רק במקום אחד ומהטעם ששני המקומות נוהלו על-ידי שני גורמים שונים; ועל-כן קבעה, כי החלטת הפסילה חלה רק על העסק האחד.
פסק-הדין של ועדת-הערר בעניין יחד הבונים ייזום ובניה בע"מ (קישור לפסק-הדין)
בין העוררת 1 – יחד הבונים ייזום ובניה בע"מ, שהינה חברה קבלנית ("החברה"), לבין העוררים 2 ו-3, נחתם הסכם מכר, בגדרו רכשו העוררים 2 ו-3 מהחברה דירת מגורים בבניין שעתיד היה להיבנות על-ידי העוררת 1.
לטענת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין רחובות, היה על העוררים 2 ו-3 לכלוֹל בשווי המכירה החייב במס רכישה את ההוצאות המשפטיות אשר נטלו על עצמם לשלם לב"כ החברה. זאת, בהתבססו על פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין יעקובס (קישור לפסק-הדין).
העוררים 2 ו-3, לעומת זאת, סוברים, כי אין לכלוֹל מרכיב זה בשווי המכירה, שכּן הוא אינו משולם לחברה אלא לב"כ.
עוד טוענים העוררים, כי אין לראות בפסק-הדין בעניין יעקובס משום הלכה מחייבת, וזאת בעיקר מכוח הוראות תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי: תקנה זו, המתייחסת לתוכנו של כל פסק-דין, קובעת, כי פסק-דין מחיֵיב צריך להכיל, בין היתר, את השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה; בעוד שבעניין יעקובס הנ"ל ביטל בית-המשפט העליון, בהסכמת הצדדים, את החלטת ועדת-הערר בהמלצתו.
ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד קיבלה את הערר ברוב דעות.
בחוות-דעת של יו"ר הוועדה, השופט ב' ארנון, אליה הצטרף חבר הוועדה עו"ד ד' שמואלביץ, נקבע, ראשית, כי אין לראוֹת בפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין יעקובס – כמו גם בפסק-הדין בעניין ינאי, שניתן באותה סוגיה – בגדר הלכה מחייבת, וזאת מהטעם שאין מדובר בפסקי-דין מנומקים שהכריעו בסוגיות שבמחלוקת לגופו של עניין.
עוד נקבע, כי לאור הקו המנחה בעיקרון "צירוף כל התמורות" – לפיו כל תשלום שחייב המוכר לשלם בקשר לנכס ביום המכירה אך הקונה מתחייב לשלמו במקומו, מהווה חלק משווי המכירה – יש להידרש לשאלה, האם מוטלת על הקבלן חובה שבדין לשאת בהוצאות המשפטיות הכרוכות ברישום זכויותיהם של הרוכשים בדירה על-שמם. על שאלה זו, ולאחַר שנדרש להוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 כמו גם להוראות חוק הגנת הצרכן, ענה השופט ארנון בשלילה, ובהתאם קבע, כי אין להחשיב את אותן הוצאות כחלק משווי המכירה.
השופט ארנון הוסיף ונדרש לטענת המשיב, לפיה הנכס הנמכר הינו "דירה רשומה" ולפיכך יש להכיר ברישום זכויותיהם של הרוכשים בדירה כחלק משווי המכירה; ודחה טענה זו בנימוק כי טענה זו לא הוּכחה וכי גם אם יאומץ המִתווה אותו מציע המשיב הרי שבמועד ביצוע העִסקה טרם בוצע רישום הזכויות וממילא אין לכלוֹל אותם בשווי המכירה.
בנוסף, נדרש השופט ארנון לטענתו הנוספת של המשיב, לפיה התשלום ששולם על-ידי הרוכשים לחברה בגין הוצאות משפטיות עולה על הסכום הנדרש עבוּר רישום זכויותיה בדירה, ולפיכך יש להחיל במקרה זה את עיקרון צירוף כל התמורות ולצרף את היתרה (הנטענת) לשווי המכירה. השופט ארנון קבע, כי טענה זו לא הוּכחה ודינה להידחות; וכי גם אם טענה זו הייתה מוכחת כנכונה, היה בה כדי להצדיק הַחלה חלקית בלבד.
בחוות-דעת המיעוט, ובהתבסס על שורה ארוכה של נימוקים, הביע עמדתו חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות, כי יש לקבל את הערר בחלקו באופן כזה שלשווי המכירה תתווסף מחצית מההוצאות המשפטיות.
כאמור, עמדה זו לא התקבלה (וראו לעניין זה את דבריו של יו"ר הוועדה בסעיף 42 לחוות-דעתו), אך יש להניח, שסוגיה זו תובא פעם נוספת להכרעתו של בית-המשפט העליון, בתקווה שהפעם תהיה זו הכרעה מנומקת.