בית-המשפט המחוזי: רכישת מניות של חברה שצברה הפסדים לצורכי מס והזרמת פעילות חדשה לחברה זו מהוות עסקה מלאכותית

פורסם פסק-הדין בעניין רנדה וו ד.א. בע"מ (ע"מ (ת"א) 1352/08).

באותו מקרה, עָסקה המערערת בתחום אופנת הנשים ובייבוא ושיווק סיטונאי וקימעונאי של בגדי נשים. המערערת, שנוסדה על-ידי גב' בן נון ("המייסדת"), הִפסיקה את פעילותה בתחום האופנה בסוף שנת-המס 2002, סגרה את החנות שהפעילה ומָכְרה את כל הציוד ששימש אותה בעסקיה, ובמקום זאת הֵחלה לעסוק בתחום האיפור. נכון לתום שנת-המס 2002 צברה המערערת הפסדים בסך של כ-1.9 מליון ש"ח. במחצית השנייה של שנת-המס 2003 נרכשו מניות המערערת על-ידי מר בן דוד ("הרוכש"), ובעקבות זאת הֵחֵלה המערערת לקבל הכנסות של דמי ניהול וייעוץ מחברות שבבעלות הרוכש ואשר היוו את רוב הכנסות המערערת. לטענת פקיד-השומה, עסקת רכישת מניות המערערת על-ידי הרוכש הינה עסקה מלאכותית, שכּן בעת הרכישה הייתה החברה ריקה מפעילות ממשית ומנכסים, והטעם היחיד לעסקה זו היה הרצון לנצל את הפסדיה הצבורים לצורכי מס.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור, תוך שהוא מצביע על הדמיון הרב בין העִסקה נשוא ערעור זה לבין העִסקה שנדונה בפרשת יואב רובינשטיין (ע"א 3415/97) ואשר לגבּיה קבע בית-המשפט העליון כי מדובר בעסקה מלאכותית.
בית-המשפט ציין, כי המערערת לא הצליחה להציג בפניו כל טעם מסחרי לפעולותיה, לא כל שכּן טעם יסודי, כפי שנקבע לאחרונה בפרשת סגנון (ע"א 2965/08).

עוד ציין בית-המשפט, כי הגם שעל-פי הלכת בן ארי (ע"א 7387/06), יש לאפשר לבעלי מניות להינות מהפסדי עבר (ככל שהפסדים אלה מימנו את הפעילות שבגינהּ נוצרו ההפסדים), אין להתיר למערערת לקזז את הפסדיה הצבורים כנגד ההכנסות שנצמחו לה במחצית הראשונה של שנת-המס 2003 (כפי שנטען על-ידי המערערת, כטענה חלופית). זאת, מהטעם שההכנסות הניכרות מהפעילות הרווחית הוזרמו לחברה רק הָחֵל ממחצית שנת-המס 2003 ואילך כאשר המערערת הייתה כבר בבעלות חדשה בידי הרוכש (וממילא הנהנה הכלכלי היחיד מקיזוז ההפסדים יהיה בעל מניות המערערת בתום שנת-המס, וזאת למרוֹת שהפסדים נוצרו בשנות-מס קודמות כתוצאה מפעילות המערערת בתקופה שבהּ בעל המניות בה הייתה המייסדת).
עוד נציין, כי בית-המשפט קבע, כי המדובר בערעור סרק, ובהתאם פָּסַק, כי הריבית שתחוב בה המערערת מיום הגשת הערעור ועד לתשלום המס בפועל תהא גבוהה ב-25% מהריבית הקבועה בפקודת מס הכנסה (זאת, בהתאם לסעיף 185(2) לפקודה).
נפסק, כי המערערת תישא בהוצאות בסכום של 50,000 ש"ח!