הפקדה רטרואקטיבית לקופת גמל לקצבה או לקרן השתלמות לעצמאים | טיפ זה לא רק אבקת כביסה | שומה לגבי עמלות בלתי-מדוּוחות לרבות קנס גירעון והגדלת שיעור המס בשל אי-ניהול פנקסים | תובענה ייצוגית כנגד רשות המיסים | חזרה מהסכמה למחיקת ערר מיסוי מקרקעין ועוד
28/07/2024
הפקדה רטרואקטיבית לקופת גמל לקצבה או לקרן השתלמות לעצמאים
ביום חמישי, 25.7.2024, פורסם ברשומות החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 273), התשפ"ד-2024 ("התיקון") (קישור לתיקון).
במסגרת התיקון נקבע, כי יחיד שיש לו הכנסה מעסק או משלח-יד, והוא או בן זוגו שירת בשירות מילואים בתקופה שמיום 7.10.2023 ועד סוף שנת-המס 2023 ושילם בשנת-המס 2024 בעבור עצמו כעמית עצמאי לקרן השתלמות לעצמאים או לקופת גמל לקצבה, יהיה רשאי לבקש ממבטח / חברה מנהלת כי יראו את הסכומים ששילם כאמור, כולם או חלקם, כאילו שולמו בשנת-המס 2023.
זאת, לעניין סעיפים 9(16ב), 17(5א), 45א ו-47 לפקודת מס הכנסה ובאופן רטרואקטיבי לגבי סכומים ששולמו בשנת-המס 2024.
הבקשה תוגש מיום 1.8.2024 ועד תום שנת-המס 2024.
הצעת חוק לתיקון 16 לחוק תובענות ייצוגיות
ביום 22.7.2024 פורסמה ברשומות הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024 ("הצעת החוק") (קישור להצעת החוק).
במסגרת הצעת החוק – שנועדה ליישם את המלצות הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("החוק") שפורסמו להערות הציבור בחודש אפריל 2023 (קישור להמלצות) – מוצע לבצע מספר תיקונים מהותיים בחוק, ובכללם חובת פנייה מוקדמת לרשות בתביעה להשבת סכומים שנגבו שלא כדין,* ספירת 90 הימים המוקנים לרשות לצורך מתן הודעת חדילה כך שאֵלה יימנו ממועד המצאת הבקשה ולא ממועד הגשתה,** החלת ההגנות של הרשות גם במקרה שבו רשות המיסים אינה הנתבעת הישירה אלא גורם פרטי גובֶה את המס ומשלמו לרשות,*** הגבלת תקופת ההשבה בתובענה ייצוגית נגד רשות כך שזו תכלול רק את 24 החודשים שקָדמו להגשת בקשת האישור ולא תכלול השבה לגבי סכומים שנגבו במועד מאוחר יותר אלא אם הבקשה אושרה כייצוגית והרשות לא הפסיקה את הגבייה,**** שינוי מנגנון הגמול ושכר-הטרחה בתובענות ייצוגיות***** ועוד.
* סעיף 3 להצעת החוק.
** סעיף 8 להצעת החוק.
*** סעיף 9 להצעת החוק.
**** סעיף 14 להצעת החוק.
***** סעיף 16 והתוספת הששית להצעת החוק.
ישראל עברה בהצלחה את הביקורת של ארגון ה-Global Forum בנושא שקיפות ודיווח לצרכי מס
הפורום לשקיפוּת וחילופי מידע למטרות מס* הפועל תחת ארגון ה-OECD אישר ביום 18.7.2024 את דו"ח הביקורת על ישראל נכון לשנת 2024 ("הדו"ח") (קישור לדו"ח).
* The Global forum on transparency and exchange of information for tax purposes.
הדו"ח קובע, כי ישראל עומדת בדרישות הבינלאומיות בעניין שקיפוּת חילופי מידע למטרות מס, וזאת בעקבות תיקון החקיקה להגברת השקיפות שאושר בכנסת בתחילת חודש אפריל (תיקון 272 לפקודת מס הכנסה), ובמסגרתו בוטל הפטוֹר של עולים חדשים ותושבים חוזרים מדיווח על הכנסותיהם בחו"ל, נקבעו חובות דיווח נוספות בנושאי נאמנויות ובעלי שליטה וכן ניתנה אפשרות גישה למידע הנאסף לפי חוק איסור הלבנת הון למטרות דיווח לרשויות מס זרות.*
* למַעבר למבזק בנושא תיקון 272, לחצו כאן.
למַעבר להודעת רשות המיסים בנושא הדו"ח, לחצו כאן.
טיפ זה לא רק אבקת כביסה
ביום חמישי, 25.7.2024, פורסמה באתר האינטרנט של רשות המיסים הבהרה (קישור להבהרה) בנושא "חבות במס ערך מוסף בגין תקבול מסוג תשר".
וכך צוין בהבהרה:
"לקוחות הפוקדים בתי עסק משלמים תמורה בעבור השירות הניתן להם. בענפים מסוימים, הלקוחות מוסיפים תשר בשל שירות זה (כגון – תשר למלצר במסעדה).
לעמדתנו, תשר המשולם לבית העסק* בגין השירות הניתן על ידי עובדיו, הנו תקבול המהווה חלק מהתמורה בגין השירות, וכפועל יוצא גם התשר חייב במס ערך מוסף.
יובהר כי על העוסקים להתנהל על פי דין ולשלם מס ערך מוסף כחוק, והאמור לעיל יקבל ביטוי בפעולות אכיפה של הרשות בנושא.
* 'תשר המשולם לבית העסק' – כל תקבול המתקבל בבית העסק עבור השירות, בין במישרין ובין בעקיפין."
נציין, כי שאלת סיווג התשר מבחינת דיני המס התעוררה בפסיקת בית-המשפט העליון מההיבט של חובת רישום תקבול (פסקי הדין בעניין ספארי הולדינגס בע"מ (ע"א 476/87) ובעניין אמיתי (ע"א 497/89))* ומאוחר יותר נדוֹנה בהקשר רחב יותר על-ידי בית-המשפט העליון בעניין כהן (בג"ץ 2015/06 ודנג"ץ 5967/10)** ועל-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בעניין קיס (עב"ל 44405-10-15).***
* וראו גם את פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט (כתוארו אז) ד"ר א' סטולר) בעניין נייט קופי בע"מ (ע"מ (מחוזי מרכז-לוד 11572-07-10).
** באותו מקרה, נקבע, כי הכנסתו של מלצר מתשר היא הכנסה מעבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, אף אם אינה מתקבלת מהמעביד. לפיכך, נקבע בפסק-הדין, כי יש לסַווג מלצרים כעובדים (ולא כעובדים עצמאיים) לצורך חוק הביטוח הלאומי ויש לכלוֹל את הכנסתם מתשר בבסיס החישוב של קצבת התלויים, שמתקבלת לפי החוק.
*** דיווחנו על פסק-הדין בעניין קיס במבזק מס' 1703 מיום 28.3.2018. למַעבר למבזק זה, לחצו כאן.
עוד נציין, כי ביום 24.12.2018, דהיינו כתשעה חודשים לאחַר פסק-הדין בעניין קיס, פרסמה רשות המיסים הבהרה שבה צוין כדלקמן: "רשות המסים מודיעה כי נושא אופן גביית מע"מ החל על תשר שהתקבל על ידי מלצר במסעדה, מצוי עדיין בבחינה על ידי גורמי המקצוע, לאור הפסיקה החדשה שניתנה בנושא. בהתאם לכך לא יחול שינוי באופן האכיפה בשלושת החודשים הקרובים לגבי תקבולים מסוג זה."
שלשום, כאמור, פורסמה ההבהרה שצוינה לעיל.
יש להניח שסוגיה זו תגיע במהרה להכרעתו של בית-המשפט (ככל שלא יבוצע תיקון חקיקתי מפורש), שכּן בפועל חלק בלתי-מבוטל של המסעדות נוהגות בשונה מהאמור בהבהרה, וזאת בהתבסס על חוות-דעת משפטיות.
שומה, קנס גירעון והגדלת שיעור המס בשל אי-ניהול פנקסים לגבי עמלות בלתי-מדוּוחות
ביום 1.7.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין ברגר.
עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש המערער כנגד צווי השומה שהוציא כנגדו המשיב (פקיד-שומה פתח-תקווה) לשנות-המס 2014-2013, בגדרן הוסיף המשיב להכנסתו החייבת של המערער באותן שנים 5,310,813 ₪ ו-6,160,366 ₪, בהתאמה.
סכומים אלה נובעים מטענת המשיב לפיה המערער העניק בשנות-המס שבמחלוקת שירותים של העברות כספים בסכומים שהגיעו למאות מיליוני ₪ וקיבל בגין כך עמלות, עליהן לא דיווח.
המשיב קבע את שיעור העמלות על 2% מההעברות, אך כטענה חלופית טען, כי לכל הפחות יש להעמיד את העמלות על סך של 1.5%.
לצד קביעת החבות במס, המשיב חִייב את המערער לגבי כל אחת משנות-המס שבמחלוקת בקנס גירעון לפי סעיף 191 לפקודה, וזאת בשיעור 15% מסכום הגירעון; ובנוסף, חישב המשיב את שיעורי המס החָלים על המערער בהתאם להוראות סעיף 191ב(א) לפקודה שעניינן במי שלא ניהל ספרי חשבונות.
לטענת המערער, גובה ההכנסה שחישב המשיב ושיעור העמלה שקבע מופרזים. עוד, ובין היתר, טען המערער, כי את ההכנסות יש לזקוֹף לחברה למתן שירותי מטבע (צ'יינג') בשם שלום מזל וברכה בע"מ ("החברה"), שהייתה בבעלותו.
יצוין, כי ביום 22.1.2019 הגיש המשיב לבית-המשפט בקשה לפי סעיף 194 לפקודה לעיקול נכסי המערער וכי בקשה זו התקבלה וניתן צו עיקול.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור וחייב את המערער בהוצאות המשיב בסך של 50,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).
עם זאת, השופט מצא לנכון לאמץ את שיעור העמלה החלופי שהציע המשיב (1.5%).
וכך קבע השופט גורמן בסוגיית ייחוס ההכנסות למערער ולא לחברה (פס' 63):
"אי הבאת כל ראיות של ממש בידי המערער, מביא לכך שאין כל אינדיקציה של ממש כי הפעילות בוצעה באמצעות החברה ולא באופן ישיר על-ידי המערער.
בנסיבות אלה אני סבור כי נכון עשה המשיב כי ייחס את ההכנסות למערער ולא לחברה. אף במקרים קלים יותר, אין לאפשר מצב בו חברה משמשת כחיץ המאפשר ניהול פעילות מהסוג וההיקף שניהל המערער, מבלי לנהל ספרי חשבונות בעניינה ומבלי לדווח למשיב אודות הההכנסות ממנה – ופעילות זו תחסה תחת מסך אשר לא מאפשר את מיסויו של מי שביצע את הפעילות ונהנה מרווחיה. במקרה מהסוג כאן, בו לא הוכיח המערער כי הפעילות בוצעה באמצעות החברה, ודאי שאין להניח זאת לטובתו, ואין לאפשר תוצאה שסופה התחמקות מאחריות לתשלום המס.
בצדק ציין המשיב כי לתוצאה דומה (גם אם לא לגמרי זהה) יכול היה המשיב להגיע אף אם היה מוציא את השומה לחברה, ובמקביל מוציא שומה למערער וטוען למשיכת ההכנסות בידי המערער. אלא שכאמור במקרה כאן – בהעדר כל ראיות כי הפעילות בוצעה באמצעות החברה ולא באמצעות המערער, אין בכך צורך. המערער הוא שביצע את הפעילות ובהעדר ראיות כי זו בוצעה עבורה החברה ובשמה, בצדק ייחס המשיב את ההכנסות למערער."
עתירה לפי חוק חופש המידע כנגד רשות המיסים
ביום 22.7.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין ששון.
עניינו של פסק-הדין בעתירה מינהלית לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 ("חוק חופש המידע" או "החוק") המופנית נגד החלטתו מיום 5.12.2022 של הממונה על יישום חוק חופש המידע ברשות המיסים, לדחות את בקשת העותרת למסירת מידע אודות מיטלטלין שעוקלו על-ידי הרשות בבתים פרטיים במסגרת גביית חובות מס, למעט מזומנים או כלי תחבורה, לאחַר ביצוע הליך של התראה ואזהרה בדבר כוונה לפרוץ ולהיכנס לחצרים של נישומים החייבים מס לרשויות המס, לשם עיקול מיטלטלין לפי סעיף 5 לפקודת המסים (גביה) ובהתאם לתקנות 3א ו-3ב לתקנות המסים (גביה), התשל"ד-1974.
העותרת ביקשה לברר בבקשת המידע, מה היה היקף גביית החוב בפועל, בהליך עיקול מיטלטלין, שאינם כלי תחבורה או מזומנים, תוך כניסה לחצרים של חייבים בשנת 2021, ואגב ניכוי כלל הוצאות הליכי כינוס הנכסים וההוצאה לפועל; זאת, לטענתה, כדי לבסס את הערכתה בדבר "חוסר יעילות" הליכי גבייה באמצעות "הדבקות התראה", בהליך כה "פולשני" ו"כוחני" של כניסה לבתי חייבים, ואת השערתה כי הרשות ממציאה את ההתראות לחייבי המס רק כדי לשַמש כלי "איום", או "הפחדה", מבלי שקיימת כוונה לממשו, בשל חוסר היעילות הליכי הגבייה באמצעותו.
הרשות דחתה את בקשת המידע, מהטעם שגילוי המידע עלול לשבש את התפקוד התקין שלה או את יכולתה לבצע את תפקידיה, בהתאם להוראת סעיף 9(ב)(1) לחוק; ובכתב-התשובה הוסיפה, כי אינה חייבת למסור את המידע אף בהתאם לסעיף 9(ב)(8)(א) לחוק הואיל ומדובר במידע על אודות שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, וגילוי המידע עלול לגרום לפגיעה בפעולות האכיפה שלה.
בית-המשפט, מפי השופט י' נעם, קיבל את העתירה (קישור לפסק-הדין).
בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה כייצוגית
ביום 17.7.2024 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מנירב.
המבקש, רואה-חשבון ולשעבר נשיא לשכת רואי-חשבון בישראל, הגיש ביום 23.2.2023 תובענה (ייצוגית) ובקשה לאישור התובענה כייצוגית ("בקשת האישור המקורית").
במוקד בקשת האישור המקורית עמד עניין זה: "מבדיקה שנעשתה על ידי המבקש התברר לו לתדהמתו, כי על אף שהוראות הפקודה המפורשות קובעות כי הן מס ששולם ביתר על ידי נישום אותו מחויבת המשיבה להשיב לו והן חוב מס שהנישום חב בתשלום למשיבה ולא שולם על ידו במועד, יושב או ישולם (בהתאמה) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאשר שיעורה השנתי של הריבית עומד על 4%, הרי שבפועל, מזכה המשיבה את מי שזכאי להחזר בריבית בשיעור נמוך מ- 4% ומחייבת את מי שחייב במס בריבית בשיעור גבוה מ- 4%."
בתשובת רשות המסים לבקשת האישור המקורית, מיום 28.6.2023, נטען, באופן רוחבי ולאחַר בירור, כי "המשיבה מחשבת ריבית, אותה ריבית בדיוק, לפי הוראות הדין ובהתאם למועדים הקבועים בו, הן בחישוב חוב מס והן בחישוב החזר מס".
עם זאת, רשות המסים הודתה כי נעשו מספר "טעויות נקודתיות" במסגרת ההתחשבנות עם המבקש בקשר לשנת-המס 2016, לרבות אי-זקיפת יתרת זכות בחשבון המבקש כנגד יתרת חובה. בנוסף צוין, כי "המבקש חוייב בקנס בהתאם לסעיף 2 לחוק המיסים (קנס פיגורים), התשמ"א-1980 בשל איחור בתשלום סכום המס במועד הקבוע בסעיף 91(ד)(1) לפקודה".
האמירה האחרונה הנ"ל מצד רשות המסים הביאה את המבקש להגיש, ביום 4.9.2023, "בקשה לתיקון הבקשה לאישור התובענה כייצוגית" ("בקשת התיקון הראשונה"). המבקש ביקש להוסיף על טענותיו המקוריות גם טיעון לפיו "גביית קנס על ידי המשיבה בגין אי תשלום מקדמות על ידי נישומים מנוגדת לדין ומהווה אף היא גביית מס שלא כדין המקימה למבקש ולקבוצה הייצוגית עילת תביעה כנגד המשיבה".
באותה בקשת תיקון ראשונה התייחס המבקש גם לנושא אי-זקיפת יתרת זכות כנגד יתרת חובה – וזאת בעקבות הסבר רשות המסים בתשובתה הנ"ל.
רשות המסים השיבה לבקשת התיקון הראשונה ביום 27.11.2023.
בעדכון שהוגש לבית-המשפט ביום 21.4.2024 על-ידי המבקש לאחַר שיחות בינו ובין רשות המסים, נמסר, כי למעשה הרשות איננה מטילה קנס פיגורים בגין אי-תשלום במועד של מקדמת מס רווח הון – וזאת בניגוד למה שנכתב בתשובת הרשות לבקשת האישור המקורית. דהיינו, לא קיימת כל סוגיה בנושא זה.
עם זאת, במסגרת אותה הודעה מיום 21.4.2024 המשיך המבקש והגיש "בקשה מתוקנת לתיקון בקשת האישור" ("בקשת התיקון השנייה"), בה נטען שוב, כי רשות המסים "אינה מקזזת בין יתרת זכות העומדת לזכות הנישום בדו"ח המס או בשומתו, לבין יתרת חובה העומדת לחובתו בגין חוב מס אחר [...] [וזאת] באופן שמוביל לחיובו שלא כדין בקנס בגין יתרת החובה, הגם שבפועל לא קיים לנישום חוב למשיבה או שיתרת החוב שלו נמוכה מסכום החוב בגינו מחייבת המשיבה את הנישום בקנס". בהמשך, המבקש הסביר כי הוא "[...] לא ידע ולא יכול היה לדעת שהמשיבה אינה זוקפת באופן אוטומטי את יתרת הזכות כנגד יתרת החובה כפי שמתחייב וכי לנוכח מחדלה זה, יתרת החוב המלאכותית, שהלכה ולמעשה כלל לא עמדה לחובתו, צוברת קנסות פיגורים [...] רק לנוכח האמור בתשובת המשיבה לבקשת האישור המקורית, למד המבקש לראשונה כי המשיבה אינה מבצעת באופן אוטומטי את פעולת הזקיפה בין יתרות זכות העומדות לזכות המבקש לבין יתרות חוב בגין חוב מס אחר העומדות לחובתו".
סיכומו של עניין: העילה המקורית אשר בגינהּ הוגשה התובענה הייצוגית הייתה חוסר הסימטריה הנטען בין שיעור הריבית שמתווסף לחובות מס ובין שיעור הריבית המתווסף להחזרי מס – תופעה שמוכחשת על-ידי רשות המסים; העילה האחרת, כביכול, בנוגע להטלת קנס פיגורים על אי-תשלום מקדמת רווח הון במועד, התבררה כלא נכונה; והעילה הנוספת, שעניינה אי-קיזוז יתרות זכות כנגד יתרות חובה בטרם הטלת קנסות, הופיעה לראשונה בבקשת התיקון הראשונה (שהוגשה ביום 4.9.2023) והופיעה שוב בבקשת התיקון השנייה.
רשות המסים מתנגדת לבקשת התיקון השנייה מפני שלדעתה העילה המקורית (שונוּת בשיעורי הריבית) נזנחה על-ידי המבקש וכי כיום העילה הנותרת (אי-זקיפת זכות כנגד חובה) מַצדיקה, אם בכלל, הגשתה של תובענה ייצוגית חדשה ונפרדת (ולא רק תיקון ההליך המקורי).
ביום 5.6.2024 הִבהיר המבקש כי "[...] בניגוד לטענת המשיבה, המבקש לא ויתר על עילת התביעה המקורית שעניינה גביית ריבית שלא כדין [...]".
בעקבות דברים אלה, ובהתאם להחלטת בית-המשפט מיום 16.6.2024, נדרש המבקש להשיב על שאלה זו בקשר לעילה המקורית הנ"ל: "לנוכח הדברים שהתגלו עד כה במסגרת הליך זה, איזה בסיס קיים לטענתו [של המבקש] כי רשות המסים, באופן כללי וכלפי כלל הנישומים, מוסיפה ריבית לסכומי זכות בשיעור שונה מזה שהיא מוסיפה לסכומי חיוב? המבקש עומד על כך שהוא לא זנח את הטיעון המקורי בנושא שני שיעורי ריבית שונים, ולפיכך הוא נדרש כעת להצביע על מקור לסברה זו – מעבר לתהיות שאולי יש לו בקשר לחישובים פרטניים שנעשו בתיק האישי שלו. במילים אחרות – האם קיימת ולו ראשית ראיה לכך – חרף ההסברים שהתקבלו עד כה מפי המשיבה – כי מדובר בתופעה כללית?"
בהודעתו מיום 20.6.2024, המשיב לא הצביע על מידע של ממש שמראה כי אצל רשות המסים, באופן מערכתי, ריבית הזכות שונה מריבית החובה בניגוד לדין. נטען, כי לגבי חשבון המס של המבקש עצמו רשות המסים לא נתנה הסבר מלא להפרשים ועל כן "[...] לעת הזו, יש להניח, כי מדובר בגביית ריבית שלא כדין שנעשית כלפי כלל חברי הקבוצה [...]" וכי "מכיוון שמדובר בחישובי שערוכים הנעשים על ידי המערכת הממוחשבת של המשיבה, הרי שבהכרח מדובר בתופעה כללית הנוגעת לכלל הנישומים ולא רק לעניינו הפרטי של המבקש".
בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, קיבל את בקשת התיקון השניה (קישור להחלטה).
השופט קירש קבע, כי אין למעשה מחלוקת כי העילה הנוספת הנוגעת לאי-זקיפת יתרת זכות כנגד יתרת חובה עשויה לכאורה לשַמש בסיס לתובענה ייצוגית ככל שמדובר בתופעה רוחבית מובנית ולא בתקלה מקומית וחד-פעמית (והדבר נאמר מבלי להביע כל דעה לגוף העניין) וכי עילה נוספת זו נודעה למבקש מתוכן תשובתה של רשות המסים לבקשת האישור המקורית והעלאת הנושא רק לאחר מכן לא נבעה מחוסר תום לבו של המבקש. כמו-כן, אין מחלוקת כי ההליך איננו נמצא בשלב מתקדם.
משכך, הוסיף השופט, ההתלבטות בשלב זה מצטמצמת לשאלה האם יש הצדקה לחיֵיב את המבקש להגיש תובענה ייצוגית נפרדת וחדשה בסוגיית אי-קיזוז היתרות, או שמא יש לאפשר לו להרכיב סוגיה זו על-גבי הבקשה המקורית, שעניינה היה כאמור טיעון לשיעורי ריבית שונים לחובות ולהחזרים.
השופט המשיך וציין, כי החליט לקבל את בקשת התיקון השנייה, כך שבקשת האישור תכלול את שתי העילות האמורות. שכּן, הוא אינו מוכן מוכן בשלב מוקדם זה לקבוע כי העילה המקורית (שיעורי הריבית) אכן נזנחה או שהיא איננה ראויה להידון כלל בְּשל מצגיה של רשות המסים עד כה.
מנגד, ציין השופט, כי לא שוכנע שייגרם לרשות המסים נזק מהרחבת התובענה הקיימת, בייחוד בהתחשב בשלב בו מצוי ההליך ובעובדה כי העילה הנוספת היא פרי הסבריה של רשות המסים עצמה; והדבר אף עשוי להימצא כתורם ל"ניהול יעיל, הוגן וממצה" יותר של התובענה, כאמור בסעיף 1(4) לחוק תובענות ייצוגיות ("החוק"). זאת, בכפוף לשני סייגים:
האחד, היות שלא הובאה בפני בית-המשפט אסמכתא משפטית לכך כי מתן הֶיתר לתיקון בקשת אישור מקורית מביא לשינוי "[ה]מועד שבו הוגשה הבקשה" כאמור בסעיף 21 לחוק וכי בית-המשפט אכן מוסמך להכריז על שינוי מועד כאמור. השופט ציין, כי ייתכן שבנסיבות מסוימות שינוי כאמור יהיה מוצדק, אולם הוא אינו מוצא לנכון כאן למצות את הדיון בנקודה, שכּן במקרה דנן מדובר בהפרש זמן לא מהותי במיוחד: בקשת האישור המקורית הוגשה ביום 23.2.2023; ואילו בקשת התיקון הראשונה – הכוללת כאמור התייחסות להיבט אי-זקיפת יתרות זכות כנגד יתרות חובה – הוגשה ביום 4.9.2023, לאחַר שנושא היעדר הקיזוז הופיע בתשובת רשות המסים מיום 28.6.2023. במצב דברים זה, קבע השופט, ועל-מנת לחסוך דיון מורכב בסוגיית שינוי המועד לצורך סעיף 21 לחוק (סמכות ושיקולים), יש להותיר את המועד המקורי על כנו (לצורך סעיף 21) קרי יום 23.2.2023.
השני, על-מנת לאפשר לרשות המסים שהות אמיתית וראויה לשקוֹל הגשת הודעת חדילה בקשר לעילת היעדר קיזוז היתרות, ומכוח הסמכוּת המפורשת המעוגנת בסעיף 9(א) לחוק "להאריך תקופה זו [של 90 ימים] מטעמים שיירשמו", "המועד הקובע" לעניין סעיף 9 לחוק יוארך, בנסיבות העניין ולגבי העילה הנוספת האמורה, עד ליום 16.10.2024.
לבסוף, הִבהיר השופט קירש, כי מדובר כאן אך בקבלת בקשה לתיקון בקשת האישור, ולא בקבלת בקשת האישור עצמה.
אשר להגדרת הקבוצה בעקבות תיקון בקשת האישור, ציין השופט, כי הנושא יוכרע בהתאם לסעיף 10 לחוק לאחַר שקילת עמדות הצדדים.
עוד קבע השופט, כי רשות המיסים זכאית להגיש תשובה מתוקנת לבקשת האישור המתוקנת עד ליום 16.10.2024.
אשר להוצאות, קבע השופט קירש, כי לאור התוצאות ולנוכח השתלשלות הדברים, לא ניתן כעת צו להוצאות, אך אם יתברר בהמשך כי העילה המקורית (שונוּת בשיעורי הריבית) הייתה בלתי-מבוססת באופן מובהק, הדבר בהחלט יישקל במסגרת פסיקת הוצאות ההליך כולו.
חזרה מהסכמה למחיקת ערר מיסוי מקרקעין
ביום 23.7.2024 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין מטיאס ואח'.
עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר ש' בורנשטין) אשר ניתנה ביום 5.7.2024 בו"ע 62396-12-23, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים לחזור בהם מההסכמה למחיקת הערר* ולקבוע את התיק לדיוני הוכחות.**
* להסכמתם זו של המבקשים ניתן תוקף של פסק-דין בפסק דינה של ועדת-הערר בהליך העומד במרכזה של בקשה זו, אשר ניתן ביום 10.6.2024.
** וכך קבע השופט בורנשטין בהחלטתו מיום 5.7.2024: "העוררים ביקשו למחוק את הערר, לפי המלצת בית המשפט, לאחר שהובהר להם ולבא כוחם כי על פני הדברים אין כל בסיס משפטי לנטען על ידם וכי טענתם בערר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק הברורות והמפורשות. במהלך הדיון לא הועלתה כל טענה באשר ליתרות הזכות העומדות לטובת העוררים, לא נמסר כי הסכמתם למחיקת הערר היא בזיקה כלשהי לאותן יתרות זכות, ובכל מקרה ועיקר ברור כי אין מדובר בשיקול רלוונטי לצורך הערר אשר נבחן אך ורק על פי המצב המשפטי והעובדתי ועל בסיס השאלה האם ניתן לקבל את טענת העוררים נוכח הוראות הדין. כאמור, הובהר לעוררים ולבאי כוחם כי אין בסיס משפטי לנטען על ידם, בעקבות זאת הם הודיעו כי הם מבקשים למחוק את הערר, ולפיכך הערר נמחק ללא צו להוצאות. לאור האמור, איני רואה מקום לקבל את בקשת העוררים לחזור מהסכמתם האמורה למחיקת הערר ולקבוע את התיק לשמיעת ראיות. לפנים משורת הדין, אף הפעם איני עושה צו להוצאות."
בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט שטיין קבע, כי ההליך שלפניו הוא בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אשר באה בגדרהּ של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 וכי החלטת ועדת-הערר, וכן פסק דינה אשר ניתן קודם לכן בהסכמת המבקשים, נטועים בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינם מעוררים שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, מתן רשות ערעור על החלטת ועדת-הערר איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.
השופט הוסיף, כי המסקנה אליה הגיע לא תשתנה גם אם יתייחס להחלטת ועדת-הערר כאל "החלטה אחרת" וכי נימוקיה של הוועדה נכונים לגופם של דברים.
תקיפה עקיפה של תקנות מס הכנסה באמצעות תביעה לבית-המשפט לתביעות קטנות
ביום15.7.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים בעניין ביטון.
עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגיש התובע כנגד רשות המיסים במסגרתה עתר התובע לחיֵיב את הרשות בתשלום סך של 36,400 ₪ (כתקרת סמכותו של בית-המשפט לתביעות קטנות) מהטעם שזו ניכתה באמצעות קרן מקפת 35% מכספי תגמולים בסך 40,800 ₪.
לטענת התובע, פקודת מס הכנסה ותקנות מס הכנסה (כללים בדבר חיוב במס על תשלומים לקרן שלא אושרה ותשלומים שלא כדין, תשכ"ב-1962, אשר מכוחן נגבה המס, חוקקו ללא סמכות "וללא הסכמתו ומודעותו המפורשת של העם", ומשכך גביית המס התבצעה שלא כדין ויש להשיב לו את המס האמור.
בית-המשפט, מפי הרשם הבכיר ט' ארז, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).
וכך, בין היתר, נקבע בפסק-הדין:
"למעשה, מבקש התובע שבית משפט לתביעות קטנות זה, יכריע שהוא זכאי לסכום התביעה, על בסיס קביעה, שהכנסת לא היתה מוסמכת כלל לחוקק את חוקי ותקנות מס הכנסה, ומשכך גביה זו, (כגורל כל מס שנגבתה מאז 1958 ועד היום), דינו להתבטל.
עם כל הכבוד הראוי, בית המשפט לתביעות קטנות איננו המקום לדון בשאלת סמכות הכנסת לחוקק חוקים, עניינים שהינם מתחום המשפט החוקתי והמנהלי [...]
ניכר כי אין בתביעה זו כדיי להתאים להליך שבפניי. התובע, אמנם מבקש סכום כספי אך העילה נובעת מטענות הנוגעות לסמכות החקירה של הכנסת. במילים אחרות, התובע מבקש לבצע תקיפה עקיפה של דבר חקיקה, באמצעות תביעה קטנה [...]
מעבר לנדרש אוסיף, כי מבוקש להשיב כספי מס שנגבו בהתאם להוראות הדין, וזאת כאשר תקנות 150-156 לפקודה מסדירות את אופן ההשגה על החלטת השומה. תקנה 150 לפקודה מקנה זכות השגה לפני פקיד שומה. כמו כן, תקנה 153(א) לפקודה קובעת כי ערעור על החלטת פקיד השומה יוגש לבית המשפט המחוזי, כך שאפילו אתייחס לתביעה ככזו המכוונת כנגד השומה, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בה.
בנסיבות הללו, המסלול שבחר בו התובע אינו המסלול הנכון כאשר מבוקש באמצעות תקיפה עקיפה שיוכרעו סוגיות שכלל לו מוצו בהליך המתאים – הליך השגה, ובאשר לסמכות לגבייה, ביחס לסמכות הכנסת לחוקק חוקים, סוגייה שבוודאי אינה מתאימה לידון בהליך זה.
נוכח האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה שאינו מתאים כאמור להליך זה."