במבזק מיום 6.5.2012 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ענבי ציון משקאות קלים (1981) בע"מ (עמ"ה (ת"א) 1030/05).
בגדרו של פסק-הדין נדונו שתי סוגיות: האחת, האם המערערת זכאית להטבת מס בגין מפעל מאושר; השנייה, האם הוצאות המערערת בגין עובדי מעבדה ורכישת חומרים מתכלים הינן הוצאות מחקר ופיתוח אותן יש לנַכּות בפריסה על-פני שלוש שנים, או שמא הוצאות שוטפות.
לגבי הסוגיה הראשונה, קיבל בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, את עמדת המערערת וקבע, כי הגם שמינהלת מרכז ההשקעות ("המינהלת") קבעה במקור, כי המערערת לא עמדה בתנאי כתב האישור, קביעה זו בוטלה מאוחר יותר על-ידי המינהלת וזו קבעה, כי המערערת זכאית להטבת המס. זאת, לאחַר שבדקה את נסיבות המקרה (בניגוד לעוּבדות פסק-הדין בעניין בולוס (ע"א 3149/90)).
שעה שכך, והיות שהמינהלת הינה הגוף המוסמך לכך בדין, פקיד-השומה לא יכול לשלול קביעה זו, והינו כפוף לה.
לגבי הסוגיה השנייה, קיבל בית-המשפט את עמדת פקיד-השומה וקבע, כי ההוצאות שבמחלוקת מהוות הוצאות מחקר-ופיתוח שיש לנַכּותן בפריסה על-פני שלוש שנים ולא באופן שוטף. זאת, מהטעם שהמערערת רשמה הוצאות אלו בדו"חותיה הכספיים תחת "מחקר ופיתוח".
לעניין זה, ציין בית-המשפט, כי העוּבדה, כי המערערת ורואי-החשבון שלהּ בחרו לסוַוג הוצאות אלו תחת "מחקר ופיתוח" די בה כדי לשלול את הצורך להתערב בשיקול דעתו של המשיב שעה שראה בהוצאות אלו הוצאות מחקר ופיתוח, שכּן הדו"ח הכספי הוא, בין היתר, הצהרת הנישום לאמיתות האמור בו.
פקיד-השומה ערער על פסק-הדין (דהיינו, על הכרעת השופט אלטוביה בסוגייה הראשונה) לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' דנציגר (בהסכמת השופטות א' חיות וד' ברק-ארז) קיבל את הערעור (ע"א 5508/12).
השופט דנציגר קבע, כי כתב האישור, על תנאיו המקוריים, עומד בתוקפו, וכי החברה (המשיבה) לא עמדה בתנאים אלה, וממילא בדין קבע פקיד-השומה (המערער) כי אין היא זכאית להטבת המס לפי חוק עידוד השקעות הון. בקביעתו זו, מציין השופט דנציגר, מימש פקיד-השומה את מדיניות המינהלה כפי שהתבטאה במכתב הביצוע ושלילת הטבת המס אכן מתחייבת מהוראות החוק לעידוד השקעות הון ועולה בקנה אחד עם מדיניות המינהלה.
בהתאם, קבע השופט דנציגר, כי הכרעתו של בית-המשפט המחוזי לעניין השומות אותן קבע פקיד-השומה תבוטל ושומות אלו תעמודנה בתוקפן.