פורסם פסק-הדין בעניין קרלוס בגס (קישור לפסה"ד).
המערער הינו בעל מניות בשיעור 52% בחברת יפעת הון דיסק בע"מ ("החברה") אשר נוסדה ביום 22.6.1993.
בשנות-המס 1993 עד 1997 דיוְוחה החברה על הכנסותיה למשיב כחברה רגילה. באותן השנים נצברו בחברה הפסדים לצורכי מס.
הָחל בשנת-המס 1998 ועד לשנת-המס 2000 ("תקופת ההטבה"), פעלה החברה כחברה משפחתית, כאשר המערער שימש כנישום המיַיצג. בשנים אלו, נצברו אצל החברה רווחים לצורכי מס אשר קוזזו כנגד הפסדיה המועברים: בשנות-המס 1999-1998 קוזזו כל רווחי החברה כנגד ההפסדים המועברים; ואילו בשנת-המס 2000 הייתה ההכנסה החייבת של החברה, לאחַר קיזוז ההפסדים כאמור בסך כ-450 אלפי ש"ח.
בשנת-המס 2001 חזרה בה החברה מבקשתה להיחשב כחברה משפחתית, והָחל באותו מועד היא מדַווחת על הכנסותיה כחברה רגילה.
ביום 19.12.2001 חילקה החברה דיבידנד בסך של כ-1,900 אלפי ש"ח, כאשר חֵלקו של המערער בדיבידנד שחוּלק היה בסך כ-1,000 אלפי ש"ח.
לטענת המערער, חלוקת הדיבידנד אינה חייבת במס לפי הוראות סעיף 64א(א)(1) לפקודה, לפיהן "רווחים שחולקו מהכנסות החברה בשנים שהמס שהיא חייבת בו חושב על פי סעיף זה (להלן בסעיף זה – תקופת ההטבה) יראו כאילו לא חולקו".
המשיב, לעומת זאת, טוען, כי הוראות הסעיף האמור חלות רק בנוגע לרווחים שחולקו מתוך ההכנסה אשר שולם בגינהּ מס בחברה המשפחתית, ולא בנוגע להכנסה שכנגדה קוזזו הפסדי עבר של החברה. בהתאם, קבע המשיב, כי המערער אינו חייב במס רק בגין דיבידנד בסך כ-230 אלפי ש"ח (המהווה 52% מתוך הרווחים שחולקו מההכנסה שלא קוזזה כנגד הפסדי העבר של החברה). ואילו את יתרת סכום הדיבידנד שקיבל המערער ביקש המשיב למסות כהכנסה מדיבידנד לפי סעיף 125ב לפקודה.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
בראשית הדברים, דחה השופט אלטוביה את הטענה, כי המונח "הכנסות החברה" שבסעיף 64א(א)(1) לפקודה מתייחס רק להכנסה שיוחסה לנישום המיַייצג או שלא קוזזו כנגדה הפסדי העברה של החברה.
השופט אלטוביה הוסיף ונדרש לשאלה, האם מדובר כאן בחלוקת "רווחים", וזאת תוך שהוא נדרש לתכלית ההסדר המשפטי הייחודי שנקבע בסעיף 64א לפקודה. לדבריו, הֶסדר החברה המשפחתית מבוסס על מודל של מיסוי חד-שלבי, ובהתאם כאשר רווח מסוים אינו נתון למשטר המס החד-שלבי כאמור, הוא אינו זכאי להקלה שבסעיף 64א(א)(1) לפקודה שכּל תכליתה למְנוע כפל-מס במיסוי הרווחים פעם נוספת במיסוי החלוקה. בהתאם, קבע השופט אלטוביה, כי הפרשנות הנכונה למונח "רווחים" בהקשר זה היא כי מדובר ברווחים ששולם בגינם מס בשיטת המיסוי החד-שלבי ולכן יש למְנוע מיסויָם בשנית.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שקלרש (ע"א 3319/04), כי אין לראוֹת בהכנסה שצמחה לחברה בתקופת ההטבה ואשר קוזזו כנגדה הפסדים שצמחו לפני תקופת הטבה, כ"רווחים" לעניין סעיף 64א(א)(1) לפקודה. זאת, למרוֹת שהחברה "שילמה" על הכנסה זו בדמות ויתור על נכס ההפסדים הצבורים. שכּן, מגן מס זה צמח בתקופה בה הייתה החברה נתונה למודל המיסוי הדו-שלבי, והוא במהותו מגן מס בשיעור המס שחל עליה באותה עת, כלומר שיעור מס חברות.
בהתאם, קבע השופט אלטוביה, כי הֶסדר החברה המשפחתית מושג באופן מהותי כאשר החלוקה הפטורה ממס היא חלוקה של רווחים ששולם בגינם מס בשיעור מס שולי או שנוצלה כנגדם הטבת מס בשיעור מס שולי, כגון: ניצול הפסדים שנצברו בתקופת ההטבה או שימוש בפטוֹר כנגד הכנסת החברה.
לאור זאת, קבע השופט אלטוביה, כי הכנסות הדיבידנד שקיבל המערער חייבות במס על-פי הוראות סעיף 125ב לפקודה.