פסיקה חדשה של בית-המשפט המחוזי בנושא מוניטין ובנושא מיסוי בינלאומי

פורסמו שני פסקי-דין חדשים מבית-מדרשו של השופט מ' אלטוביה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

תדיראן בע"מ נ' פשמ"ג (ע"מ (ת"א) 1052-06)
בשנת 1996, הֶעבירה המערערת לחברת תדיראן קשר בע"מ, חברה בשליטתה המלאה ("חברת הבת"), את כל פעילותה העסקית בתחום הקשר.
בשנת 1999 נחתם הסכם נוסף בין המערערת לבין חברת הבת, לפיו הֶעבירה המערערת לחברת הבת את הזכות להשתמש בשם Tadiran Communication Ltd, בלוגו ובסימן מסחר תמורת 15,000,000$.
לטענת המערערת, הסכום האמור מהווה תמורה בגין מכירת מוניטין וחייב במס בשיעור 10% בהיותו סכום אינפלציוני חייב (מדובר היה בדין שלפני תיקון 132 לפקודה).
בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי הָחֵל בשנת 1996, חברת הבת היא אשר סיפקה ללקוחות מוצרים ושירותים בתחום הקשר והיא אשר קבעה את שמות המוצרים ומחירם; וכי בתקופה שלאחַר כריתת ההסכם משנת 1996, ככל שהלקוחות הבחינו באיכות מוצרי הקשר, איכות השירות שמות המוצרים ומחירי השירותים, ייחסו כל אלה לחברת הבת ולא למערערת, וממילא ככל שנרכש מוניטין בקשר למוצרים ולשירותים שסיפקה חברת הבת ללקוחותיה בתחום הקשר, יש ליַחסו לחברת הבת ולא למערערת.

רפאל נ' פ"ש (ע"מ (ת"א) 1235-06)
באותו מקרה, נדוֹן עניינו של המערער, אזרח ישראל שבשנות-המס שבערעור התגורר בארה"ב ונחשב לתושב-חוץ לעניין פקודת מס הכנסה. המערער הועסק כטייס בחברת אל-על בטיסות בינלאומיות, בעיקר בקו תל-אביב - ניו יורק. בקשתו של המערער לקבל החזר המס שנוכה במקור ממשכורתו נדחתה, ומכאן הערעור.
בית-המשפט נדרש לשאלת פרשנות הוראות סעיף 4א(א)(4) לפקודת מס הכנסה – לפיהן המקום שבו מופקת הכנסה מעבודה הוא "מקום ביצוע העבודה" – וקבע, כי מקום ביצוע העבודה של המערער הוא בישראל, וזאת מתוקף דוקטרינת הנאמנות הכלכלית (Economic Allegiance) שהוא חב למדינת ישראל, בתור המדינה שפָּרשֹה מוסדותיה השלטוניים על-גבי המטוס, מקום ביצוע עבודתו, ובכך אפשרה לו להפיק הכנסתו.
לשיטת בית-המשפט, בהשתמשו במילה "מקום" בסעיף 4א(א)(4) לפקודה, התכוון המחוקק למקום לא רק בהקשר הפיזי שלוֹ, אלא בהקשר השלטוני. כלומר, המקום הוא המדינה אשר מגינה על זכויות העובד, מַקנה לו ביטחון מקימה את התשתיות המאפשרות קיום עבודתו, מעניקה לו שירותים ציבוריים ועוד.
בית-המשפט הוסיף וציין, כי גם הוראות אמנת המס בין ישראל לבין ארה"ב תומכות במסקנה האמורה (תוך שהוא מַפנה לסעיף 4(7) לאמנה זו), וכי ניתן להשתמש באמנה ככלי פרשני, אשר ממנו ניתן ללמוֹד על כוונת המחוקק בהוראות הדין הפנימי.