במבזק מיום 22.7.2011 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין זבלי (קישור לפסק-הדין).
באותו מקרה, ביצע המערער את הפעולות הבאות: המערער הקים חברה חדשה ("חברה א") שביקשה ביום 30.11.1999 להיחשב (בשנת-המס 2000 ואילך) כחברה משפחתית. בחודש דצמבר 1999 העביר המערער לחברה א' את החזקותיו בחברה עסקית שבבעלותו ("חברה ב") בפטוֹר ממס לפי סעיף 104א לפקודה. בסמוך לאחר מכן, ועוד בעוד באותו חודש (דצמבר 1999), חילקה חברה ב לחברה א דיבידנד בסך 7.9 מליון ש"ח (חלוקת הדיבידנד לא חויבה במס בהיותה דיבידנד בין חברות). ואילו בשנות-המס שלאחר מכן (2003-2000) דיווחה חברה א על רווחי הון ממכירת ניירות-ערך נסחרים בסכום מצטבר של כ-1.6 מליון ש"ח. רווחים אלה היו פטוּרים ממס בידי החברה וחלוקתם כדיבידנד למערער לא חויבה, אף היא, במס, שכן חברה א הפכה, כאמור, לחברה משפחתית.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, קיבל את טענת פקיד-השומה, כי מדובר בעסקה מלאכותית, וקבע, כי בעוד שפקיד-השומה עמד בנטל השכנוע בקשר עם טענת המלאכותיות, המערער לא הצליח לסתוֹר זאת.
יצוין, כי במהלך הדיון טען רואה-החשבון המיַיצג, כי מדובר בתכנון מס לגיטימי, ורק לאחר מכן נטען, כי הקמת החברה החדשה נועדה להעביר את ניהול החברה הקיימת לילדיו של המערער, תוך הותרת ושמירת הרווחים הקיימים בידי החברה החדשה. כאמור, טענה זו נדחתה.
לאחרונה פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק-הדין קמא (קישור לפסק-הדין בערעור).
הערעור נדחה ללא נימוקים, וזאת בהתאם להוראות תקנה 460(ב) לתקנות סד"א.