בית-המשפט העליון: יש לפרש את סמכותו של מנהל רשות המיסים מכוח סעיף 147 לפקודה בצמצום ולאפשר הפעלתה רק במקרים מיוחדים

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על-ידי מדינת ישראל בעניין מחלב ואח' (ע"א 7726/10).

באותו מקרה, פעלו המשיבים באופן דומה ובהתבסס על כללי המיסוי שחלו לפני תיקון 132 בכל הקשור ל"רווחים ראויים לחלוקה": המשיב מס' 1, עו"ד ורו"ח איתמר מחלב, פירק במהלך שנת 2002 את החברה שבבעלותו ובשליטתו, והעביר את פעילותה לחברה חדשה, אף היא בבעלותו ובשליטתו, שהקים בסמוך לפני כן. ואילו המשיבים 5-2 מָכְרו, כל אחד, ביום 1.1.2003 את מניותיו בחברה פרטית לחברה פרטית אחרת שהבעלוּת בה הייתה זהה לחברה נשוא המניות הנמכרות. המשיבים טענו, כי רווח ההון שנוצר בפירוק החברה (לגבי מערער מס' 1) ובמכירת המניות (לגבי המערערים 5-2) חייב במס בשיעור 10% בלבד, בהיותו רווחים ראויים לחלוקה שנצברו עד לתום שנת-המס 2002, וכמתחייב מהוראות סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה, כנוסחן עד לתיקון 132.
פקיד-השומה, לעומת זאת, קבע שמדובר בעסקה מלאכותית וכי הפירוק / העברת המניות אינו נובע ממניע מסחרי או כלכלי כלשהו, זולת תכנון מס, ובהתאם יש לראוֹת ברווחי החברות דיבידנד בידי המערערים ולחַייבו במס בשיעור 25%.
בין הצדדים התנהל משא-ומתן שבסופו הגיעו הצדדים לפשרה ולשומות שבהסכם, לפיהן שיעור המס בגין הרווחים הראויים לחלוקה יהיה 17.5%.
תקופה לא ארוכה לאחַר חתימת הסכמי השומה, הגיש המשיב 1 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רשות המיסים בגין גביית קנסות פיגורים שלא כדין. דבר הבקשה הובא לידיעת היועץ המשפטי לרשות המסים ואגב כך הובאו לידיעתו גם שלוש השומות בהסכם.
היועץ המשפטי סבר, כי מדובר בשומות שבהסכם המנוגדות לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שיטרית (ע"א 10666/03), בו נפסק כי פירוק חברה והקמה של חברה חדשה שנעדרים תוכן כלכלי מסחרי מלבד הרצון להפחית מס מהווים "עסקה מלאכותית", וכי במקרים כאלה הטבת המס שבסעיף 94ב לפקודה לא תחול.
נוכח זאת, נערך למשיבים שימוע לפני היועץ המשפטי ובעקבותיו החליט האחרון, בהתאם לסעיף 147 לפקודה, על תיקון השומות שבהסכם.
בעקבות זאת, הוחזרו השומות לפקיד-השומה, שהוציא שומות חדשות למשיבים, בהן נקבע שיעור מס של 25%. 

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי הנשיא י' אלון, קיבל את הערעור וקבע – בין היתר, לאור פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מרום (ע"א 976/06)– כי לא די בקיומה של טעות משפטית כשלעצמה כדי להצדיק הפעלת הסמכות שבסעיף 147, ונדרשות נסיבות מיוחדות וחריגות שלא התקיימו במקרה זה.
לאור זאת, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורם של המשיבים וקבע, כי השומות החדשות בטלות והשומות המקוריות (שבהסכם) תושבנה על כנן.

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו.

בעוד שהשופט י' דנציגר הציע לדחות את הערעור, השופטים א' רובינשטיין וע' פוגלמן החליטו לקבל את הערעור בחלקו ולהשית על המשיבים את מחצית הסכום השנוי במחלוקת.

לשיטתם, יש לפרש את הסמכות הקבועה בסעיף 147 בצמצום ולאפשר הפעלתה רק בנסיבות מיוחדות. אומנם, טעות משפטית מקצועית של רשות המיסים היא מן הדברים העשויים להיכנס בגדרי הנסיבות המיוחדות כדי שהציבור לא יינזק יתר על המידה, ועל-כן יש מקום לפתיחה מסוימת של השומה. ואולם, שיקול ההגינות ואינטרס ההסתמכות, בוודאי כשהיה משא-ומתן ובעקבותיו הסכם, מצדיקים כי הפתיחה תהיה חלקית בלבד, בהתחשב בתרומת טעותה של הרשות לנסיבות שנוצרו.