פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חיננזון (ע"מ 1221-04).
לטענת המערער, התקבול שקיבל ממעסיקתו לשעבר במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-הדין בבית הדין הארצי לעבודה, מהווה פיצוי בגין הלנת שכר הפטוּר ממס לפי סעיף 9(21)(א) לפקודת מס הכנסה.*
* סעיף זה פוֹטר ממס "סכום שקיבל עובד כפיצוי הלנת שכר על פי חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, בגבולות סכום הפרשי הצמדה וריבית על השכר המולן".
המשיב, לעומת זאת, גרס, כי אף אם בית הדין הארצי לעבודה קבע שמדובר בפיצוי הלנת שכר, הרי שלצורכי מס אין לראוֹתו ככזה, שכּן הסכם הפשרה מהווה תכנון מס לא לגיטימי של המערער לצבוע את התקבול כתשלום הפטוּר ממס, והדבר אף עולה במפורש מפרוטוקול הדיון במסגרת ההליך המשפטי שנתברר בבית הדין.
טענה נוספת של המערערת הייתה, כי יש לפרוֹס את קרן החוב על-פי סעיף 8(ג)(1) לפקודה על-פני 5 שנות-המס שקָדמו לשנת-המס בה שולמה הקרן האמורה, בעוד שלשיטת המשיב בסמכותו לפרוס את הקרן רק לשנים אליהן מתייחס התשלום ולא יוֹתר מ-6 שנות-מס המסתיימות בשנה שבה נתקבל התשלום, דהיינו לא ניתן לבצע פריסה כלל.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
לדבריו, הסכם הפשרה נוקט במילים "הפרשי הצמדה וריבית בגין הלנת שכר" ולא "פיצוי הלנת שכר", וממילא אין ליַיחס לבית הדין קביעה פוזיטיבית לפסוק פיצוי זה, כפי שטוען המערער. כמו-כן, בית הדין האזורי קבע, כי המערער אינו זכאי לפיצוי הלנת שכר (המהווה פיצוי עונשי), ובית הדין הארצי לא שינה מקביעה זו אלא אישר הסכם בו נקבע שהמערער זכאי להפרשי הצמדה וריבית בגין הלנת שכר, וזה אינו נכלל בסעיף 9(21)(א) לפקודה.
גם לעניין המחלוקת המשנית בין הצדדים – זכות הפריסה לאחוֹר של קרן החוב – קיבל השופט אלטוביה את עמדת המשיב, בקובעו, כי המערער לא הציג כל בדל פרשנות חלופית להוראות סעיף 8(ג)(1) לפקודה שתאפשר לקבל גישתו לפיה המשיב רשאי לייחס את הפרשי השכר לשנות-המס המאוחרות.
יצוין, כי מלבד הטענות לגופו של עניין, העלה המערער מספר טענות מקדמיות, לפיהן בית-המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בערעור, כי שומת המשיב בטלה מעיקרא וכי ההשגה שהגיש התיישנה טרם מועד הוצאת הצו על-ידי המשיב. הגם שגם טענות אלו נדחו על-ידי השופט אלטוביה, מומלץ לקרוא את הניתוח המתייחס אליהן והמהווה את חלק הארי של פסק-הדין (סעיפים 24-13 לפסק-הדין).