לאחרונה, טוענים מומחי מס שונים, כי פיצויי פיטורין לעובדים מהווים הכנסה הונית באופיָם. טענה זו נסמכת, רובה ככולה, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין כבלי ציון.
לדעתנו, ספק אם טענה זו, חדשנית ככל שתהיה, תעמוד, במבחן משפטי. לכך נידרש בהרחבה במקום אחר. עם זאת, נבקש לעדכנכם, כי אתמול ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שטרית סילבאן, המתייחס, בין היתר, לנושא זה.
באותו מקרה, המערער, אדריכל במקצועו שפעל באמצעות חברה, פירק את החברה המקורית שבשליטתו, תוך הקמת חברה חדשה במקומה. בעקבות מהלך זה, ביקש המערער לשלם מס בשיעור 10% על הרווחים הראויים לחלוקה של החברה המתפרקת (בהתאם לסעיף 94ב לפקודה) ולקבל פטוֹר ממס בגין פיצויי הפיטורין ששולמו לו (בהתאם לסעיף 9(7א) לפקודה).
בית-המשפט המחוזי אישר את עמדת פקיד-השומה וקבע, כי מדובר בעסקה מלאכותית. עוד נקבע, כי יש לראות ברווחים שחולקו למערער דיבידנד החייב במס בשיעור 25%.
בית-המשפט העליון דחה את ערעורו של מר שטרית.
בפסק-הדין, חזר בית-המשפט ואימץ את מבחן "הטעם המסחרי" כמבחן למלאכותיות העִסקה, תוך שהוא קובע, כי במקרה הנידון לא היה כל טעם מסחרי לפירוק מֵעֵבר לרצון להפחית מס, ועל-כן מדובר היה בעִסקה מלאכותית ממנה רשאי היה פקיד השומה להתעלם ולשלול את יתרון המס הגלום בה.
בית-המשפט העליון הוסיף וקבע, כי יש לחיֵיב במס את הרווחים הראויים לחלוקה בשיעור המס שחל על דיבידנד, בבחינת "השיעור שחל בשלילת היתרון והתכנון".
ואילו לגבי פיצויי הפיטורין קבע בית-המשפט העליון, כי "נכון עשה פקיד השומה בשעה שהטיל על 'פיצויי הפיטורין' מס רגיל בתור שכר עבודה על פי סעיף 2(2) לפקודה".
קביעתו דלעיל של בית-המשפט העליון עומדת אפוא, בסתירה לגישה לפיה פיצויי פיטורין מהווים בגֶדר הכנסה הונית.
לא נותר אלא להמתין להכרעתו של בית-המשפט העליון בעניין כבלי ציון.