לוגו אלכס שפירא ושות׳

טענה לשינוי מבנה עסקי, התיישנות ואי-הנמקה | שווי שימוש ברכב בידי בעלי שליטה | מס רכישה ברכישת דירה שנהרסה וקנס גירעון בשיעור 30% | חשבוניות פיקטיביות ברשות המדינה? | הודעת חדילה של רשות המיסים | החלטות בנושא קורונה ועוד

05/06/2023

תיאום מס להורים לילדים בגיל 6 עד 12

פורסמה הודעת רשות המיסים להורים לילדים בגיל 6 עד 12 לפיה תיאומי מס שהונפקו להם במהלך שנת-המס 2023 ותוקפם הוגבל עד ליום 31.5.2023 או עד ליום 28.2.2023 יהיו בתוקף עד לתום שנת-המס 2023 או עד למועד מאוחר יותר, בהתאם להודעת הרשות, והם אינם צריכים לערוך תיאום מס חדש.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.

תזכיר חוק לסיוע להורים לילדים עד גיל 3

פורסם תזכיר חוק לסיוע להורים לילדים עד גיל 3 (תיקוני חקיקה), התשפ"ג-2023 (קישור לתזכיר).

בגדרו של התזכיר מוצע לתקן את פקודת מס הכנסה, כך שייקָבע כי בחישוב המס של יחיד תושב ישראל שהוא הורה לילד בגילאי לידה עד 3, יובאו בחשבון, כנגד המס החָל על הכנסתו מיגיעה אישית, 2 נקודות זיכוי נוספות בְּשל כל פעוט כאמור, באופן שבו בשנת הלידה ובשנה שבה מָלאו לילד 3 שנים תינתן נקודת זיכוי נוספת אחת בכל שנה, ובשנים בהן מָלאו לו שנה ושנתיים, יהיה זכאי ההורה ל-2 נקודות זיכוי נוספות. זאת, בנוסף לנקודות הזיכוי הניתנות כבר כיום להורים לפי הוראות הפקודה.
במקביל, מוצע לאפשר אפיק סיוע נוסף למשקי בית בעלי הכנסה נמוכה, אשר לא צפויים לנצל את נקודות הזיכוי הנוספות כאמור; ולשם כך, מוצע לתת מענק* להורים לילדים שטרם מָלאו להם 3 שנים, שהכנסתם נמוכה, במסגרת חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מענק עבודה), התשס"ח-2007.

* המענק המקסימלי יהיה בגובה של עד 470 שקלים חדשים לכל חודש, בְּשל כל ילד שטרם מָלאו לו 3 שנים. 

טענה לשינוי מבנה עסקי, התיישנות ואי-הנמקה

ביום 1.6.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מדטרוניק ונטור טכנולוגיות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה המערערת על שומה בצו שהוציא לה המשיב (פקיד-שומה כפר סבא), בגדרהּ נקבע, כי ההסכמים הבין-חברתיים שבהם התקשרה המערערת עם חברות אחיות מהווים העברה של עיקר הפונקציות, הנכסים והסיכונים (FAR – Functions, Assets, Risks) הקשורים לפעילותה והעברה זו מהווה מכירה החייבת במס.
לטענת המערערת, יש לבטל את השומה על הסף מחמת התיישנות והפרת חובת הנמקה, וכן לבטל את השומה לגופהּ בהיותה חסרת בסיס, חורגת מההסדרים שבין הצדדים ומנותקת מהעוּבדות.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך של 180,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

שווי שימוש ברכב בידי בעלי שליטה

ביום 27.4.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פלד.

עניינו של פסק-הדין בשבעה מערערים – בני משפחה אחת (זוג הורים, שלושה בנים ושתי כלות) שהינם בעלי המניות בחברת לטרא סיסטמס בע"מ ("החברה") – שהועסקו כשכירים בחברה בתפקידים שונים ועשו שימוש חופשי במכוניות שהיו רשומות בספרי החברה.
בתקופה הנוגעת לערעור, החברה, כמעסיקתם של בני המשפחה, לא יישמה לגביהם את הוראות תקנות מס הכנסה (שווי שימוש ברכב), תשמ"ז-1987 (""תקנות שווי שימוש" או "התקנות"), וחלף זאת, ייחסה להם הכנסה בשיעור 55% מסכום הוצאות הרכב התקופתיות בהן היא עָמדה בפועל, כאילו חלות על המקרה, בהשאלה או בהיקש, הוראות תקנה 2(1) לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 ("תקנות ניכוי הוצאות רכב"). 
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3) לא הסכים עם הדיווח האמור ועָרך שומות לבני המשפחה בהתאם לתקנות שווי שימוש, שבעקבותיהן נוספה לכלל בני המשפחה תוספת הכנסה בהיקף כולל של כמעט מיליון ש"ח.
לטענת המערערים אין להחיל לגביהם את הוראות תקנות שווי שימוש, וזאת ממספר טעמים: האחד, התקנות מביאות לתוצאות בלתי-סבירות ושרירותיות ויישומן אינו מוביל לגביית מס אמת; השני, כבעלי שליטה בחברה דינם שונה מעובדים שכירים "רגילים" ובכל הקשור לשימוש בכלי רכב, דינם אמור להיות מושווה לנישומים עצמאיים ומכאן עריכת תחשיב ההכנסה המבוסס על 55% מההוצאות בפועל; השלישי, בְּשל נסיבות רכישת המכוניות ומימונן, אין מקום להחלת התקנות, שכּן כלי הרכב לא הועמדו לשימושם על-ידי החברה, אלא להפך; והרביעי, ולחילופין, קיימות מספר טענות פרטניות לגבי מכוניות ספציפיות ולגבי תקופות ההעסקה של חלק מבני המשפחה.

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, קבע השופט קירש, כי אין מקום להידרש לטענתם הכללית של המערערים כנגד תקנות שווי שימוש, וזאת לאור ההלכה שנפסקה ביום 23.5.2019 (ועוד בטרם הגשת הערעורים המאוחדים דנן) בעניין חכם את אור-זך עורכי דין (ע"א 4096/18),* ואושררה בעניין חברת ניוויז'ן שרות מוניציפאלי בע"מ (בג"ץ 836/22).**

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
** למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

מסיבה זו, הוסיף השופט קירש, אין גם כל רבותא במאמצי המערערים להצביע על נסיבות מיוחדות או מְקלות בעניינם – ובכלל זאת שהמכוניות ישנות, ההיקף המצומצם של השימוש הפרטי במכוניות ושל הוצאות האחזקה ואי-עמידת החברה בהוצאות מימון לצורך רכישת המכוניות – ואף אין רלבנטיות, בכל הקשור לסוגיה שבמחלוקת, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אינטרבילדינג (ע"א 1527/97), כנטען על-ידי המערערים.

השופט קירש המשיך ונדרש לטענת המערערים לפיה ההלכה הכללית שנפסקה בעניין חכם את אור-זך אינה חלה עליהם כי הם בעלי שליטה בחברה ודינם חייב להיות כדין נישום עצמאי (ולא כדין עובד שכיר מן השורה).
השופט דחה טענה זו. לדבריו, לא רק שבעניין חכם את אור-זך נדוֹן אופן מיסויָם של מועסקים שהיו בעלי שליטה (הגם שהיבט זה של הסוגיה לא הודגש), הרי שאותה טענה ממש הועלתה ונדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר ש' בורנשטין) בפסק-הדין מיום 5.4.2021 (לפני הגשת סיכומי המערערים בהליך דנן) בעניין אמרויז בע"מ (ע"מ 12335-03-20) והוא בהחלט מסכים עם דבריו של השופט בורנשטין ועם המסקנה אליה הגיע.
עוד ציין השופט קירש, כי אין בתקנות שווי שימוש כל סייג לגבי עובד שהוא בעל שליטה או בעל מניות מהותי וההסדר שמכוחן חל על כל "עובד" באשר הוא.

בשלב זה, נדרש השופט קירש לטענתם החלופית של המערערים לפיה אין בסיס לתחולת תקנות שווי שימוש במקרה הנוכחי מפני שלא מדובר על "רכב [...] שהועמד לרשות העובד" אלא להפך, המערערים העמידו את כלי הרכב, הרשומים במשרד הרישוי על שם בני המשפחה השונים, לרשות החברה, והם אלה ששילמו בגין רכישת המכוניות ולא החברה.
השופט קבע, כי על-פי הראיות שהוצגו בפניו המכוניות היו רשומות במאזן החברה כרכוש קבוע שלה, וזאת על-מנת לאפשר לה לתבוע לגביהן פחת והוצאות אחרות לצורכי מס; ובפועל החברה אכן תבעה פחת על המכוניות וניכתה את הוצאות אחזקתן (הקבועות והמִשתנות) בחישוב הכנסתה החייבת, וכן, כנגד העברת המכוניות לידי החברה נוצרו יתרות זכות לטובת בני המשפחה.
בנסיבות אלו, הוסיף השופט, אין מנוס מלקבוע כי לצורכי מס המכוניות אכן היו של החברה ויש לראות בחברה כמי ש"העמידה" את המכוניות לשימוש בני המשפחה ובהתאם להחיל את תקנות שווי שימוש. "ייתכן שיתרונות המיסוי שצמחו לחברה מרישום המכוניות בספריה היו קטנים [ההדגשה במקור] מהחסרון המיסויי היחסי הנעוץ בתחולת תקנות שווי השימוש, אולם כך בחרו המערערים (או יועציהם) להסדיר ולהציג את הדברים והמשיב איננו אחראי לתוצאה המתקבלת" (פס' 31 לפסק-הדין).

לבסוף, נדרש השופט קירש לטענות הנוספות שהעלו המערערים ובכללם טענות בנושא כפל-שימוש, זיכוי כפול של אותו רכב ועוד וקיבל אותן בחלקן.

חשבוניות פיקטיביות ברשות המדינה?

ביום 28.3.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין טטיאנה יונס.

המערערת נרשמה כעוסק במשרדי המשיב (מנהל מע"מ תל אביב 1) לצורך ניהול עִסקו של בעלה, מוחמד יונס ("יונס").
בשנים הרלבנטיות לערעור יונס הִפעיל וניהל לבדו עסק של פירוק ברזל.
לצורך הפעלת העסק נדרשו ליונס פועלים אותם סיפק לו אדם בשם עבד, אשר בינתיים הלך לעולמו.
בין שנת 2014 ושנת 2017 דיווחה המערערת למשיב על חשבוניות שהתקבלו מידי עבד, ספק הפועלים, ונוכה מס התשומות הכלול בהן.
החשבוניות הוצאו על שם חמישה ספקים שונים שאינם עבד.
המשיב שלל את ניכוי מס התשומות והוציא למערערת שומות בסך כולל של כ-1.074 מיליון ש"ח (קרן) מכוח סמכותו על פי סעיף 77 לחוק מע"מ.
השגה שהגישה המערערת נדחתה ומכאן הערעור דנן.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי החשבוניות לא הוצאו כדין, שכּן בפועל לא בוצעו עסקאות בין יונס לבין הסָפקים הנחזים להיות מוציאי החשבוניות.
הערעור מבוסס על טענה אחת ויחידה, לפיה עבד שימש כמסייע למדינה, וזו הרשתה לו להפיץ חשבוניות "פיקטיביות" (ולמצער המדינה הייתה מודּעת לפועלו).

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין*).

* בנוסח המפורסם ברבים של פסק-הדין הושמט תוכנו של סעיף 28 לפסק, וזאת מכוח סעיף 70 לחוק בית המשפט ומטעמי חיסכון דרכי חקירה.

השופט קירש קבע, כי אין בראיות שהוצגו בפניו כדי להוביל למסקנה שעבד הפיץ חשבוניות פיקטיביות למערערת (או ליונס מטעמה) בידיעת המדינה או בהרשאתה.
עוד קבע השופט, כי יונס לא סבר בזמן אמת כי לעבד ניתן היתר להפיץ חשבוניות פיקטיביות.

הודעת חדילה של רשות המיסים

ביום 2.4.2020 הגישו ה"ה שמואל אבקסיס ועזרא שהרבני בקשה לאישור תובענה כנגד רשות המיסים כתובענה ייצוגית.
עניינה של הבקשה בגביית קנסות שלא כדין מיחידים שביצעו עסקת מקרקעין ששומת מס השבח בגינהּ תוקנה ובעקבות התיקון הוּצאה להם שומת מס הכנסה שבמסגרתה הוטל קנס כאשר המועד הקובע לגביו הוא מועד הוצאת השומה הראשונה ולא בחלוֹף 15 ימים מהיום ששבו התקבלה אצל היחיד ההודעה בדבר שומת המס המתוקנת.
ביום 9.8.2020 הגישה רשות המיסים "תגובה מטעם המשיבה והודעה למען הזהירות על חדילה".
ביום 1.10.2020 הגיבו מבקשי האישור וטענו כי המשיבה לא חדלה מהגבייה כפי שטענה בתגובתה.
בעקבות זאת, ולאחַר דיון קדם משפט בנושא, הוגשו הודעות ותגובות נוספות לבית-המשפט, ובסופו של יום הודיעו מבקשי האישור, כי לא התגבשה הסכמה בין הצדדים והם מבקשים מבית-המשפט למַנות מומחה מטעמו לשם בדיקת שאלת החדילה.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את הודעת החדילה בחלקה ודחה את הבקשה למינוי מומחה בעניין (קישור לפסק-הדין החלקי).

מס רכישה ברכישת דירה שנהרסה וקנס גירעון בשיעור 30%

ביום 29.5.2023 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין אזריאל.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
ביום 31.8.2016 נחתם הסכם מכר בין שמואל ואביהו גרוברמן ("המוכרים") לבין העוררים (בני-הזוג יוסף ואלונה אזריאל), למכירת בית מגורים בקריית ביאליק ("הנכס") תמורת סך של 2,330,000 ש"ח.
ביום 20.9.2016 דיווחו העוררים למשרדי המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) על רכישת דירת מגורים והצהירו כי הדירה שרכשו תשמש למגורים בשלמות וכחטיבה אחת וכי הם מתחייבים למכור את דירתם הנוספת בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, ולפיכך ביקשו לשלם מס רכישה על דירת מגורים יחידה.
שומתם העצמית של העוררים בגין רכישת הנכס הועמדה על סך של 32,024 ש"ח.
בהמשך, מכרו העוררים את דירתם הנוספת בפרק הזמן הקבוע בחוק.
המשיב לא הוציא לעוררים שומה לפי מיטב השפיטה בתוך 8 חודשים ממועד שומתם העצמית.
ביום 30.4.2020 נשלחה החלטה על תיקון שומה, אלא שכותרתה היתה "פירוט נימוקים לקביעת שומת מס רכישה לפי מיטב שפיטה לפי סעיף 79א(א) ברכישת זכות במקרקעין". בהחלטה ציין המשיב, כי השומה בגין הנכס תוקנה לרכישת קרקע, לאחַר בחינה מחודשת ובדיקה של היתר הבניה, כמו גם ביקור שעָרך המשיב במקום, בו הסתבר כי הדירה נהרסה. בנוסף, ציין המשיב, כי ייבדק נושא הטלת קנס גירעון, וזאת לאור העובדה כי הבית שנרכש בהסכם המכר – נהרס.
לאחַר תיקון השומה, העמיד המשיב את סכום מס הרכישה על סך של 139,800 ש"ח.
ביום 7.8.2020 הוגשה השגה על החלטתו של המשיב לתקן את השומה. בהשגה העלו העוררים טענות באשר להחלטת המשיב להוציא כביכול שומה לפי מיטב השפיטה בלא כל נימוק ממשי מלבד הריסת הבית. עוד נטען, כי עוּבדת הריסת הבית אינה מובילה בהכרח לתיקון השומה, וכשלעצמה אינה מקימה למשיב זכות להוציא שומה לפי מיטב השפיטה. העוררים ביקשו כי השומה העצמית תיוותר על כנה.
ביום 17.1.2021 דחה המשיב את השגת העוררים וחזר על קביעתו כי העוררים רכשו קרקע ולא דירת מגורים. המשיב ציין, כי נפלה טעות סופר במסמך תיקון השומה שכותרתו "שומה לפי מיטב שפיטה מכוח סעיף 79א(א)", וכי בפועל מדובר בתיקון שומה אשר בסמכותו של המשיב מכוח סעיף 85(א) לחוק, ולא בשומה לפי מיטב השפיטה.
ביום 20.1.2021 החליט המשיב לחיֵיב את העוררים בקנס גירעון לפי סעיף 95(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, בסך של 32,333 ש"ח המהווים 30% מסכום הגירעון. בנימוקיו ציין המשיב, כי כוונתם של רוכשי הנכס במועד הרכישה, הייתה לבְנות בית מגורים חדש לאחַר הריסת הבית הישן.
מכאן הערר.

ועדת-הערר (יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם) דחתה פה אחד את הערר בעניין מהות העִסקה תוך חיוב העוררים בהוצאות בסך 40,000 ש"ח ודחתה ברוב דעות (של יו"ר הוועדה השופטת וינשטיין וחברת הוועדה עו"ד סימון כנגד דעתו החולקת של חבר הוועדה מר שרם) את הערר בעניין קנס הגירעון (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ולאחַר שניתחה את ההלכה הפסוקה ביחס להגדרת המונח "דירת מגורים" לעניין מס רכישה (היסוד האובייקטיבי והיסוד הסובייקטיבי), נדרשה השופטת וינשטיין לטענת העוררים לפיה החלטת המשיב (עליה הוגשה ההשגה) הוּצאה בחוסר סמכות. כאמור, לטענת העוררים, שומת מס הרכישה הוּצאה לפי מיטב השפיטה על-פי סעיף 79א(א) לחוק מיסוי מקרקעין, וזאת בחלוֹף המועד הקבוע בחוק לעשות כן, וללא כל נימוק מוצדק; ועל-כן, השומה בטלה.
השופטת דחתה טענה זו וקבעה, תוך שהיא מַפנה להוראות סעיף 108 לחוק מיסוי מקרקעין,* כי הדין עם המשיב הסובר כי נפלה טעות צורנית בכותרת ההחלטה על תיקון השומה וכי מהותית מדובר על החלטה לתיקון שומה ולא בשומה לפי מיטב השפיטה.

* סעיף זה, שעניינו "פגמים וליקויים", קובע, כי "הודעה שניתנה או כל פעולה אחרת שנעשתה לפי חוק זה לא יגרע תוקפן בגלל פגם בצורה או בגלל טעות, ליקוי או השמטה שאין בהם כדי לפגוע בעיקר או להטעות."

משכך, דחתה השופטת את טענת העוררים לפיה החלטת המשיב הוּצאה בחוסר סמכות וקבעה, כי מדובר בהחלטה על תיקון של השומה העצמית והחלטה זו הוּצאה כדין במסגרת המועד הקבוע בסעיף 85(א) לחוק.

לגופו של עניין, קבעה השופטת, כי העוררים כשלו מלהרים את נטל הראיה המונח על כתפיהם ולא הצליחו להוכיח כי כוונתם הסובייקטיבית הייתה לרכוש את הנכס למטרת מגורים בו. זאת, ממספר טעמים.
השופטת הוסיפה וציינה, כי העוררים בחרו להגיש רק תצהיר של העורר, בעוד שהעוררת לא הגישה תצהיר מטעמה והעוררים אף לא זימנו גורמים רלבנטיים אחרים לעדוּת; וכי הדבר פועל לחובתם.
לאור זאת, קבעה השופטת וינשטיין, כי המהות הכלכלית האמיתית של הסכם המכר היא של רכישת קרקע על-ידי העוררים ולא רכישה של דירת מגורים למטרת מגורים בה.

השופטת וינשטיין הִמשיכה ונדרשה לקנס הגירעון בשיעור 30% שהטיל המנהל על העוררים מכוח סעיף 95(ב) לחוק מיסוי מקרקעין.*

* נזכיר, כי עניינו של סעיף 95(א) לחוק מיסוי מקרקעין בהטלת קנס גירעון בשיעור 15%, וזאת כאשר יש למנהל טעמים סבירים להאמין כי הגירעון לא היה מתהווה אילולא התרשל המוכר או עושה הפעולה ללא הצדק סביר בהצהרה שמסר על-פי סעיף 72ח או על פי הפרק השביעי או באי-מסירת הצהרה כאמור.
לעומת זאת, קנס הגירעון על-פי סעיף 95(ב) לחוק הינו בשיעור 30% ועניינו במצב בו היו למנהל טעמים סבירים להאמין כי הגירעון נוצר במזיד ומתוך כוונה להתחמק מתשלום המס.

לדבריה, בהינתן הקביעוֹת שנקבעו לעיל בעניין אי-עמידתם של העוררים במבחן הסובייקטיבי ותוך שניתן משקל לתפקידו של העורר כיו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קריות ולידיעותיו בעניין הזכויות התכנוניות של הנכס המסוים כמו גם היותו הגורם שנתן היתרי הריסה ובנייה לנכסים דומים באזור, המקרה דנן מַצדיק הטלת קנס גירעון ואין מקום להתערב בהחלטת המשיב בעניין זה.

חבר הוועדה מר א' שרם הסכים עם קביעתה של השופטת וינשטיין שדין הערר להידחות, תוך שהוא מציין כדלקמן:
"כפי שציינה יו"ר הוועדה, 'קיים ספק באשר לכוונת העוררים להתגורר בנכס הספציפי שנרכש, בשל מגוון נימוקים וטעמים', ולא אחזור עליהם שוב. אציין שאילו היה מדובר רק בספק, יתכן והייתי נוטה לאפשר לעוררים ליהנות מהספק.
לדעתי אין מדובר רק בספק, אלא הרבה מעבר לכך!
אני שותף מלא להתרשמותה של יו"ר הוועדה באשר למסקנה העולה מהראיות ועדותם של העוררים. העובדה שמצאתי את עדותם של העוררים (שניהם) לא אמינה, חסרת הגיון תכנוני וכלכלי, בלתי סבירה ומלאת סתירות, חסרת קוהרנטיות והתאמה ביניהם, וכן מעלה תהיות ותמיהות, אינה מותירה כל ברירה בידי אלא לקבוע שאין באפשרותי לקבל אותן.
גם העובדה שהעורר משמש כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, אינה תורמת לאמינות עדותו, ודי לחכימה ברמיזה."
אולם, למרות דברים נוקבים אלה, המשיך מר שרם וציין, כי לדעתו הפרש המס גדול דיו ומשַקף מס אמת, ומשכך, למרות דבריה של השופטת בעניין קנס הגירעון, הוא סבור שאפשר להימנע מהטלת הקנס אמור, בעיקר אם תובא בחשבון העובדה שתשלום הפרש המס נושא גם הפרשי הצמדה וריבית.
מר שרם הוסיף וציין, כי דעתו אינו נוחה מכך שרשויות המדינה נדרשות למבחן הסובייקטיבי ועושות בו שימוש, ולדעתו "ראוי היה שהמחוקק יתן דעתו ליצור ודאות ויציבות גדולה יותר בעולם המס, ויקבע מבחן טוב יותר מאשר מבחן הנשען על הסוביקטיביות של הנישום. טוב יעשה המחוקק אם למשל ישקול להפוך את היוצרות, ויטיל את נטל ההוכחה על המשיב, אם זה יחליט שלא לקבל את הצהרת שנישום, מה שיביא לצמצום השימוש במבחן הסוביקטיבי באופן טבעי ויגרום לרשויות להגביל עצמן למקרים הברורים ממש, ולעמידה במבחן האובייקטיבי בלבד ו/או כל מבחן טוב יותר כאמור".

השופטת וינשטיין התייחסה בחוות דעתה לחוות דעתו האמורה של מר שרם וציינה, כי היא מוצאת לנכון להסתייג הן מעמדתו בעניין קנס הגירעון* והן מעמדתו המוצגת ביחס למבחן הסובייקטיבי.**

* וכך היא, בין היתר, קבעה בעניין זה (פס' 94): "הקביעה אם יוטל קנס גירעון אם לאו אינה לפי 'תחושת בטן' או גחמה. הקביעה אם יש מקום להטלת קנס גירעון מבוססת על הוראת סעיף 95 לחוק מיסוי מקרקעין. כאשר קיים פער של למעלה מ-50% בין מס הרכישה ששולם לפי השומה העצמית לבין מס הרכישה המגיע על פי דין מהעוררים, כפי שנקבע בפסק דין זה, וכאשר הרושם הברור העולה כי הוא כי העוררים פעלו מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס הרכישה בו הם חייבים על פי הדין – כפי שחבר הוועדה שרם בעצמו סבור – הרי שיש מקום להטיל קנס גירעון. העובדה כי קנס הגירעון מטיל על העוררים תשלום כספי משמעותי נוסף – היא תוצר לוואי של התנהלותם – התנהלות שחבר הוועדה שרם מצא להגדיר כבלתי אמינה בעליל. ודי לחכימא."
** וכך ציינה השופטת (פס' 95): "באשר להערות חבר הוועדה שרם בעניין המבחן הסובייקטיבי: מכלול האמירות המצויות ב'הערות' אלו באשר למבחן הסובייקטיבי שמצא חבר הוועדה שרם לנכון להעיר, וביתר שאת אלו הנוגעות להיפוך נטל הראיה – עומדות בסתירה גמורה לעקרונות יסוד במשפט הכללי ובסתירה גמורה לעקרונות יסוד בדיני המס, בפרט. כלל ידוע ונקוט מימים ימימה, כי 'המוציא מחברו – עליו הראיה'. העוררים נחשבים כ'תובעים' והמשיב נחשב כ'נתבע' [...] לפיכך, נטל הראיה והשכנוע מוטל על כתפי העוררים מתחילתו ועד סופו. לא כל שכן, שיש להטיל על העוררים את נטל הראיה באשר להתקיימות המבחן הסובייקטיבי מאחר וכאשר עסקינן בהוכחת עובדות, אשר מצויות תחת ידיהם של העוררים ובידיעתם הוסבייקטיבית, הקשורות בהוכחת ה-state of mind שלהם בעת רכישת הנכס וכוונותיהם ביחס אליו – לא זו בלבד שהוראות הדין מורות כן, אלא אף לא יעלה על הדעת להטיל על המשיב את חובת הראיה במצב דברים כזה, מטעמים של היגיון ושכל ישר. לא למותר לציין, כי הגיון ושכל ישר זה הובילו לקביעה של נטלי הראיה כאמור."

חברת הוועדה עו"ד א' סימון הסכימה והצטרפה לפסק דינה של השופטת וינשטיין, על כל חלקיו, וחָלקה על דעת המיעוט בנושא קנס הגירעון וההערות בדבר המבחן הסובייקטיבי.

החזרת דיון בערר מיסוי מקרקעין לשלב ההשגה

ביום 2.6.2023 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין אוראל ואח'.

בגדרו של פסק-הדין, קבעה הוועדה (יו"ר הוועדה השופט ד"ר א' גורמן וחברי הוועדה שמאי המקרקעין ג' נתן ו-א' לילי), כי לאור העובדה שהעוררים (92 במספר) הגישו לאחרונה למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) מסמכים רבים שלא הוגשו בשלב הדיון בהשגה (לטענת העוררים, המסמכים לא היו ברשותם) ואשר לדברי המשיב עשויים לשפוך אור על עניינים הנוגעים ללב המחלוקת שבין הצדדים, נכון כי הדיון יוּשב לשלב הדיון בהשגה. 
וכך קבעה הוועדה: "אין זה יעיל כי ייערך בפני הוועדה דיון אשר בו יתבררו לראשונה, בין השאר, מסמכים רבים ונתונים שלא היו בפני המשיב בשלב דיוני השומה. דבר זה נכון במיוחד, שעה שמדובר במחלוקת לה שותפים עוררים רבים. השבת הדיון לשלב ההשגה שומרת על האינטרסים של שני הצדדים, מאפשרת למשיב לבחון חומרים המוגשים לו – בדרך הראויה, ותמנע שאלות משפטיות ועובדתיות מיותרות – אותן יש לברר בהליך השומתי."

בהתאם, נקבע, כי הערר יימחק (ללא צו להוצאות), הדיון יוּשב לשלב ההשגה והעוררים יגישו למשיב בתוך 30 יום השגה אשר תכלול את כל הנדרש.

להורדת פסק-הדין, לחצו כאן.

החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה

פורסמו 9 החלטות חדשות של ועדות-הערר: 

חזור
גירסה להדפסה שלח לחבר שתף בפייסבוק שתף בוואטסאפ שתף בלינקדאין