פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין תדיראן מוצרי צריכה – פתיחת שומות בהסכם מכוח סעיף 147 לפקודת מס הכנסה

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין תדיראן מוצרי צריכה בע"מ (ע"א 1230/08).

באותו מקרה, החליט המשיב לפתוֹח את השומות שנקבעו למערערת בהסכם מכוח סמכותו על-פי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה. זאת, בעקבות עוּבדות חדשות שנודעו למשיב בקשר לפעילות המערערת.
המערערת ערערה לבית-המשפט המחוזי והציגה 4 טענות עיקריות: האחת, שלא ניתנה לה זכות טיעון בנוגע לעצם פתיחת השומות (בניגוד להגדלת הכנסתה החייבת, לאחַר שהשומות נפתחו) ושטיעוניה לא נשמעו בפני מי שמצא כי יש מקום לכאורה לפתוח את השומות, אלא בפני פקיד-השומה בלבד; שהוצאת הצווים הייתה מכוח סעיף שונה בפקודת מס הכנסה מזה שלגביו הוסמך המשיב לפתוח את השומות; שלא היה מלכתחילה מקום להשתמש בסמכות לפי סעיף 147, שעה שהיה בתוקף הסכם שומה; ושלא הייתה למשיב סמכות להוציא צווים "נקודתיים" לסוגיה שהתעוררה, שכּן אם המשיב היה מבקש לעשות כן בעת עריכת הסכם השומות, המערערת הייתה מתנגדת לכך וייתכן שהייתה מסרבת לחתוֹם על ההסכם (לשון אחר, לא ניתן להשאיר את ההסכם על כנו ולהוסיף עליו את הצווים מכוח סעיף 147). 

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את שלושת טיעוניה הראשונים של המערערת וקיבל, בצורה חלקית, את טענתה הרביעית, תוך שהוא משתמש בסמכותו המעוגנת בתקנה 11 לתקנות בית המשפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1978 ("התקנות") הקובעת, כי בית-המשפט רשאי, בשלב פסק-הדין, "להחזיר את הדיון למשיב לשם קביעה שומה חדשה".
בהתאם, הצדדים הוחזרו למצב בו היו, עֵרב כריתת הסכם השומה, והמשיב נדרש לקבוֹע בצווים את שומות המס החדשות, תוך שניתנה למערערת האפשרות לטעוֹן מלוא טענותיה במכלול, בהעדר הסכם השומה והצווים.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור.

נקבע, כי לא הייתה חובה ליתן למערערת זכות טיעון טרם ההוראה הראשונית בדבר פתיחת השומות. שכּן, ההחלטה הראשונית לשקוֹל "פתיחה" של השומות, אין בה, כשלעצמה, כדי לפגוע באינטרסים של המערערית במידה כזו שתקום מיידית חובת מתן זכות טיעון. מדובר בשלב מקדמי, שבֹו הגוף המוסמך מתחיל לבחון ביוזמתו, או לבקשת נישום, האם אכן קיים טעם המצדיק שינוי השומה, וממילא אין בהחלטה האמורה כשלעצמה - לבחון את התשתית העובדתית הרלבנטית - כדי להוות, לעניין מתן זכות הטיעון, החלטה "הפוגעת" במערערת באופן בלתי-הדיר.
עוד נקבע, כי אין לקבל את טענתה של המערערת, לפיה הייתה חובה להסמיך בנסיבות העניין פקיד-שומה אחר מזה שדן בהסכם השומה מלכתחילה. שכּן, במקרה דנא, הבסיס שעליו ניתנו הצווים מכוח סעיף 147 – הסכם השומות – היה, כשמו כן הוא, מוסכם על הצדדים, ורק על התוספת שבצווים התעוררה מחלוקת, וממילא לא הייתה מניעה עקרונית מלהחזיר את הדיון למשיב על-מנת שהוא זה שיקבע מחדש את השומות, מה גם שההסכמה המקורית נערכה עִמו, ואי-הגילוי המלא (או אי-ההבנה) של העוּבדות הנוספות גרעו משיקול דעתו.
באשר לטענת המערערת, כי לא היה כלל מקום לשימוש בסעיף 147 בנסיבות המקרה, נקבע, כי שימוש כאמור אכן ראוי שיופעל כחריג, קל וחומר מקום בו עסקינן בהשתחררות מהסכם שומה, אשר עליו, מִטבע הדברים, הנישום מסתמך. עם זאת, נקבע, כי המקרה דנא אכן נופל לגדרם של המקרים בהם הפעלתו של סעיף 147 אפשרית ומתבקשת, חֵרף קיומו של ההסכם, וזאת לאור נסיבותיו המיוחדות, בגדרן נשמט מהסכם השומות רכיב משמעותי ביותר, אשר שינה מן הקצה אל הקצה את הכנסתה החייבת של המערערת.
בית-המשפט העליון הוסיף ודחה את טענת המערערת, כי צו השומה החדש שיבוא בעקבות פסיקתו של בית-המשפט קמא, יינתן לאחַר תום תקופת ההתיישנות להפעלת הוראות סעיף 147. זאת, מהטעם ש"התיישנותן" של שנות-המס שבנדון רלבנטית בכל הקשור לשימוש בסמכות המקורית הנזכרת בסעיף 147, בעוד שסמכותו של המשיב לשום בצו את המערערת, בנקודת הזמן שלאחַר פסק-הדין, לא באה לו ישירות מתוקף אותו סעיף 147, אלא, בין היתר, מכוח תקנה 11 לתקנות.
מבלי לגרוֹע מקביעותיו האמורות, החליט בית-המשפט העליון לאשר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי באשר להפעלת הסמכות מכוח סעיף 147 לפתיחת השומות ולביטול השומות שהוצאו למערערת, ולהעביר את הדיון המחודש בשומות לגופן לטיפולו של פקיד-שומה אחר, שייקָבע על-ידי המנהל, כאשר המערערת תהיה זכאית לערער לבית-המשפט המחוזי על השומות שתיקבענה, לגופן אך לא על עצם השימוש בסמכות שבסעיף 147 לפקודה.