חוזר מקצועי בנושא הליכי הסכמה הדדית באמנות | מיסוי ספורטאים ואמנים בהתאם לאמנה עם ארה"ב | בקשה לתיקון הסכם פשרה עם מנהל מיסוי מקרקעין | היפוך נטל הראיה כתוצאה מביעור תיק הנישום | קורונה ועוד

מערכת להנפקת חשבוניות מס התחשבנות באופן עצמאי

סעיף 47(ב)(2) לחוק מע"מ קובע, כי חשבונית מס אשר מוציא עוסק מורשה לעוסק, למלכ"ר או למוסד כספי הרשומים ברשות הפלסטינית, תהיה בצורה שקבע המנהל.
מכוח סעיף זה נקבעה בתקנות מס ערך מוסף (קביעת פרטים שיש לכלול בחשבונית מס שהוציא עוסק תושב אזור או תושב שטחי עזה ויריחו או שהוצאה לו ופרטים שיש לכלול בתעודת משלוח שהוציא), התשע"ו-1996 צורתה של החשבונית האמורה, הנקראת גם "חשבונית מס-התחשבנות" ("חשבונית I").

על-פי ההסדר כיום, על-מנת שעוסק מורשה יוכל להנפיק חשבונית I בגין עסקות שביצע מול חייבים במס הרשומים ברשות הפלסטינית, עליו לפְנות פיזית למשרד מע"מ, ולבקש הקצאת פנקסי חשבוניות I שתירשמנה על-ידי העוסק באופן ידני. 

הָחל מחודש מרץ 2022 פועלת מערכת מקוּונת המאפשרת הנפקת חשבוניות I, כאשר התהליך נעשה באופן ממוחשב בלבד וללא צורך בהגעה פיזית אל משרד מע"מ ועד כה הופקו באמצעות המערכת מאות אלפי חשבוניות.
הכניסה ליישום מתאפשרת באמצעות דפדפן האינטרנט (לרבות בנייד) וניתן להנפיק חשבוניות ביישום בכל זמן נתון (24/7).

למַעבר להודעת רשות המיסים, לחצו כאן.

---

חוזר מקצועי בנושא הליכי הסכמה הדדית באמנות למניעת כפל-מס 

פורסם חוזר מס הכנסה מספר 1/2023 בנושא "הליכי הסכמה הדדית באמנות למניעת כפל מס – נוהל הגשת בקשה והטיפול בה".
החוזר מחליף את הוראת ביצוע מס הכנסה מס' 23/2001.

להורדת החוזר החדש, לחצו כאן.

---

מיסוי ספורטאים ואמנים בהתאם לאמנה עם ארה"ב

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1923 מיום 1.7.2021 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הפועל אוסישקין תל אביב ע"ר.

נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בשני נושאים:
האחד: שאלת חבותה של המערערת – עמותה שמפעילה את קבוצת הכדורסל "הפועל תל אביב" אשר שיחקה בתקופה הנוגעת לערעורים דנן (שנות-המס 2012–2014) בליגת העל של איגוד הכדורסל – במס שכר. 
לשיטת המערערת, היא מהווה "מלכ"ר מיוחד" – מלכ"ר שפעילותו מאופיינת גם היבטים עסקיים או מסחריים וזאת בְּשל השתתפות הקבוצה בליגת העל – ועל-כן היא אינה חייבת לשלם מס שכר על מלוא השכר המשולם על ידיה, אלא על חלק קטן בלבד. כך, המערערת חישבה את חלק השכר החייב לטענתה במס שכר על-פי מפתח הכנסות, תוך מיון מקורות הכנסותיה בין אלה שהם בעלי אופי עסקי ואלה שהם בעלי אופי "מלכ"רי". עוד טענה המערערת, כי השומות שהוצאו על-ידי המשיב נערכו על-ידי פקידי רשות המסים שלא היו מוסמכים לכך.
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 5), לעומת זאת, אינו מסכים לפיצול האמור וסבור כי המערערת חייבת במס שכר באופן מלא על כל השכר ששולם על ידיה.
השני: שאלת חובתה של המערערת לנַכּוֹת מס במקור מהשחקנים שהם תושבי ארה"ב.
לטענת המערערת, שכרם של שלושה שחקנים כאלה בתקופה הרלבנטית אמור היה להיות פטוּר ממס הכנסה ישראלי וזאת בהתאם להוראות אמנת המס בין ישראל ובין ארה"ב. טיעון זה מבוסס על גובה השכר, אשר לדברי המערערת לא עלה על 400 דולר ליום לכל שחקן.
ואילו לטענת המשיב, אמנת המס איננה מעניקה פטוֹר ממס כנטען, ולחילופין ולגבי שחקן אחד לפחות, השכר – על כל מרכיביו – ממילא עלה על רף ה-400 דולר.*

* יצוין, כי בשני שלבי השומה, טענתו היחידה של המשיב בנושא אמנת המס הייתה כי שכר שחקני החוץ, על כל רכיביו, עלה על 400 דולר ליום. כך, בהחלטה בהשגה נכתב על-ידי המשיב כי "שכר שחקנים אלה חייב במס משום שסעיף 18 לאמנה פוטרת שחקנים ממס על שכרם עד 400 $ ביום".

רק לאחַר דיון קדם המשפט שהתקיים בערעור דנן ביקש המשיב לתקן את נימוקיו ולהוסיף טענה משפטית עקרונית לפיה גם אם השכר היה נמוך מ-400 דולר, אזי בְּשל משך שהותם של השחקנים בישראל ובְשל תושבות מעסיקתם, הם אינם יכולים להיות פטוּרים ממס.

בהחלטה מיום 4.6.2019, התיר השופט קירש תיקון נימוקי השומה, תוך הטלת הוצאות משפט על המשיב לנוכח העלאת הטיעון אך בשלב האמור ולא קודם לכן.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתח השופט קירש את עקרונות הטלת מס השכר ואת מעמדה של המערערת לפי חוק מע"מ, תוך שהוא דוחה את טענתה כי יש לראות בה בגֶדר "מלכ"ר מיוחד", צמד מילים שאינו מופיע בחוק מע"מ ומושג שאף אינו מוּכּר בפסיקה או בספרות המקצועית.
לדבריו, במקרה הנדון מדובר בפעילות אחת, הפעלת קבוצת הכדורסל, וטענת המערערת בדבר היותה "מלכ"ר מיוחד" לא רק שחסרת כל עיגון בדין שאינו מאפשר רישום "היברידי" ומעוררת קושי עיוני רב, אלא אף גורמת לעיוות קשה בהטלת המס על-פי חוק מע"מ. שכּן, משמעות קבלת עמדת המערערת תהיה שהיא תחויב במס שכר חלקי (במקרה דנן – כ-22% מהחיוב הקבוע בחוק), אך מנגד היא תמשיך שלא להתחייב כלל במס עסקאות בתור עוסק או עוסק למחצה (מונח שלא קיים בחוק).
השופט קירש הִבהיר, כי בתיק זה בית-המשפט אינו נדרש להכריע אם הסיווג הנכון של המערערת בהתאם לחוק מע"מ הוא כעוסק ולא כמלכ"ר, שכּן המערערת עצמה כלל לא טענה שהיא עונה על הגדרת עוסק; אך אילו הייתה מועלית טענה כזו, היה על בית-המשפט להכריע לפי המבחנים שפותחו במרוצת השנים בפסיקת בתי-המשפט ובספרות המקצועית, כאשר ההלכה המובילה בעניין זה היא זו שנקבעה בפסק-דין בשערייך ירושלים (ע"א 767/87).
לאחר מכן, נדרש השופט קירש לטענת המערערת כי בשנים 2011 ו-2012 נחתמו שלושה הסכמי פשרה בנושא מס שכר בין שלוש קבוצות ספורט שונות ושני משרדי שומה שונים,* בגדרם יושמה בהסכמה הנוסחה החלקית ונקבעה חבות חלקית במס שכר לפי מפתח אפיון הכנסות הקבוצות (כפי שנטען על-ידי המערערת דנן); וכי שלושת ההסכמים האמורים מבססים טענת הסתמכות ואפלייה.
השופט קירש דחה את טענתה האמורה של המערערת (ראו פס' 36-34 ובפרט פס' 36(ה) לפסק-הדין).

* קיום ההסכמים הנ"ל לא הוכחש על-ידי המשיב.

טענה נוספת של המערערת שגם אותה דחה השופט קירש היא טענתה המקדמית בנושא תוקף שומות מס השכר (ראו פס' 41-38 לפסק-הדין).

בהמשך הדברים, נדרש השופט קירש לשאלת חובתה של המערערת לנַכּוֹת מס במקור מהתשלומים ששילמה לשחקנים שהם תושבי ארה"ב.
השופט ניתח את הוראות החוק הרלבנטיות – ובכללן הוראות סעיפים 2 רישא, 2(2), 4א ו-75א לפקודת מס הכנסה וכן הוראות תקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ), התשכ"ח-1998 – ואת הוראת אמנת המס עם ארה"ב ובפרט את סעיף 18 סיפא לאמנה הקובע סייג לפיה הוראות הסעיף לא תחולנה אם ההכנסה נמוכה מ-400 דולר ליום.
לדבריו, סעיף 18 לאמנה רלבנטי כאשר חל סעיף 16(1) או סעיף 17(2) לאמנה, דהיינו באותם מקרים בהם לכאורה תושב מדינת המושב (שכיר או עצמאי) איננו עשוי להתחייב במס במדינת המקור (בְּשל הזיקה הרופפת למדינה זו), או אז נכנס לתמונה סעיף 18 וקובע כי למרות היעדר החבות במס לכאורה, מדינת המקור בכל זאת רשאית למסות את ההכנסה וזאת בְּשל מהות ההכנסה כנובעת מענפי הבידור והספורט. ואולם, כאשר ממילא מדינת המקור רשאית להטיל מס, למשל בְּשל תחולת סעיף 16(2) או סעיף 17(1) אין כל צורך להידרש לסעיף 18.
לאור מסקנתו כי אין מניעה להטלת מס ישראלי על השחקנים, לא לפי הפקודה ולא לפי האמנה, המשיך השופט קירש ונדרש לשאלה האם בא סעיף 18 סיפא לאמנה, בהינתן ששכר השחקנים נמוך מ-400 דולר ליום, כדי "להושיע" ולמְנוע מיסוי ישראלי. השופט ענה על שאלה זו בשלילה (ראו פס' 93-74 לפסק-הדין), תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסקי-הדין בעניין אליצור אשקלון (עמ"ה (ב"ש) 505/04) ובעניין עמותת מכבי ראשון לציון בכדורסל (עמ"ה (ת"א) 1051/04).*

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

לאור כל האמור, דחה השופט קירש את הערעור על כל חלקיו.
עם זאת, השופט קירש קבע כי הוא מוצא לנכון להפעיל את סמכותו לפי סעיף 185(2) לפקודת מס הכנסה ולהורוֹת כי החבות במס לפי שומת הניכויים בנושא האמנה (בלבד) לא תישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת הערעור (מיום 11.3.2018) ועד למועד מתן פסק-הדין.
בנוסף, קבע השופט קירש (ראו פס' 98 לפסק-הדין), כי הוא אינו מוצא לנכון להתערב בקנס הפיגורים שהוטל על המערערת בְּשל אי-תשלום במועד, וזאת בכל הקשור למס השכר, בעוד שבאשר לחיוב הניכויים בְּשל סוגיית האמנה הוא מורה על ביטול קנס הפיגורים לגבי כל התקופה. 

הערעור לבית-המשפט העליון ופסק-הדין הדין המקורי בערעור

במבזק מס' 2031 מיום 13.7.2023 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור.

נזכיר, כי המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 5.7.2023 התקיים דיון בפני השופטים נ' סולברג, ע' גרוסקופף ו-ח' כבוב.
ואילו ביום 11.7.2023 הודיעה המערערת, באמצעות בא-כוחה, כי איננה עומדת על ערעורה.

לאור זאת, הערעור נדחה תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין המקורי).

התיקון לפסק-הדין של בית-המשפט העליון

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי ביום 16.7.2023 פורסם נוסח מתוקן של פסק-הדין.
וכך נקבע בנוסחו המתוקן של הפְּסָק:
"משנשמעו הערותינו, ונתקבלה המלצתנו, לא נכביר במילים, זולת מה שנתבקשנו בתום הדיון הנ"ל, ונעתרנו, לנוכח קיומם של הליכים נוספים בציפייה להכרעה בערעור זה. נציין אפוא, כי סעיף 18 לאמנת המס ישראל-ארה"ב נועד להרחיב את רשת המס ולאפשר לישראל, כמדינת המקור, למסות ספורטאים ובדרנים, שאין באפשרותה למסותם בהתאם לסעיפים אחרים באמנת המס, בתנאי שהכנסתם היומית עולה על הרף הכספי הקבוע בסעיף. לשם הגשמת תכלית זו, נקבע באמנה הנדונה, כמו גם באמנות מס רבות, שהוראות סעיף 18 יחולו על אף (Notwithstanding) האמור בסעיפים 16 ו-17, סעיפי השכירים והעצמאים באמנה. אין משמעות הדבר שהכנסה הנמוכה מהרף הכספי, פטורה כליל ממס. אפשר לחייבה במס בהתאם להוראות סעיפים אחרים באמנה, ובהם סעיפים 16 ו-17אם תנאיהם מתקיימים. בהינתן הוראות הדין האמריקני העשויות להעניק פטור ממס להכנסות דוגמת אלה שבענייננו מתוך הנחה כי הן תמוסינה במדינה שבה הופקו, הפרשנות הנ"ל היא היחידה שתימנע ניצול של הוראות האמנה – שנועדה למניעת כפל מס – לשם הימנעות כפולה ממס (Double-non Taxation), בניגוד מוחלט לתכליתהּ."

להורדת הנוסח המתוקן של פסק-הדין, לחצו כאן.

---

בקשה לתיקון הסכם פשרה עם מנהל מיסוי מקרקעין

ביום 10.8.2023 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין כלל תעשיות בע"מ.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
העוררת היא חברת השקעות תושבת ישראל, אשר משקיעה בחברות העוסקות במגוון תחומים, לרבות תעשיה, נדל"ן ואופנה, וזאת באמצעות חברות שונות המשתייכות לקבוצת כלל.
כחלק מהליך של רה-ארגון עליו הוחלט בקבוצת כלל, שנערך ביום 30.8.2018, הוחלט לרכז את פעילות המקרקעין של הקבוצה תחת חברת כלל נדל"ן, באמצעות שותפויות שבבעלות כלל נדל"ן. המקרקעין מושא הערר, שיפורטו להלן, הועברו כחלק מאותו הליך רה-ארגון.
ביום 30.8.2018 מכרה העוררת לכלל נכסי נדל"ן נשר כרמל (נ.נ.כ) שותפות מוגבלת ("כלל נכסי נשר כרמל") את מלוא זכויותיה במקרקעין בכרמל ("מקרקעי הכרמל"). העוררת הצהירה בשומתה העצמית על שווי מכירה בסך של 10,278,038 ש"ח ועל שווי רכישה בסך של 16,621,697 ש"ח. העוררת דרשה הוצאות נוספות בסך 7,214,662 ש"ח.
באותו יום, 30.8.2018, מכרה העוררת לכלל נכסי נדל"ן נשר מרכז (נ.נ.נ.מ.) שותפות מוגבלת (כלל נכסי נשר מרכז") את מלוא זכויותיה במקרקעין נוספים ("מקרקעי כרמל מרכז"). העוררת הצהירה בשומתה העצמית על שווי מכירה בסך של 81,492,029 ש"ח וכן דיווחה על שווי רכישה בסך של 27,112,808 ש"ח ודרשה הוצאות בסך של 14,979,242 ש"ח.
ביום 13.5.2019 הוציא המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) לעוררת שומה לפי מיטב השפיטה, לפיה החליט לקבל את שווי המכירה המוצהר של מקרקעי הכרמל, אך העמיד את שווי הרכישה על סך של 1 ש"ח בלבד והותיר בניכוי הוצאות שכר טרחת עו"ד ושמאי בסך 540,000 ש"ח. אשר למקרקעי כרמל מרכז – דחה המשיב את השומה העצמית בטענה כי שווי המכירה נמוך משמעותית משווי הקרקע, ועל-כן קבע שווי מכירה בסך של 279,800,000 ש"ח, בשים לב כי מדובר באזור עם פוטנציאל לבניית מרכז שינוע אזורי בשל מיקום אסטרטגי. ביחס לשווי הרכישה, קבע המשיב שלא התקיימה הפרדה בין רכיב הקרקע לרכיב הבנייה, ובשל קיומו של מפעל בקרקע, ולאור כוונת העוררת המשתמעת, לנַכּוֹת את מלוא שווי המפעל עד למועד העברת המקרקעין – נקבע שווי הרכישה על סך של 1 ש"ח בלבד. כמו-כן, הותרו בניכוי רק הוצאות המכירה.
העוררת לא הגישה השגה על השומה לפי מיטב השפיטה ביחס למקרקעי הכרמל (שלגביהם התקבל שווי המכירה המוצהר), אך הגישה ביום 15.7.2019 השגה ביחס לשומה הנוגעת למקרקעי כרמל מרכז.
בהשגתה טענה העוררת, כי שווי המכירה שנקבע על-ידי המשיב הוא בלתי-סביר. העוררת טענה, כי שווי המכירה נקבע על-ידי הצדדים לעסקה בהתאם לשווי המקרקעין, בלא השפעה של היחסים המיוחדים בין הצדדים. עוד טענה, כי ייעוד הקרקע, של גן לאומי, אינו מאפשר בנייה שאינה למטרת גן לאומי. נוסף על כך, טענה העוררת ביחס לשווי הרכישה, והִצביעה על כך שלא נוכה פחת בכלל.
המשיב דחה את השגת העוררת ביום 6.7.2020, בנימוק כי קיימים יחסים מיוחדים בין הצדדים וכי שווי המכירה המוצהר נמוך משווי הקרקע. המשיב העמיד את שווי המכירה על סך של 375,355,617 ש"ח – סכום העולה על שווי המכירה שנקבע בשומה לפי מיטב השפיטה. כמו-כן, הותיר המשיב את שווי הרכישה בסך 1 ש"ח על כנו. בד בבד, תיקן המשיב את השומה לפי מיטב השפיטה שהוציא לעוררת ביחס למקרקעי הכרמל, וקבע את שווי המכירה על סך של 319,300,163 ש"ח. כל זאת, בשל קיומם של יחסים מיוחדים בין הצדדים וייעוד הקרקע.
ביום 31.8.2020 הגישה העוררת השגה על ההחלטה על תיקון השומה ביחס למקרקעי הכרמל. העוררת טענה, כי לא היתה עילה לפתיחת השומה ולא ניתנה הנמקה לקביעתו של המשיב את שווי המכירה. לעמדתה, לא התגלו עובדות חדשות או נתונים שלא עמדו בפני המשיב במסגרת השומה לפי מיטב השפיטה. עוד טענה העוררת, כי יש לקבוע את שווי המכירה על-פי התמורה החוזית.
ביום 22.3.2020 חתמו הצדדים על הסכם פשרה ביחס לשומה המתוקנת בעניין מקרקעי הכרמל, בו הוסכם כי שווי המכירה יועמד על סך של 114 מיליון ש"ח. עוד נקבע בהסכם הפשרה הנ"ל, כי חתימת ההסכם ותשלום המס על פיו יהוו סילוק סופי ומוחלט של כל המחלוקות בין הצדדים נשוא הסכם הפשרה ולא תהיינה למי מן הצדדים תביעות נוספות מכל מין וסוג כלפי הצד שכנגד בקשר עם השומה נושא ההסכם.
ביום 3.11.2020 הגישה העוררת עררים ("העררים הקודמים") לוועדת-הערר, במסגרתם חָלקה על החלטת המשיב לעניין שווי המכירה ושווי הרכישה בשומה שקבע המשיב ביחס למקרקעי כרמל מרכז. 
בקשה למתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה בעררים הקודמים הוגשה עוד לפני ישיבת קדם משפט ראשונה. במסגרת הסכם הפשרה בעררים הקודמים, שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 22.3.2021, נקבע בין היתר, כי שווי המכירה ביחס למקרקעי הכרמל יועמד על סך של 14,000,000 ש"ח ושווי המכירה ביחס למקרקעי כרמל מרכז יועמד על סך של 73,500,000 ש"ח. כמו-כן נקבע כי חתימת ההסכם וביצוע תשלום המס על פיו, יהוו סילוק סופי ומוחלט של כל המחלוקת בין הצדדים נשוא ההסכם האמור, ולא תהיינה למי מן הצדדים תביעות נוספות מכל מין וסוג שהוא כלפי הצד שכנגד ביחס עם השומות נשוא ההסכם.
ביום 17.6.2021, כשלושה חודשים לאחר מתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה בעררים הקודמים ולאחר החתימה על הסכם הפשרה ביחס לתיקון השומה, הגישה העוררת בקשה לתיקון שומה ביחס למקרקעי כרמל מרכז, במסגרתה ביקשה מהמשיב לתקן את שווי הרכישה לסך של 41,522,050 ש"ח. כמו-כן, ביקשה העוררת מהמשיב לתקן את שווי הרכישה ביחס לשומה הנוגעת למקרקעי הכרמל ולהעמידו על סך של 16,621,697 ש"ח. לטענת העוררת, קביעת המשיב את שווי הרכישה לסך של 1 ש"ח נעשתה כנראה בשגגה.
ביום 27.10.2021 דחה המשיב את הבקשות לתיקון השומות בהסכם וקבע, כי אין לאפשר את פתיחת הסכמי הפשרה. לשיטתו, הסכם הפשרה שנחתם ביחס לשומה הנוגעת למקרקעי הכרמל זהה בנוסחו להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין בשומה הנוגעת למקרקעי כרמל מרכז – ושניהם מגלים כי לא הייתה כוונה להתפשר על שווי הרכישה, וכי הניסוח הוא מפורש וברור ומתייחס לפשרה ביחס לשווי המכירה בלבד. משאין כל התייחסות מפורטת לשווי הרכישה, יש להסיק כי המשיב לא שינה את עמדתו ביחס לשווי הרכישה, ואם הייתה הכרה כלשהי בשווי הרכישה, הרי שהיה בכך כדי להשפיע על הפשרה בקשר עם רכיבים אחרים.
בגין החלטה זו הוגשו העררים לוועדת-הערר.

ועדת-הערר דחתה את העררים על הסף בדעת רוב (יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברת הוועדה עו"ד א' סימון) ולחלופין דחתה את העררים לגופם פה אחד (יו"ר הוועדה וחברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם) (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת וינשטיין למהותם של הסכמי שומה והדגישה, כי סטייה מהסכמים אלה – המהווים הסכמי פשרה הבנויים על ויתורים הדדיים משני צידי המתרס, תוך שכּל צד לוקח בחשבון את הסיכויים והסיכונים המונחים לפתחו – תיעשה במשׂורה ובמקרים חריגים בלבד.
עוד נדרשה השופטת להוראות סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין ולסעיף 147 לפקודת מס הכנסה כמו גם לכללי המשפט הציבורי המַקנים לרשות השלטונית את היכולת להשתחרר מהסכמות מכוח דוקטרינת "ההשתחררות המינהלית".

בהמשך הדברים, בחנה השופטת וינשטיין את השאלה האם לעוררת עומדת זכות להגיש ערר על החלטות המשיב וענתה על שאלה זו בשלילה. זאת, תוך שהיא מַפנה, בין היתר, לפסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין קבוצת חברות שמעוני (ע"א 2829/11) ובעניין מחלב (ע"א 7726/10).
וכך היא קבעה (בפס' 47 ואילך לחוות דעתה):
"פורטה לעיל עמדת בית המשפט העליון בעניין חברות שמעוני, אשר דן בערעור שהוגש על שומה בהסכם לפי סעיף 152(א) לפקודה. בית המשפט העליון דחה את הערעור שם וקבע, כי הסכם שומה אשר נכרת לאחר שהגיש הנישום השגה, אינו בר-ערעור. נישום רשאי להגיש ערעור אך ורק על שומה בצו שנקבעה בהתאם לסעיף 152(ב) לפקודה. עמדה דומה הובעה גם בפסיקת בית המשפט העליון במסגרת הלכת מחלב.
ושוב - הגם שכאמור, הלכות אלו מתייחסות להסכם שומה במס הכנסה, סבורני כי הרציונל העומד בבסיס ההלכה האמורה יפה גם לתחום מיסוי המקרקעין ולעניין הנדון בפנינו.
סעיף 87 לחוק, העוסק ב'השגה' נוקט לשון, אשר ממנה עולה תכלית זהה לתכלית ולרציונל שנקבע ביחס בהלכות בית המשפט העליון בעניין הסכמי שומה במס הכנסה [...]
על פי הראיות שהוצגו בפנינו, וממילא לא הוכח ולא נטען אחרת – בידי העוררת היה זמן מספק בכדי לשקול ולכלכל את צעדיה, ביחס לשתי השומות – הן זו של מקרקעי הכרמל והן זו של מקרקעי כרמל מרכז, והיא ניהלה משא ומתן עם המשיב שהוביל לחתימת שני הסכמי הפשרה מושא העררים דנן.
בשני הסכמי הפשרה האמורים הגיעה העוררת להסכמות עם המשיב בשלבים מאוחרים לשלב השומה הראשון – או בשלב ההשגה או בשלב הערר. כך או כך, לעוררת לא מוקנית זכות לשוב ולפתוח את הסכמי השומה הנ"ל באמצעות השימוש בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין על ידי הגשת בקשה לתיקון השומות בהסכם. סעיף 85 לחוק לא נועד למטרה זו.
לעמדתי, לעוררת לא עמדה זכות להגיש ערר על החלטת המשיב אשר דחתה את בקשתה לתקן את שומות מקרקעי כרמל ומקרקעי כרמל מרכז, ועל כן דין העררים להידחות על הסף."

בבחינת למעלה מן הצורך, הוסיפה השופטת וינשטיין וקבעה, כי גם מבּחינה מהותית אין לקבל את טענות העוררת לגופן, דהיינו טענת קיומה של של הסכמה בעל-פה לתיקון של שווי הרכישה לאחַר חתימת הסכמי השומה (ראו פס' 53 ואילך לחוות דעתה) כמו גם טענת ה"טעות" (פס' 66 ואילך).*

* וראו בעניין זה, גם את דבריו של חבר הוועדה מר א' שרם.

---

היפוך נטל הראיה כתוצאה מביעור תיק הנישום

פסק-הדין הראשון של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1727 מיום 4.7.2018 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין חיים שפיגולנט.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
בחודש פברואר 2000 הגיש המערער דוח שנתי לשנת-המס 1998.
בינואר 2002 עזב המערער את ישראל לארה"ב, וזאת מבלי להודיע למשיב (פקיד-שומה רחובות) על עזיבתו את הארץ ולא שינה את כתובתו הרשומה אצל המשיב.
בחודש אוגוסט 2003 שודרה מטעם המשיב שומה לפי מיטב השפיטה (שומת 03) לשע"מ לגבי שנת-המס 1998, לפיה על המערער לשלם מס (נומינלי) בסך של כ-2.6 מיליון ש"ח. בזמן זה, כאמור, שהה המערער בחו"ל.
מאוחר יותר, תיקו של המערער בוּער.*

* בהתאם לתקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986.

בשנת 2005 ערך רו"ח עאמר עבוּר המערער דוחות לשנים 2002-1999.
בחודש דצמבר 2014 פנה המערער לרו"ח אפרתי בבקשה שיטפל עבורו בענייניו לשם חזרתו לישראל. לאחַר בדיקה ברשות המיסים יידע רו"ח אפרתי את המערער על שומת ה-03 בגין שנת-המס 1998 שהצטברה לכ-10 מיליון ש"ח.
בחודש ינואר 2015 שלח המערער, באמצעות רו"ח אפרתי, הודעת השגה על השומה, אך המשיב סירב לרושמה לאור הזמן הרב שחָלף מיום המצאת הודעת השומה. המשיב גם סירב למתן ארכה להגשת ההשגה.
מכאן הערעור, בו טען המערער, בין היתר, להתיישנות השומה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט סטולר דחה את טענת ההתיישנות של המערער מהטעם שזו לא הוּכחה. לדבריו, המערער היה צריך להוכיח כי לא קיבל את נימוקי השומה לפני המועד הרלבנטי (31.12.2003) או שהנימוקים נשלחו על-ידי המשיב לאחַר המועד האמור והוא אינו יכול להיבנות מהעובדה שלאחַר 12 שנים אין למשיב ראיה בכתב אודות משלוח הנימוקים במועד.

עוד קבע השופט סטולר, כי בדין סירב המשיב לבקשת המערער להארכת המועד להגשת ההשגה. שכּן, נוכח העובדה שהמערער לא גר בכתובת אותה מסר ככתובתו אצל המשיב, היה עליו בנסיבות העניין לבדוק מה עלה בגורל הדוח השנתי שהגיש והאם הוּצאה שומה בגינו אם לאו ולא לנהוג בעצימת עיניים כפי שנהג. יתרה מזאת, המערער בחר שלא להביא עדים חיוניים לעדוּת.

באשר לשומה שהוציא המשיב, קבע השופט סטולר, כי בנסיבות העניין בהן הוגשה השגה בחלוֹף 12 שנים מאז הוצאת השומה ולאור העובדה שתיקו של המערער בוּער כדין, עומדת למשיב "חזקת התקינוּת המנהלית" באשר לפעולותיו והוצאת השומה כאמור.

הבקשה למתן סעד זמני בערעור

עובר להגשת ערעור המס לבית-המשפט המחוזי, הֵחל פקיד-השומה בהליכים לגביית חוב המס במסגרת הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם נקט פקיד-השומה בהליכים למימוש נכס מסגרייה ואשר למערער מחצית מזכויות הבעלוּת בו.

ביום 9.5.2017 הורה בית-המשפט המחוזי, בהסכמת פקיד-השומה, על עיכוב הליכים אלו.

לאחַר שניתן פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, הגיש שפיגולנט ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ובמקביל הגיש בקשה למתן סעד זמני בערעור המורה על המשך עיכוב הליכי המימוש עד להכרעה בערעור.
לטענתו, מימוש הנכס נעשה בחוסר תום לב, שכּן המשיב הסכים להמתין עם המימוש במהלך המשפט; מימוש הנכס יכול לגרום למבקש נזק בלתי-הפיך; הנכס הוא בעל חשיבות רבה למבקש, הוא מחזיק בו שנים רבות, ומכירתו תסב לו פגיעה כלכלית לא מידתית. עוד טען שפיגולנט, כי סיכויי הערעור גבוהים.
מנגד, המשיב טען, כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות מצדיק את מתן הסעד המבוקש, וסיכויי הערעור קלושים.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
נקבע, כי הפגיעה הנטענת על-ידי המבקש היא כללית ואמורפית וכי לא פורט מהי מלבד הטענה ל"נזק בלתי-הפיך", ל"חשיבות רבה" ול"פגיעה כלכלית". בנוסף, אין זה ברור מהו השימוש של הנכס כיום הזה: בעבר הרחוק הוא שימש אכסניה לפרנסתו של המבקש, אולם מאז חלפו שנים רבות, למעלה מעשור שבו שהה המבקש בחו"ל.
עוד נקבע, כי לבקשה לא צוּרף תצהיר, אשר יתמוך לכל הפחות בטענות הכלליות הללו, ועל-כן בקשה כזו לא תוכל לעמוד.

בהמשך לכך, נמכר הנכס ועבוּר חלקו של שפיגולנט נתקבל סכום של כ-700,000 ש"ח שהועבר לקופת הכינוס.

פסק-הדין בערעור

במבזק מס'  1885 מיום 22.11.2020 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטות ד' ברק-ארז ו-ע' ברון) (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציין השופט גרוסקופף את הנסיבות המיוחדות של התיק: מחד, מדובר בנישום שעזב את ישראל מבלי לטרוח להסדיר את עניינו מול רשויות המס ואשר נזכר לעשות כן רק באיחור של שנים רבות; ומאידך, החלטתו של פקיד-השומה לבער את תיק המס של הנישום לשנת-המס הרלוונטית, מבלי לשמר בידיו העתק צילומי של התיק, וזאת למרות ידיעתו כי חוב המס בגין השומה שהוּצאה טרם שולם, אשר מעוררת אף היא תחושת אי נוחות. בנסיבות אלו, הוסיף וציין השופט, טוב היו עושים הצדדים לוּ היו מגיעים להבנה ביחס לחבות המס שתושת על המערער ולמצער על המנגנון שיאפשר לפתור את המחלוקות ביניהם על דרך הפשרה. אלא שהצדדים לא גילו נכונות לעשות לא זו ולא זו ועל-כן יש להכריע במחלוקת שהתגלעה ביניהם על-פי שורת הדין.

השופט גרוסקופף המשיך ונדרש לשני קווי הטיעון החילופיים שעליהם בוסס הערעור: קו הטיעון העיקרי הוא שהשומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה שלא כדין, ועל כן דינה להתבטל; ואילו קו הטיעון החלופי הוא שגם אם השומה הוּצאה כדין, היה מקום לאפשר למערער ארכה להשיג עליה.

קו הטיעון העיקרי: השומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה שלא כדין
השופט גרוסקופף סָקר את התפתחות ההלכה בשאלה מהן הפעולות המגבשות את הפעלת הסמכות לפי סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה לפסוֹל את השומה העצמית, ולהוציא שומה לפי מיטב השפיטה: במשך שנים שלטה בכיפה הלכת ביר (ע"א 568/78) לפיה הסמכוּת הופעלה במועד בו פקיד-השומה השתמש בשיקול דעתו, וערך שומה לפי מיטב שפיטתו, וזאת אף אם ההודעה בדבר הפעלת הסמכוּת ניתנה לאחַר אותו מועד. לימים שונתה ההלכה, ובשנת 2007 נקבע בעניין סמי (ע"א 5954/04), כי מועד הפעלת הסמכוּת נחשב למועד בו נשלחה החלטת פקיד-השומה לידיעת הנישום. מאוחר יותר, נקבע בדיון הנוסף בעניין איקאפוד (ד"נ 3993/07), כי הלכת סמי תחול למפרע רק ביחס להחלטות של פקיד-השומה אשר ניתנו מיום 23.5.2004 ואילך ("כלל התחולה שנקבע בעניין איקאפוד"). לאחר מכן, נקבע בעניין נאמן (ע"א 3929/13), כי המועד הקובע הוא המועד בו נשלחה ההודעה לנישום, ולא המועד בו התקבלה אצלו. ואילו בעניין ינקו וויס אחזקות (ע"א 805/14) נקבע, כי גם במצב בו קיימת ידיעה בפועל של הנישום אודות קיומה של שומה ונימוקיה (באותו עניין עיין מיַיצג הנישום בשומה במערכת השע"מ טרם שליחתה), אזי כל עוד לא נשלחה שומה סופית לנישום הרי שלא הופעלה הסמכוּת.
לגופו של עניין, קבע השופט גרוסקופף, כי השומה בה עסקינן ניתנה על-ידי פקיד השומה במהלך שנת 2003 ועל-כן, ובהתאם לכלל התחולה שנקבע בעניין איקאפוד, יש לבחון אותה כפי שטען המשיב לא לפי ההלכה הנוהגת כיום, אלא לפי ההלכה שנהגה ביחס לשומות שהוצאו עובר ליום 23.5.2004, דהיינו על-פי הלכת ביר. משמעות הדבר היא שלצורך הפעלת הסמכוּת לא מועד משלוח השומה למערער הוא הקובע, אלא המועד בו התקבלה החלטתו של פקיד-השומה; ומאחַר שמועד זה הינו בתוך פרק הזמן שנקצב בסעיף 145(א)(2) לפקודה, הרי שהשומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה בעניינו כדין.
השופט גרוסקופף קבע, כי אילו עניינו של המערער היה נדוֹן על-פי ההלכה הנוהגת כיום, היה לטענתו המרכזית של המערער כנגד תוקפהּ של השומה כוח רב. שכּן, השילוב שבין סעיף 158א לפקודה לבין הלכת סמי מוביל למסקנה כי הפעלת הסמכוּת להוציא שומה משמעה שליחת השומה לפי מיטב השפיטה, על שני חלקיה – ההחלטה ונימוקי השומה – לנישום. אלא שכפי שהובהר, עניינו של המערער צריך להתברר לפי הדין שנהג בשעת הוצאת השומה, כלומר לפי הלכת ביר; ולפי הלכה זו, משלוח נימוקי השומה לא היווה תנאי להפעלת סמכות פקיד השומה להוציא שומה לפי מיטב השפיטה או ביחס להשגה.
לאור האמור, קבע השופט, כי לאור הדין שנהג בשעתו המשיב עמד בנטל לשכנע כי השומה לפי מיטב השפיטה שהוּצאה למערער בשנת 2003 ניתנה כדין, וזאת גם אם יונח כנגד המשיב כי נימוקי השומה ניתנו באיחור, וכי הם לא נשלחו בשעתו אל המערער.

קו טיעון המשנה: הבקשה למתן ארכה להגשת השגה על השומה לפי מיטב השפיטה
כאמור, בקשתו המקורית של המערער מפקיד-השומה הייתה להאריך את המועד להגשת השגה על השומה בהתאם לסמכותו של פקיד השומה לפי סעיף 150(א) לפקודה. בקשה זו נדחתה בשעתו על-ידי המשיב, בהינתן משך הזמן שחָלף מאז הוּצאה השומה, והיעדר הסבר המצדיק את השיהוי הניכר שחל בהגשתה.
השופט גרוסקופף נדרש להוראות סעיף 150(א) לפקודת מס ההכנסה המאפשר לפקיד-השומה להאריך את התקופה להגשת השגה אם הוכח להנחת דעתו כי "האדם החולק על השומה היה מנוע מהגיש את הבקשה תוך המועד האמור, משום שהיה נעדר מן הארץ או חולה או מכל סיבה סבירה אחרת". השופט ציין, כי לא תינתן, ככלל, ארכה להגשת השגה על שומה בחלוֹף תקופה כה ארוכה, וזאת גם אם הנישום נעדר מן הארץ. שכּן, אין לקרוא סמכות זו כמלמדת שדי בעצם ההיעדרות מהארץ כדי להצדיק את מתן הארכה, אלא יש לבחון גם את הזיקה הסיבתית שבין הדברים, דהיינו שבְּשל ההיעדרות מהארץ היה הנישום מנוּע מלהגיש השגה. עוד ציין השופט, כי במצב הדברים הרגיל, זיקה סיבתית זו לא תתקיים כשמדובר בשהות ממושכת מחוץ לתחומי מדינת ישראל, שהרי אין בשהות שכזו כדי למְנוע מהנישום, במקרה הרגיל, מלמַנות מיופה כוח להסדרת ענייניו מול רשויות המס.
עם זאת, השופט גרוסקופף המשיך וציין, כי בנסיבות המיוחדות של ענייננו, היה מקום לאפשר למערער ארכה להגשת השגה על השומה, וזאת ממספר טעמים מצטברים: האחד, המשיב לא הוכיח כי נימוקי השומה נשלחו למערער, לא בזמן אמת, ולא בכל מועד אחר; השני, תיק השומה של המערער בוּער, באופן שאינו מאפשר בשלב הנוכחי לברר מה היו הפעולות שננקטו על-ידי רשויות המס על-מנת להעמיד את המערער על קיום השומה, אם בכלל; השלישי, גם לאחַר עזיבתו את הארץ פעל המערער מול המשיב באמצעות מיַיצגים על-מנת להסדיר את חבות המס מול המשיב ביחס לשנות-מס אחרות, אך לא ביחס לשנת-המס אליה מתייחסת השומה לפי מיטב השפיטה (שנת-המס 1998) והתנהלות זו מתיישבת עם טענתו של המערער שלא ידע על כלל על שומה זו; והרביעי, השומה לפי מיטב השפיטה חורגת באופן משמעותי מחיובי המס שהושתו על המערער בשנים אחרות בגין הפעלת המסגרייה, ועיון במסמך נימוקי השומה משנת 2005 אינו מספק על פניו הסבר חד וברור לכך.
השופט התייחס בעניין זה לטענת המשיב לפיה קיים קושי ניכר לקיים בשלב בו אנו מצויים, בשים לב לביעור תיק המס, דיון לגופה של השגה. לדבריו, עובדה זו כשלעצמה אינה מַצדיקה שלא לאפשר למערער ארכה להגשת השגה, בהינתן שהאחריות לביעור התיק אינה מוטלת עליו; והנזק הראייתי שגרם המשיב נופל, אם כך, לפתחו.

לאור כל האמור, נדחה הערעור על הקביעה שהשומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה בשעתו כדין, אך ניתנה למערער ארכה להגשת השגה על שומה זו, וזאת בתוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין.
לא ניתן צו להוצאות בערעור ובוטל הצו להוצאות שניתן נגד המערער בבית-המשפט קמא.

פסק-הדין הנוסף של בית-המשפט המחוזי

כאמור, בית-המשפט העליון קבע, כי המשיב אחראי לנזק הראייתי שנגרם למערער ואישר לו הארכת מועד לשם הגשת השגה.

במסגרת הדיון בהשגה שהגיש המערער, המשיב אומנם ביטל את השומה המקורית שהוציא למערער, אולם בשנת 2021 הוציא במקומה שומה חדשה לשנת 1998.
במסגרת שומה זו, חזר בו המשיב לחלוטין מהשומה המקורית שיצאה בשנת 2003. סכום ההכנסה שנקבע בשומה הנוכחית נמוך יותר באופן ניכר והמתכונת בה בנה המשיב את השומה שונה לחלוטין מזו שבשומה המקורית.
כנגד שומה זו הוגש ערעור נוסף לבית-המשפט.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט גורמן קבע, כי יש להחיל במקרה חריג זה את העיקרון לפיו מי שאחראי לנזק ראייתי (ולענייננו – המשיב) יישא במלוא נטל הראיה להוכחת העובדות הנדרשות; ומשכך, והיות שאין בידי הצדדים להביא כיום ראיות של ממש אודות הפעילות הכלכלית של המערער בשנת 1998, לא עלה בידי המשיב להוכיח כי השומה שהוציא מוצדקת.

השופט גורמן הוסיף וציין, כי בנסיבות המיוחדות של העניין, בשים לב לגילו המתקדם של המערער ולשנים הרבות שחלפו ולכך כי אין כל ראיה של ממש כי המערער העלים מס, הרי שעל אף שדרך ההתנהלות של המערער לא הייתה חפה מטעויות – ראוי היה כי המשיב יימָנע מראש מהוצאת השומה החדשה שהוציא בשנת 2021 לשנת המס 1998.

לאור זאת, קיבל השופט גורמן את הערעור ופסק כנגד המשיב הוצאות בסך 70,000 ₪, וזאת מתוך התחשבות בטרדה שנגרמה למערער.
השופט ציין, כי לא פסק הוצאות בסך גבוה יותר, לאור פגמים שנפלו אף בהתנהלות המערער.  

---

פטוֹר מהיטל השבחה למוסדות הפועלים לקידום מטרות ציבוריות

הגם שמשרדנו אינו עוסק בתחום המיסוי המוניציפלי ובכלל זאת בהיטל השבחה, ראינו לנכון לעדכנכם בדבר פסק-הדין של בית-המשפט העליון מיום 13.8.2023 בעניין הכנסיה האוונגלית האפיסקופלית בירושלים.

באותו מקרה, קבע בית-המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז בהסכמת השופטות י' וילנר ו-ג' כנפי-שטייניץ), כי סעיף 19(ב)(4) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה* אינו דורש התקיימות של תנאי כפול ומצטבר.

* סעיף זה קובע כדלקמן:

"(ב) לא תחול חובת תשלום היטל בשל השבחה שהיא אחת מאלה:

[...]

(4) השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך, לתרבות, למדע, לדת, לצדקה, לסעד, לבריאות או לספורט, או במקרקעין של הקדש ציבורי, כמשמעותו בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, שאין עיסוקו לשם קבלת רווחים, אם אותם מקרקעין או התמורה בעדם, משמשים או מיועדים לשמש למטרות האמורות".

כלומר, די בכך שתתקיים אחת משתי חלופות לצורך תחולת הפטוֹר: האחת – שהמקרקעין עצמם משַמשים או מיועדים לשַמש לאחת המטרות הציבוריות המנויות בסעיף; השנייה – שהתמורה המתקבלת בעד המקרקעין, כאשר מדובר במימוש על ידי מכר, משַמשת או מיועדת לשַמש לאחת המטרות.

למַעבר לפסק-הדין, לחצו כאן.

---

תחולת דיני ניירות-ערך על נכסים דיגיטליים

לאחרונה פורסמה הצעה מעודכנת לתיקון תחולת דיני ניירות ערך בנוגע לנכסים דיגיטליים שאושרה במליאת הרשות.
זאת, לאחַר הטמעת הערות הציבור שהתקבלו בהמשך להצעה הקודמת בנושא.

עיקר השינויים שבוצעו בהצעה המעודכנת נסוב סביב ביטול תיקון הגדרת המונח "ניירות ערך" שבחוק ניירות ערך, תיקון המונחים "מכשיר פיננסי" ו"נכס דיגיטלי" והוספת הגדרה למונח "נכס השקעה דיגיטלי" בדברי חקיקה המצויים תחת פיקוחה של הרשות ובכלל זאת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות וחוק השקעות משותפות בנאמנות.
בנוסף, ובין היתר, הורחבה התשתית האסדרתית בעניין פעילות בורסה ומסלקה בנכסים דיגיטליים ונוסף תיקון עקיף לחוק איסור הלבנת הון.

לצפייה בנוסח ההצעה המעודכן לאחַר הערות הציבור (נוסח משולב), לחצו כאן.
לצפייה בטבלת הערות הציבור שהתקבלו והתייחסות הרשות אליהן, לחצו כאן.

---

שאלות ותשובות בנושא איסור הלבנת הון

ביום 14.3.2021 פורסם ברשומות צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירות בנכס פיננסי ונותני שירותי אשראי למניעת הלבנת הון ומימון טרור), התשפ"א-2021 ("הצו") שנכנס לתחולה ביום 14.11.2021.

לאחרונה, פרסמה רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון את ההבהרות שניתנו במענה לשאלות שהתקבלו מנותני שירותים פיננסים בהתייחס ליישום הוראות הצו, כמו גם תשובות לסוגיות חדשות שהתווספו לאורך הזמן.

למַעבר לפרסום, לחצו כאן.

---

קורונה

ביום 15.8.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין פרינטופ סחר בע"מ.

המערערת עוסקת במכירה ושיווק של מוצרי פרסום ומתנות לחברות וועדים ובין לקוחותיה העיקריים משרד הביטחון והצבא.
לטענתה, עֵקב המשבר הכלכלי שנגרם בְּשל מגפת הקורונה, צמצמו רוב לקוחותיה את רכישותיהם והיא חוותה ירידה במחזורים בשיעור שבין 63% ל-74%.
עניינו של הערעור בהחלטת ועדת-הערר לענייני קורונה לקבל באופן חלקי שבעה עררים שהגישה המערערת בעקבות החלטת המשיבה, רשות המיסים, להתערב ב"מקדם ההשתתפות בהוצאות קבועות", וזאת לאחַר שמצאה כי המענקים להם זכאית המערערת על-פי "הנוסחה" הקיימת בחוק עולים משמעותית על סך הוצאותיה בתקופת הזכאות.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).