מועדי דיווח ותשלום בשנת 2023 | בקשה לעיין בתיק בימ"ש בו נחתם הסדר פשרה עם פקיד-השומה | הכרעה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית ללא חקירת המצהירים | שעבוד מכוח פקודת המסים (גביה) ועוד

מועדי דיווח ותשלום לדוחות תקופתיים מע"מ, מקדמות מ"ה וניכויים מ"ה

רשות המסים פרסמה את מועדי הדיווח שבנדון לגבי שנת-המס 2023.
למַעבר לפרסום, לחצו כאן.

---

היערכות לאיסוף מידע לפי הסכם רשויות מוסמכות לחילופי דוחות CBCr

במבזק הקודם (מבזק מס' 2002 מיום 14.12.2022) דיווחנו על פרסום הודעת רשות המסים בנושא (קישור להודעה).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי הודעה זו פורסמה גם על-ידי רו"ח (משפטן) רולנד עם-שלם, סמנכ"ל בכיר לעניינים מקצועיים ברשות.
למַעבר להודעה, לחצו כאן.

---

בקשה לעיין בתיק בית-משפט בו נחתם הסדר פשרה עם פקיד-השומה

ביום 19.12.2022 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין פלוני.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח ההחלטה:
בין המשיב 1 ("המשיב") וחברה שבבעלותו לבין פקיד-שומה רחובות (המשיב 2) ("פקיד-השומה") התנהל בשנים 2017–2019 הליך בבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר ש' בורנשטין) שעניינו היה צו שהוציא פקיד-השומה למשיב לשנת-המס 2010 ("התיק הקודם"). הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם במסגרת פשרה שקיבלה תוקף של פסק-דין ביום 5.3.2019 והתיק נסגר.
המשיב הוא יזם נדלן שמכר באמצעות חברה בשליטתו דירות מגורים בבית משותף בבת ים ("הבית המשותף"). המבקש 1 הוא עורך-דין והוא אביו של אחד מרוכשי הדירות בבית המשותף. המבקשת 2 היא בעלת דירה בבית המשותף.
לטענת המבקשים, הם פועלים לשמירת זכויותיהם של בעלי הדירות בבית המשותף. במסגרת זו הפיצו המבקשים ביום 21.2.2020 כרוז בבית המשותף; וביום 24.2.2020 פרסמו הודעה באמצעות יישומון ה-WhatsApp בקבוצת הבית המשותף, בהם נטען כי המשיב גרם לכלל בעלי הדירות לשלם כֶפל דמי ניהול על דירותיהם; וכי המשיב גזל מהמבקשים ומבעלי הדירות 14 חניות שהיו לטענתם אמורות להישאר חניות אורחים.
בגין טענות אלו ואחרות הגיש המשיב כנגד המבקשים ביום 9.12.2020 לבית-משפט השלום בתל אביב-יפו תביעת דיבה מכוח חוק איסור לשון הרע ("ההליך העיקרי").
במסגרת כתב ההגנה של המבקשים בהליך העיקרי נטען, כי המשיב קנה לעצמו "שם רע" וצָבר מוניטין שלילי וכי הוא מהווה סכנה לציבור שיש להתריע מפניה. בפרט, טענו המבקשים, כי המשיב נעצר בתחילת 2017 על-ידי רשות המיסים בחשד להעלמת הכנסות בסכומי עתק העולים על 90,000,000 ש"ח בפרויקט סמוך לבית המשותף.
בכתב התשובה מטעמו, הִבהיר המשיב, כי המחלוקת בינו לבין פקיד-השומה הייתה מחלוקת אזרחית שאינה רלוונטית לענייני הבית המשותף. כן הודגש, כי התיק הקודם נגמר בהסדר אזרחי בו שילם המשיב לרשות המיסים סכום שעמד על 10% מדרישתה המקורית.
על-מנת לברר את טענות המשיב, ביקשו המבקשים במסגרת התיק הקודם מבית-משפט השלום לעיין בהסדר הפשרה בין המשיב לבין רשות המיסים.
בהחלטתו מיום 1.12.2021 ("ההחלטה מיום 1.12.2021") הורה בית-המשפט למשיב לגלות את הסכם הפשרה עם הרשות.
ביום 20.12.2021 הגיש המשיב בקשה לחיסיון המסמך תוך השחרת הסכום ששולם בהסדר הפשרה.
בדיון שהתקיים בהליך העיקרי ביום 30.3.2022 טענו המבקשים, כי המשיב עשה דין לעצמו ולא קיים את ההחלטה מיום 1.12.2021, תוך שהעלה טענת חסיון לגבי המסמך והעביר מסמך מושחר. עם זאת, בדיון מאותו יום ב"כ המשיב ציין כי לא יפעל בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט אלא בהליך מרוכך יותר, קרי: בקשת עיון בתיק הקודם. למען שלמות התמונה יוער כי אכן לא הוגשה בקשה שמטרתה אכיפת החלטת בית-המשפט מיום 1.12.2021. 
ביום 17.5.2022 פנו המבקשים לבית-המשפט שדן בתיק הקודם בבקשה לעיון בו מכוח תקנה 4(א) תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס"ג-2003 ("תקנות העיון").
הבקשה נדחתה ביום 17.6.2022. בית-המשפט ערך איזון בין עקרון פומביות הדיון, מחד, לבין חובת הסודיות החָלה על פקיד-שומה ועיקרון הסודיות בערעורי מס שנדונים ככלל בדלתיים סגורות, מאידך. בית-המשפט התמקד בתכליות של העקרונות הללו, וקבע כי שמירת סודיות המידע המצוי בתיקי מס גוברת באופן מובהק על אינטרס המבקשים, ככל שקיים, לעיין בתיק.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ר' רונן, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, הִבהירה השופטת רונן, כי כפי שטענו המבקשים (ובניגוד לעמדת המשיבים), בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה מכוח תקנות העיון תיבחן באמות מידה מקֵלות יותר מאלה לפיהן נבחנות בקשות רשות ערעור על כל החלטה אחרת לפי סעיף 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט. שכּן, החלטה הדוחה בקשה מכוח תקנות העיון היא החלטה שדחייתה סותמת את הגולל ומהווה "סוף פסוק" ביחס למבקש העיון שאינו צד להליך, ולא יקבל הזדמנות נוספת להשיג על ההחלטה.
השופטת הוסיפה וציינה, כי בדיון בבקשת רשות לערער על החלטה הדוחה בקשה מכוח תקנות העיון, צריך בית-המשפט לערוך איזון בין מספר שיקולים: מצד אחד, על בית-המשפט לבחון את הפגיעה האפשרית במבקש העיון אם בקשתו תידחה, כאשר בהקשר זה יש לבחון את חשיבות המידע עבוּר מבקש העיון ואת הרלוונטיות שלו להליך האחר שהוא מנהל (במקרים בהם המידע נועד לשימוש בהליך אחר). מנגד, על בית-המשפט להביא בחשבון את האינטרס של הצדדים להליך בו מבוקש העיון לפרטיות, ואת האינטרס הציבורי בשמירת סודיות המידע, כאשר מדובר כמו במקרה דנן במידע המצוי בתיקי מס. "האיזון בין שיקולים אלה הוא שיכריע בבקשת העיון. כך, ככל שבחינת הרלוונטיות של המידע תעלה כי מדובר במידע רלוונטי יותר, יגבר משקלו של המידע הזה והצורך בגילויו מול האינטרסים של הפרטיות וסודיות המידע ולהיפך" (פס' 17 להחלטה).

יישום השיקולים הללו על עוּבדות המקרה, קבעה השופטת רונן, מביא למסקנה לפי אין מקום להיעתר לבקשה.

ראשית, אשר לשאלת הפגיעה האפשרית במבקש אם בקשת העיון תידחה: בהתייחס לרלוונטיות של המידע המבוקש, הפנו המבקשים לכתב התשובה של המשיב בהליך העיקרי, וטענו כי האמור בו מעלה חשש לפיו הוא מסר מידע לא מדויק ביחס לעברו, כאשר לטענתם העיון בתיק הקודם יסייע בגילוי האמת. כך, המבקשים ביקשו להוכיח כי למשיב "מטרה להעשיר את כיסו מתוך תאוות בצע שאינה יודעת שובע"; וכדי לעשות זאת הם הציגו תמונה לכאורית לפיה המשיב נעצר בחשד להעלמת הכנסות בסכומי עתק. המשיב הגיב לטענה זו בכתב התשובה, הכחיש אותה והדגיש כי הגיע עם הרשות להסכם פשרה במסגרת הליך אזרחי.
ברם, בבקשת העיון לא הבהירו המבקשים מדוע העיון בהסכם הפשרה בהליך הקודם יסייע להם בהליך העיקרי. מדובר כאמור בהסכם פשרה אליו הגיע המשיב מטעמיו שלו עם רשויות המס במסגרת הליך אזרחי, והרלוונטיות שלו לבירור השאלה האם המשיב מנסה "להעשיר את כיסו" היא מוגבלת מאוד אם בכלל קיימת. לכן, גם אם הסכם הפשרה על תנאיו היה נמסר לעיון המבקשים, ספק רב אם היה בכך כדי להשליך על ההליך העיקרי שמתנהל ביניהם לבין המשיב שעניינו בשאלה האם פרסומי המבקשים אודות המשיב היוו לשון הרע, והאם הם גרמו לו לנזק.

בהמשך הדברים, נדרשה השופטת רונן להיקפה ולמגבלותיה של זכות העיון.
לדבריה זכות העיון נגזרת של עיקרון פומביות הדיון המהווה עיקרון חוקי בשיטת המשפט הישראלית, אך ככל זכות חוקתית, גם זכות העיון היא מוגבלת ויש לאזנה מול זכויות בעלי הדין בהליך בו מבוקש העיון ולמול האינטרס הציבורי. כמו-כן, מעמדה החוקתי של הזכות לעיון מחיֵיב את המתנגד לעיון להציג טעם ממשי לשלילתה או הגבלתה.

השופטת הוסיפה וציינה, כי מול זכות העיון ועיקרון הפומביות ניצבים אינטרסים הנוגעים להליכי מס המעוגנים בסעיף 154 לפקודת מס הכנסה לפיו ערעור מס יישָמע בדלתיים סגורות ובסעיף 231 לפקודה המטיל חובת סודיות על פקיד-השומה, תוך שהפְּסיקה פירשה חובה זו כמקימה חיסיון בדיני המס שהוא חיסיון יחסי.
החיסיון בהליכי מס, הִבהירה השופטת, משרתים שני אינטרסים: האחד, האינטרס הפרטי של הנישום במניעת שימוש במידע הנוגע אליו; והשני, האינטרס הציבורי בשמירה על סודיות המס, שנועדה לעודד גביית מס אמת מבלי שהנישום יחשוש כי מידע פרטי שמסר או סודותיו המסחריים ייחשפו בפני אחרים.
אומנם, עקרונות אלה, הנוגעים לחיסיון בהליכי מס, הינם יחסיים ואינם בלתי-מוגבלים, ומשכך אין זה מן הנמנע כי גם כאשר קיים חיסיון, אינטרס משמעותי אחר יגבר עליו. אולם, החשיבות בסודיות המידע מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בהסכם פשרה. כך, מתן אפשרות לעיין בהסכמי פשרה בנקל עשוי לפגוע באינטרס המשותף של הצדדים בערעורי מס לקיומן של פשרות החוסכות זמן ומשאבים; ומנגד, הרחבת זכות העיון בהסכמים כאלה עלולה להביא לכך שצדדים פוטנציאליים יחששו מפני דליפת המידע אודותיהם לצדדים שלישיים תוך פגיעה באפשרות של פשרה. על-כן, כאשר מדובר בבקשה לעיון בהסכמי פשרה בערעורי מס שקיבלו תוקף של פסק-דין, יש להיעתר לה בזהירות רבה ובמשורה.

לגופו של עניין, קבעה השופטת רונן, כי יישום האמור לעיל על עוּבדות המקרה דנן תוך איזון מכלול השיקולים מביא למסקנה לפיה אין מקום בנסיבות המקרה דנן להיעתר לבקשת המבקשים.
שכּן, מחד, מדובר בהסכם פשרה בהליך מס, שהעיון בו אף עלול לחשוף מידע פרטי ומידע מסחרי של המשיב; ומאידך, וכפי שהובהר לעיל, לא קיים אינטרס כבד משקל של המבקשים לעיין בהסכם, וזאת לאור גדר המחלוקת בינם לבין הצד שכנגד בהליך העיקרי.
שעה שכך, יש להעדיף את עמדותיהם של המשיב ושל פקיד-השומה ולהימנע מהפגיעה באינטרס המשיב ובאינטרס הציבורי, פגיעה ממשית הגוברת על הפגיעה במבקשים.

---

הכרעה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית ללא חקירת המצהירים

ביום 22.11.2022 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חוסטצקי.

עניינה של ההחלטה בבקשה שהגיש המבקש (התובע) לעיון מחדש בהחלטתו של בית-המשפט להכריע בבקשה לאשר את התובענה שהגיש כנגד רשות המסים כייצוגית* על-בסיס החומר שהוגש ויוגש לבית-המשפט מבלי לאפשר את חקירת המצהיר מטעם המשיב על תצהירו.

* עניינה של הבקשה בטענה לפיה כאשר מתקבלת בישראל הכנסה מדיבידנד מחברה זרה, יש לזַכות, עוד בשלב ניכוי המס במקור, מסי-חוץ ששולמו בגין אותו דיבידנד. זאת, הן אם מס-החוץ שולם למדינה שנחתמה עמהּ אמנת מס והן אם הוא שולם למדינה שלא נחתמה עמהּ אמנה.

זאת, בהתאם לתקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010.*

* תקנה זו קובעת כדלקמן: "בית המשפט רשאי להחליט בבקשה לאישור על יסוד החומר שהוגש לו לפי תקנה זאת בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם."

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

---

שומה ופסילת ספרים לרואה-חשבון

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1953 מיום 21.12.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין בניטה.

עניינו של פסק-הדין בערעורים מאוחדים שעניינם בהחלטת המשיב (פקיד-שומה פתח-תקווה) להוציא למערערים – רו"ח בניטה (המערער 1) ("המערער") וחברת י. שילת שירותי ניהול בע"מ (המערערת 2), חברה המספקת שירותי הנהלת חשבונות וראיית חשבון אשר המערער 1 הינו מנהלהּ ובעל המניות היחיד – שומות בצו לשנות-המס 2011–2014, החלטתו לפסילת ספרים לשנות-המס 2011–2012 ולשנת-המס 2014 והחלטתו להטיל קנסות גירעון בגין שנת-המס 2014.

המשיב ביסס את השומה על הימצאותם של כספים בחשבון הבנק של המערער כתוצאה מהפקדות רבות ותדירוֹת, רובן במזומן, שלשיטתו לא עלה בידי המערער לספק להן הסבר לגיטימי וכן העברות מלקוחות החברה שלא נרשמו בספרים.
לפיכך, קבע המשיב למערערים הכנסה נוספת בגובה ההפקדות וההעברות האמורות ואף פסל את הספרים והטיל קנס גירעון.

טענתם העיקרית של המערערים היא כי מקורן של ההפקדות בחשבון הבנק בכספים שקיבל המערער מנותני שירותי מטבע כנגד צ'קים אישיים, וזאת כחלק מהתנהלות של "גלגול" צ'קים שמטרתה לגייס מימון לשם בניית ביתו.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין ציין, כי חלק ניכר מההליך התמקד בשאלת התנהלות המערערים אל מול נותני שירותי המטבע. עם זאת, בסופו של יום הסתבר כי היה בכך אך ורק כדי להסיט את הדיון מהסוגיה האמיתית שבמחלוקת והיא האם עלה בידי המערערים להוכיח כי המקורות אשר שימשו לצורך "גלגול" הצ'קים ומימון בניית ביתו של המערער, אינם הכנסה חייבת במס.

בעניין זה, קבע השופט, כי הגם שהמערערים הציגו במסגרת ההליך מסמכים רבים, ואף זימנו מספר עדים, כל אלה לא תרמו כלל ועיקר לפיזור מָסך הערפל ולהוכחת מקור הכספים שהופקדו בחשבונו של המערער.
כך, המערער בעצמו הודה כי אינו מסוגל "לצבוע" את הכספים שהופקדו בחשבון הבנק באופן המאפשר ליצוֹר זיקה ברורה וישירה בין הצ'קים שנוכו ובין ההפקדות בחשבון הבנק.
בנוסף, טענתם המרכזית של המערערים היא, כאמור, שמקור הכספים שהופקדו קשור להמחאות שנפרטו אצל נותני שירותי המטבע, אך באותה נשימה אף הוסבר כי הכספים שקיבל המערער מנותני שירותי המטבע, הוצאו על ידיו לטובת תשלום לספקים ועובדים שעמלו באותן שנים על בניית ביתו. בפועל, הסברי המערער בכל הנוגע להתנהלותו מול נותני שירותי המטבע, אין בהם די כדי להוכיח את מקורם של הכספים שהופקדו בחשבון הבנק שלו, גם אם, כטענתו, כספים אלה רק "עברו" דרך אותו חשבון.

וכך קבע השופט (בפס' 33): "ויודגש כי על פניו נראה כי התנהלות המערער מול נותני שירותי המטבע אכן אינה אלא בבחינת 'גלגול' של כספים ואינה מעידה כשלעצמה על קיומה של הכנסה. אלא שאין בכך כדי לשקף את התמונה בכללותה, שהרי, וכאמור, במקביל לכך נדרש מקור לשם ניכיון הצ'קים ותשלום הכספים לאנשי המקצוע, וברי כי מול אלה אין מדובר ב'גלגול' של כספים, אלא בסכומים המשולמים ונותרים בידי מקבלם" [ההדגשות במקור – א' ש'.]

השופט בורנשטין הוסיף וציין, כי לא ניתן אף להתעלם מכך כי בבדיקה שערך המשיב נמצא כי הכנסות המערער מהשכרת דירות לא דוּוחו, והמערער לא חָלק על כך שהיה עליו לתקן את דיווחיו בעניין זה; וכי בנסיבות אלו, צדק המשיב בטענתו כי יש לתת משקל רב יותר לחוסר אפשרותו של המערער לתת הסבר מלא ושלם אודות מקורם של הכספים ש"עברו" דרך חשבון הבנק שלו. 

לאור כל האמור, קבע השופט בורנשטין כי למעט סכום של 400,000 ש"ח שקיבל המערער מאביו במתנה (כפי שהוסכם גם על-ידי המשיב) (ראו פס' 37 לפסק-הדין) ולמעט בהתייחס לסכום נוסף שהתקבל מלקוחה (ראו פס' 38 לפסק-הדין), לא עלה בידי המערערים להוכיח כי הסכומים שהופקדו בחשבון הבנק של המערער ואשר נכללו בשומות שהוציא המשיב, מקורם בהכנסות שאינן חייבות במס.
עוד קבע השופט בורנשטין, כי לנוכח נטל ההוכחה הרובץ על כתפי המערערים, בדין יִיחס המשיב הכנסות נוספות למערערים ופסל את הספרים.
בנוסף, קבע השופט, כי לא מצא להתערב בהחלטתו של המשיב להטיל קנס גירעון על המערערים, שכּן על פניו נראה כי אלה אכן לא הוכיחו כי לא התרשלו בעריכת הדוחות.

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערים הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 20.12.2022 ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון (המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, השופט נ' סולברג והשופט ע' גרוסקופף) דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי המסמכים שהוגשו תומכים אומנם לכאורה בטענת המערער כי צ'קים שמשך מחשבונו נפרעו למזומן אצל נותני שירותי מטבע, ולאחר מכן נגבו מחשבונו.
ואולם, כפי שהודה גם בא-כוחו, אין לפנינו ראיות כי המזומנים ששולמו על-ידי נותני שירותי המטבע כנגד הצ'קים של המערער אכן הופקדו בחזרה בחשבונו של המערער כטענתו (ועל פני הדברים, קשה לראות מה תועלת יכולה הייתה לצמוח למערער מגלגול כספים מסוג זה, כאשר בין מועד משיכת המזומן מנותן שירותי המטבע לבין מועד הפקדת הצ'ק על-ידי נותן שירותי המטבע, חָלף, על-פי המסמכים שסיפק המערער, זמן קצר מאוד, לרוב ימים בודדים בלבד); ובמצב דברים זה, לא סיפק המערער הסבר הולם למקור הכספים המזומנים בחשבונו, וממילא אי-הבהירות שנותרה ביחס לאופן התנהלותו הפיננסית וטעמיה פועלת לחובתו.
לפיכך, ומשהתברר כי אין ממש גם בטענות הדיוניות שהעלה המערער, נקבע, כי יש לאשר את פסק דינו של בית-משפט קמא בהתאם להוראת סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שכּן אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע ולא נמצאה טעות שבחוק בקביעותיו.

---

עיקול שנרשם לפני שעבוד מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה) – מי גובר?

ביום 16.12.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין כהן ואח'.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
התובע, מר תמיר יצחק ("המוכר") היה רשום כבעלים של 600/30161 חלקים בלתי-מסוימים במושע בקרקע המצויה בהוד השרון ("המקרקעין").
ביום 25.7.2021 התקשר המוכר עם הנתבעים 1–5 ("הרוכשים") בהסכם מכר למכירת זכויותיו במקרקעין ("הסכם המכר").
בד בבד עם חתימת הסכם המכר, נרשמה באותו יום הערת אזהרה לטובת זכויות הרוכשים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה. 
כל סכום התמורה הועבר לידי המוכר בהתאם להסכם המכר, זולת סך של 90,000 ₪ שהוחזק בנאמנות בידי עו"ד שיבולי, עד לקבלת אישורי מיסים להעברת הזכויות במקרקעין וכן עבור הוצאות נוספות.
במסגרת תיק הוצאה לפועל המתנהל נגד המוכר, רשם הנתבע 6 ("הנושה") ביום 1.8.2021 עיקול על זכויות המוכר במקרקעין.
ביום 15.8.2011 הוטל שעבוד על זכויות המוכר במקרקעין על-ידי הנתבעת 7, רשות המיסים, בגין חובות המוכר לרשות בסך של 2,051,717 ₪.
בתחילה, הוגשה התובענה כתביעה לסעד הצהרתי להורוֹת על רישום הרוכשים כבעלים של המקרקעין. אולם, בעקבות החלטת בית-המשפט מיום 12.12.2021 בנוגע לתיקון כתב התביעה וצירוף הנושה ורשות המיסים לתביעה, הגיש המוכר כתב תביעה מתוקן נגד הרוכשים, הנושה ורשות המיסים, במסגרתו ביקש להורוֹת על ביטול העיקולים שהוטלו על-ידי הנושה ורשות המיסים על המקרקעין, בכדי למְנוע נזק בלתי-הפיך בדמות פיצויים כספיים בגין הפרת הסכם המכר, למרות שהוא קיבל מהרוכשים את מלוא התמורה.
בהתאם להסכמות בין הצדדים, קבע בית-המשפט ביום 26.6.2022, כי "בכפוף להפקדת הסכום המצוי אצל עו"ד שיבולי בקופת בית המשפט עד להכרעה מה יעשה בו, תתקבל הבקשה ויבוטלו העיקולים הנוגעים לנתבעים 6 ו-7".
לאחַר שהכספים הופקדו בקופת בית-המשפט בהתאם להחלטה, הורה בית-המשפט ללשכת רישום המקרקעין למחוק את צו העיקול ואת ההערות שנרשמו לטובת רשות המיסים על זכויות המוכר במקרקעין.
בהתאם, נותר לבית-המשפט להכריע מי זכאי לאותם כספים שהופקדו וליתר דיוק, זכותו של מי עדיפה – של הנושה, או של רשות המיסים.
לשיטת הנושה, יש לחַלק את הסכום שהופקד בקופת בית-המשפט שווה בשווה בינו לבין הרשות, כך שכּל צד יוכל לפרוע סך של 45,000 ₪ מחוב המוכר כלפיו. לשיטתו, רשות המיסים טועה בכל הנוגע לקדימות בנשייה ולא מַפנה להוראת חוק המלמדת על כך שהיא נושה בדין קדימה, כאשר לא מדובר בהליכי חדלות פרעון; ולמעשה, אין בפקודת המיסים (גביה) ("פקודת המיסים") משום מתן קדימות כלשהיא לרשות המיסים על-פני נושים אחרים, אלא לכל היותר האמור בה מאפשר לנקוט בהליכי גבייה.
לעומת זאת, רשות המיסים סבורה, כי פקודת המיסים קובעת את זכותה להטיל שעבוד על בעל מקרקעין המסרב לשלם מס וכל שעבוד אחר – תידחה דרגתו מפני שעבוד הרשות. לשיטתה, היא בעלת דין קדימה בזכויות בכספים המצויים בקופת בית-המשפט והן אינן נדחות מפני זכויותיו של הנושה בגין הטלת העיקול.

בית-המשפט, מפי סגן הנשיאה י' שפטר, קיבל את עמדת רשות המסים (קישור לפסק-הדין).

ס' הנשיאה שפטר קבע, כי ההערה שרשמה רשות המיסים על זכויות המוכר במקרקעין נרשמה מכוח סעיף 11א לפקודת המיסים, המבחין בין שני סוגים מרכזיים של חובות שסרבן מס חייב לרשויות: האחד, מס המגיע על מקרקעי הסרבן המהווה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין ואשר דוחה כל משכנתא ושעבוד אחר ואין נפקא מינה אם שעבוד אחר כזה נולד לפני או אחרי חוב המס; השני, מס אחר מסרבן שהוא בעל מקרקעין שלגביו העניק המחוקק בטוחה מסוג שעבוד "רגיל" ולא שעבוד ראשון.

במקרה דנן, ציין ס' הנשיאה, מדובר במס שאינו נובע ממקרקעי הסרבן ועל-כן שעבוד הנכס של רשות המיסים נרשם מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המיסים, דהיינו המסלול השני, כך שמדובר בשעבוד "רגיל" אשר טעון רישום וכפוף לקדימוּת כרונולוגית. כמו-כן, מבּחינה כרונולוגית, הנושה הטיל ראשון בזמן עיקול על המקרקעין, מכוח החלטת רשם הוצאה לפועל. לעומתו, הרשות הטילה שנייה בזמן שעבוד רשום על הנכס מכוח פקודת המיסים.
אולם, לאור ההבדל העקרוני בין עיקול לבין שעבוד ובהינתן העובדה שענייננו בשעבוד שהטיל צד שלישי (רשות המיסים) ללא הסכמת החייב, זכות השעבוד שהיא זכות קניינית דוחה את זכות העיקול שהיא זכות דיונית. "בהינתן שרישום ההערה מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המיסים, יצר שיעבוד שהוא זכות מהותית בנכס עצמו ובהינתן שהעיקול הוא זכות דיונית בלבד שמטרתה כאמור הצבת 'מחסום' בפני בעל הנכס או המחזיק בו, ובענייננו, בפני החייב עצמו, אזי בתחרות בין הזכויות הקנייניות, הרשות בעלת השעבוד גוברת על מטילי העיקולים שקדמו לה. לאור זאת, השעבוד שהטילה הרשות גובר על עיקול הנושה" (פס' 16 לפסק-הדין).

ס' הנשיאה שפטר הוסיף וציין, כי מסקנתו האמורה מתיישבת גם עם לשון סעיף 11א(2) לפקודת המיסים הקובע בצורה מפורשת כי דרגתו תהא נדחית רק "בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה". 

לאור כל האמור, קבע ס' הנשיאה, כי זכותה של רשות המיסים שנרשמה באמצעות שעבוד זכויות המוכר במקרקעין, גוברת על זכותו של הנושה שרשם עיקול על אותן זכויות וכי הסכום שהופקד בקופת בית-המשפט יועבר לרשות המיסים בגין חובות המוכר (התובע).*

* היות שהיקף החוב המובטח בשעבוד גבוה לאין שיעור מיתרת התמורה שהופקדה בבית-המשפט, לא ייוותר לטובת הנושה מאומה מסכום זה, לאחר שהרשות תקבלו במלואו.