מחירי העברה בעסקה בין-לאומית | סיווג כדירת מגורים והארכת מועד למתן החלטה בהשגה | משיכת כספים מקרן השתלמות בלתי-נזילה | יום הרכישה של זכות במקרקעין | סיווג תשלום לעניין חוק מע"מ ועוד
14/07/2024
משיכת כספים מקרן השתלמות בלתי-נזילה תוך חבות מס מופחתת
כידוע, סכומים שמשך שכיר או עצמאי מחשבונו בקרן השתלמות, לרבות הפרשי הצמדה, וכן ריבית ורווחים אחרים, פטוּרים ממס רק אם חלפו שנים ממועד התשלום הראשון, ולגבי עובד או יחיד שהגיע לגיל הפרישה רק אם חלפו 3 שנים ממועד התשלום הראשון.
משיכה מוקדמת מהאמור מחייבת תשלום מס בשיעור המס השולי על הכספים שנמשכו.
עם זאת, ביום 7.7.2024 פוסם תזכיר חוק לתיקון פקודת מס הכנסה בגדרו מוצע להחיל, במקום המס השולי, שיעור מס של 15% (ובמקרה של יחיד שהגיע לגיל פרישה 7.5%), לכל היותר, על סכומים שנמשכו, כאשר ככל שמועד המשיכה קרוב לתקופה הקבועה בדין למשיכה פטורה ממס, שיעור המס שיחול יהיה נמוך יותר.
כך, למשל, יחיד שלא הגיע לגיל הפרישה ויבקש למשוך כספים 3 שנים לאחר מועד התשלום הראשון, ישלם מס בשיעור של 7.5% על הכספים שנמשכו.
להורדת התזכיר, לחצו כאן.
מחירי העברה בעסקה בין-לאומית
ביום 30.6.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בארבעה ערעורים שהוגשו על-ידי ווסטרן דיגיטל ישראל בע"מ.
המערערת, חברה תושבת ישראל הפועלת בענף שבבי הזכרון לאחסון נתונים, נוסדה בשנת 1989 ושמה המקורי היה אם-סיסטמס פלאש דיסק פיונירס בע"מ (M-Systems).
מניות המערערת היו רשומות למסחר בבורסת ה-Nasdaq עד אשר כל מניותיה נרכשו בחודש יולי 2006 על-ידי החברה האמריקאית SanDisk Corporation, הנמנית עם קבוצת SanDisk העולמית ("סאנדיסק ארה"ב").
המערערת נרכשה בתמורה ל-1.55 מיליארד דולר ארה"ב בעסקת החלפת מניות ושמה שוּנה לסאנדיסק אייאל בע"מ.
בשנת 2016 קבוצת SanDisk כולה נרכשה על-ידי Western Digital Technologies Inc, ובעקבות רכישה זו שמה של המערערת הוחלף שוב, הפעם לווסטרן דיגיטל ישראל בע"מ.
בשנת 2014 מכרה המערערת נכס בלתי-מוחשי (טכנולוגיה) ל-SanDisk Technologies ("סאנדיסק טכנולוגיות"), חברה קשורה תושבת-חוץ שהתאגדה במדינת טקסס, בתמורה ל-35 מיליון דולר ארה"ב.
היות שמכירת הקניין הרוחני הייתה עסקה בינלאומית בין צדדים קשורים (המערערת וסאנדיסק טכנולוגיות), אין חולק כי חל על המקרה סעיף 85א לפקודת מס הכנסה שעניינו ב"מחירי העברה בעסקה בין-לאומית".*
* וכך קובע סעיף 85א(א) לפקודה: "בעסקה בין-לאומית שבה מתקיימים בין הצדדים לעסקה יחסים מיוחדים שבשלהם נקבע מחיר לנכס, לזכות, לשירות או לאשראי, או שנקבעו תנאים אחרים לעסקה, באופן שהופקו ממנה פחות רווחים מאשר היו מופקים בנסיבות הענין, אילו נקבעו המחיר או התנאים בין צדדים שאין ביניהם יחסים מיוחדים (להלן – תנאי השוק), תדווח העסקה בהתאם לתנאי השוק ותחויב במס בהתאם."
בהתאם, עוד לפני עסקת המכר בין המערערת לבין סאנדיסק טכנולוגיות הוכן עבור המערערת חקר תנאי שוק* על-ידי משרד קוסט פורר גבאי את קסירר (EY) ("חקר EY"). חקר EY נכתב באנגלית (על-מנת לעמוד בדרישות חקיקת מחיר ההעברה הן בישראל והן בארה"ב) תוך ש"השורה התחתונה" של החקר הייתה כי שווי השוק של הממכר הוא בטווח בין 27.73 מיליון דולר ובין 38.15 מיליון דולר.
* כמשמעותו בתקנות מס הכנסה (קביעת תנאי שוק), התשס"ז-2006, אשר הותקנו מכוח סעיף 85א(א) לפקודה. תקנה 2(א) לתקנות אלו קובעת, כי "לצורך קביעה האם עסקה בין-לאומית שנעשתה היא עסקה בתנאי שוק, ייערך חקר תנאי שוק שבו תושווה עסקה בין-לאומית לעסקאות דומות של הצד הנבדק לפי אחת השיטות המפורטות להלן: [...]".
לטענת המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3), שוויו של הנכס הנמכר היה כמעט פי ארבעה – 136 מיליון דולר, והיות שהתקיימו יחסים מיוחדים בין הצדדים לעסקה – ששתיהן נמנו עם אותה קבוצה רב-לאומית – יש למסות את המערערת כאלו היא הייתה זכאית לקבל סכום אחרון זה.
המשיב התבסס על חוות-דעת משרד פאהן קנה, לפיה בשנת 2014 המערערת מכרה למעשה שני נכסים שונים: האחד, חלקהּ בטכנולוגיה עצמה – נכס השָווה 136 מיליון דולר; והשני, "ידע יישומי" שנצבר בידי המערערת במקביל ובנבדל מהטכנולוגיה – נכס השָווה 27 מיליון דולר נוספים. עם זאת, לאחַר שלב ההוכחות בערעורים, ולאחַר שהצדדים הקדישו תשומת לב רבה לנושא הידע היישומי (שקיומו הוכחש על-ידי המערערת), הודיע המשיב כי הוא חוזר בו מהטיעון בעניין הידע היישומי והוא עומד עתה רק על טיעונין בעניין שווי הטכנולוגיה (136 מיליון דולר).
עוד טוען המשיב, כי היות שהמערערת גבתה מהצד הקשור רק את המחיר הנקוב של הנכס (35 מיליון דולר ארה"ב), יש לראות את ההפרש בין סכום זה לבין השוֹוי המלא כהלוואה שניתנה על-ידי המערערת לידי החברה הרוכשת – הלוואה אשר בגינהּ המערערת הייתה אמורה לקבל ריבית. על-גן, המשיב אף קבע "התאמה משנית" וחִייב את המערערת במס מידי שנה עבור הריבית הרעיונית שלא נגבתה בפועל.
לעומת זאת, לטענת המערערת, המחיר שנקבע לעסקה הוא מחיר שוק סביר ומוצדק (arm's length).
המחלוקות העיקריות בין הצדדים (ובין הערכות השווי) היו ביחס לשלושה נושאים: חלקהּ היחסי של המערערת בתוך מכלוֹל טכנולוגיית תיקון השגיאות אותה פיתחה המערערת (והמכוּנה Secc*), יתרת אורך חיי הטכנולוגיה הנמכרת נכון למועד המכירה; והצדקת הקטנת שווי הממכר בְּשל פעולות ייצור והפצה הנעשות על-ידי חברות אחיות בקבוצה.
* Strong Error Correction Code.
בנוסף, הצדדים נחלקו ביחס לסוגיית ההתאמה המשנית, תוך שלטענת המערערת אין כל מקור מפורש בחוק המסמיך את פקיד-השומה להטיל מס על עסקת הלוואה רעיונית "שלא התקיימה במציאות".
כמו-כן, המערערת העלתה שלל טענות כנגד התנהלות המשיב הן בשלב א' והן בשלב ב' ולדבריה זכויותיה הדיוניות נפגעו בצורה חמורה המחייבת ביטול השומות.
מכאן ארבעת הערעורים דנן שהדיון בהם אוחד ואשר נוגעים לשנת-המס 2014 (בכל הקשור למיסוי המכירה עצמה וגם בקשר להתאמה המשנית כאמור) ולשנות-המס 2017-2015 (בעניין ההתאמה המשנית לכל שנת-מס).
בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, קיבל את הערעורים בחלקם (קישור לפסק-הדין).
לאחַר ניתוח מפורט ומנומק, קבע השופט קירש, כי על המשיב לתקן את השומה בצו כך ששווי הממכר יחושב במתכונת המופיעה בחקר EY תוך שימוש בפרמטרים שנקבעו על-ידי השופט ואשר אמורים להביא לכך ששווי הממכר יהיה כ-62.2 מיליון דולר (דהיינו, תוצאה שהיא אמנם כ-78% גבוהה יותר ממחיר העִסקה שננקב בין הצדדים הקשורים (35 מיליון דולר ארה"ב), אך מנגד מהווה רק כ-46% מהשוֹוי שנטען על-ידי המשיב (146 מיליון דולר ארה"ב)).
אשר להתאמה המשנית, קבע השופט קירש, כי לאור פסיקת בית-המשפט העליון בעניין קונטירה (ע"א 943/16)* ולנוכח הוראות סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה,** אין בידיו לקבל את טענת המערערת לפיה אין מקור חוקי המסמיך את פקיד-השומה להטיל מס על עסקת הלוואה רעיונית.
* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
** סעיף זה קובע, כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".
עם זאת, בְּשל צמצום השוֹוי הנטען על-ידי המשיב בעקבות זניחת עניין הידע היישומי, יש להפחית בהתאם את היקף החוב הבין-חברתי הרעיוני ועל-ידי כך להקטין את היקף ההתאמה המשנית.
כמו-כן, השופט קירש קבע, כי אין הכרח לקבל את קביעת המשיב לפי שיעור הריבית שקבע (3%) מהווה את שיעור הריבית הבין-חברתית בקבוצה וכי זה יעמוד (בכפוף לתנאים שקבע השופט בעניין זה) על 2%.
לבסוף, נדרש השופט קירש לטענותיה של המערערת בדבר הפגמים שנפלו בהליכי השומה וקבע, כי הגם שמצטיירת בעניין זה תמונה עגומה למדי, הרי שלנוכח התוצאה אליה הגיע אין טרם להאריך את הדיון בפגמים כאמור ואין הצדקה לבטל את השומות בגללם כמבוקש.
לאור התוצאה המעורבת, החליט השופט להימנע מפסיקת הוצאות.
סיווג תשלום לעניין חוק מע"מ
ביום 29.5.2024 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין פקהולץ.
עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה גב' רויטל פיקהולץ ("המערערת") על החלטת המשיב, מנהל מע"מ עכו ("המשיב") אשר דחה את ההשגה שהוגשה על-ידי המערערת בגין שומת תשומות שהוציא לה המשיב, בסך של 337,408 ₪ (קרן), וזאת בהתאם לסמכותו לפי סעיף 82(ב) לחוק מע"מ.
המחלוקת בין הצדדים נעוצה בדרישת המערערת לנַכּוֹת מס תשומות בגין שתי חשבוניות מס (שלא הוצגו בפני בית-המשפט) אשר הוצאו על-ידי עו"ד ליאור מזור ("המפרק"), המפרק של חברת ס.ע.מ.ר נכסים ואחזקות בע"מ ("החברה") – חברה שהיתה בשליטת סבה של המערערת, מר סנדר פיקהולץ ולאחר מכן בשליטת אביה של המערערת, מר נתן פיקהולץ.
ניכוי התשומות התבקש על-ידי המערערת במסגרת דוח שהוגש על ידיה לחודש אוגוסט 2016, בו דרשה החזר מס תשומות בגין רכישת ציוד/מבנה בסכום של 217,949 ₪ ובמסגרת דוח לחודשים ינואר-פברואר 2020, בהם לא היו למערערת עסקאות, אך היא דרשה החזר בגין ניכוי מס תשומות על ציוד בסך של 119,459 ₪.
למפרק של החברה שולמו כספים בהתאם להסכם פשרה שגובש בין המפרק לבין המערערת אשר קיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט העליון ביום 2.4.2015 ("הסכם הפשרה") במסגרת ע"א 7206/13 ("הערעור לעליון").
כספים אלה שולמו לידי המפרק לאחַר שבהליך הפירוק של החברה בבית-המשפט המחוזי ("הליך הפירוק") קיבל בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר עדי זרנקין, את בקשת המפרק וקבע בהחלטתו כי שתי המחאות זכות, שנטען על-ידי המערערת שבוצעו כלפיה על-ידי החברה – האחת, של זכות השכירות המוגנת של סעמר בנכס מקרקעין בקרית מוצקין, והשניה, של הזכות לקבל כספי השבה בסך של 116,000 דולר כערכם בחודש יוני 2004 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, שהגיעו לחברה מעיריית קרית מוצקין בשל ביטול הסכם ביניהן – הינן בטלות וחסרות תוקף.
המערערת הגישה את הערעור לעליון על החלטה זו של השופט זרנקין והצדדים לערעור הגיעו להסדר פשרה מחוץ לכותלי בית-המשפט, אשר קיבל תוקף של פסק-דין.
המערערת טענה בכתב הערעור דנן כי יש מקום להתיר לה בניכוי את מס התשומות, שכּן בעסקה מושא הסכם הפשרה היא רכשה מידי המפרק את זכות התביעה נגדה ושילמה למפרק כדי להסיר כל טענה מצד המפרק ביחס לקבילוּת המחאת זכות השכירות המוגנת מהחברה למערערת. לשיטתה, התשלומים שהועברו למפרק הינם בגֶדר הוצאה לשמירה על הקיים שבידה – דהיינו: זכות השכירות המוגנת – ולא כהוצאה לרכישת זכות השכירות המוגנת מהמפרק.
מנגד, טוען המשיב, כי המהות הכלכלית האמיתית של העִסקה מושא הסכם הפשרה היא רכישת זכות השכירות המוגנת על-ידי המערערת מידי המפרק של החברה, בגֶדר "מסירת מקרקעין בדמי מפתח כמשמעותם בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972"; ועל-כן מדובר בעסקה פטורה ממע"מ בהתאם לסעיף 31(2) לחוק מע"מ, ומשכך המערערת אינה זכאית לנַכּוֹת את מס התשומות.
בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 45,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).
השופטת וינשטיין קיבלה את עמדת המשיב תוך שציינה, כי המערערת לא הרימה את נטל הראיה המונח על כתפיה להוכיח, כי היא זכאית לנַכּוֹת את מס התשומות שבמחלוקת.
השופטת מתחה ביקורת קשה על התנהלותה של המערערת: "המערערת לא הציגה מסמכים רלבנטיים וניסתה לטשטש ואף להעלים עובדות חשובות לצרכי ההכרעה בערעור דנן. משעומתה בחקירה הנגדית עם מסמכים ושאלות שלא היו נוחים לה – הרימה את קולה, התפרצה ודיברה בחוסר נימוס וכבוד לב"כ המשיב כמו גם לבית המשפט. זוהי אינה התנהלות של עדה שנלחצה מן המעמד של מתן עדות. זוהי דוגמה בוטה להתנהלות של עדה שנלחצה מכך שאין תשובות בפיה לשאלות הקונקרטיות שנשאלה. הרושם הברור שעולה מעדות המערערת הוא כי ישנן תשובות ששיננה לעצמה אותן מראש ועליהן ניסתה לחזור שוב ושוב, ואילו לגבי שאלות אחרות, נוקבות וברורות – ענתה תשובות מעורפלות, מתחמקות ושאינן אמת" (פס' 74).
לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, כי יש לקבל את עמדת המשיב לפיה לאחַר שקוימו תנאי הסכם הפשרה בבית המשפט העליון – העביר המפרק לידי המערערת את זכות השכירות המוגנת בנכס ועל-כן מדובר בעסקה הפטורה ממס עסקאות לפי סעיף 31(2) לחוק מע"מ. "זוהי המהות האמיתית של הסכם הפשרה. אינני מקבלת את עמדת המערערת לפיה מדובר בוויתור על זכות תביעה של המפרק ואף אינני מקבלת את טענת המערערת כי מדובר בעסקה לצורך 'שמירה על הקיים' – בהיעדר כל בסיס עובדתי ומשפטי לטענות אלו.
הראיות שבפניי מוכיחות כי המערערת וגורמים אחרים מטעמה, טענו בעצמם בהליכים אחרים ובהזדמנויות שונות, כי המערערת רכשה את זכות השכירות המוגנת מהמפרק. המערערת אינה רשאית לשנות גרסתה לפי נוחותה וצרכיה בערעור דנן ולטעון כעת כי היא רכשה מהמפרק 'נכס' בדמות וויתורו על זכות התביעה שלו. ממילא, אין לקבל טענה זו גם במישור המשפטי" (פס' 57-56).
סיווג כדירת מגורים, ניכוי בגין עבודה עצמית והארכת מועד למתן החלטה בהשגה
במבזק האחרון (מבזק מס' 2084 מיום 4.7.2024) דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין ידיד, במסגרתו נדונו מספר סוגיות ובכללן שאלת סיוּוגן של הדירות שנמכרו כ"דירת מגורים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין.*
* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
פסק-דין נוסף בסוגיה זו ניתן על-ידי ועדת-הערר בעניין אברג'יל.
במסגרת פסק-הדין נדונו מחלוקות נוספות בין העורר לבין המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין) ובכללן שאלת זכאותו של העורר לנַכּוֹת כהוצאות השבחה בחישוב השבח עבודה עצמית שביצע במהלך השנים וכן החלטת המשיב להאריך "מטעמים מיוחדים" את המועד למתן החלטה בהשגה.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' דורות (בהסכמת חברי הוועדה שמאית המקרקעין ב' בלטר ומר א' הוכמן), דחתה את העררים ברובם (קישור לפסק-הדין).
וכך, בין היתר, קבע השופט דורות ביחס לדירת המגורים:
"מהחומר והתצלומים שהוגשו לועדה ניתן להיווכח כי למעשה המבנה נשוא השומה הרוס כליל, שרוף בחלקו ומחוסר קורת גג בחלקו האחר. וגם, כפי שתואר לעיל, במבנה לא מצויים מתקנים בסיסיים למחייה ומגורים והוא נטוש ומוזנח. מצבו הרעוע של הנכס, מלמד כי אין הוא עומד בהגדרת דירת מגורים או בעל 'פוטנציאל לשמש למגורים'" (פס' 43).
יום הרכישה של זכות במקרקעין
פסק-דין נוסף של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים ניתן ביום 27.6.2024, וזאת בעניין שילוני ואח'.
באותו מקרה נדונו מספר מחלוקות בין העוררים לבין המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים) לגבי חבות מס השבח של העוררים ובכללן יום רכישת המקרקעין נשוא החבות כאמור.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' דורות (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח ' מדהלה ושמאית המקרקעין ב' בלטר), קיבלה את העררים בחלקם (קישור לפסק-הדין).
חבות בדמי ביטוח של "עקר בית" שהוא ידוע בציבור של בן-זוג מבוטח
במבזק מס' 2021 מיום 7.5.2023 דיווחנו על פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין אמיר הנדל.
נזכיר, כי באותו מקרה קיבל בית-הדין באופן חלקי את התביעה שהגיש מר הנדל נגד המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") וקבע כי ההוראות הנוגעות ל"עקרת בית" בחוק הביטוח הלאומי חלות עליו ומשכך יש להכיר בו כ"עקר בית"; כי על המל"ל להשיב למר הנדל סך של 7,000 ₪ בגין דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות שנגבו ממנו עבור השנים 2021-2018 וכן לשאת בהוצאותיו של מר הנדל בסך 5,000 ₪.
מנגד, נדחתה תביעת מר הנדל לתשלום פיצוי מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000.
על פסק-הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית-הדין הארצי לעבודה וביום 3.7.2024 ניתן פסק-הדין בערעורים האמורים.
להרחבה, לחצו כאן.