שחרור "רווחים כלואים" | חישוב תקרת הפטוֹר ממס שבח במכירת דירת יוקרה בידי מספר מוכרים | הכנסת עבודה של עובדים זרים והיטל בגינם | חילוט וצו תפיסה לגבי עובד שכיר | תושבוּת לעניין ביטוח לאומי | חשבוניות פיקטיביות ועוד
13/11/2022
הקלות בחובת מילוי טופס 101 או 101ג למשלמי/מקבלי קצבאות
כידוע, תקנה 2 לתקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה), התשנ"ג-1993 קובעת, כי עובד חייב למלא בכרטיס עובד ("טופס 101") את פרטיו האישיים ומקורות הכנסתו בתחילת עבודתו אצל מעסיק חדש וכן ב-1 לינואר בכל שנה שלאחר מכן.
כמו-כן, על העובד חלה החובה לדַווח על כל שינוי בפרטיו האישיים ולהצהיר על כך תוך שבוע ימים מיום השינוי.
לפני כשנתיים, פרסמה רו"ח ורד בכר, מנהלת מחלקת ניכויים ברשות המסים, הנחייה מקלה ("ההנחייה") (קישור להנחייה), לפיה מעסיקים המשלמים קצבה כהגדרתה בסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, יוכלו לפטוֹר את מקבלי הקצבה ממילוי טופס 101 מדי שנה, ובלבד שהם עומדים בכלל התנאים המפורטים בהנחיה, כגון: המעסיק הגיש את דוחות 126, הוא מנהל באופן ממוכן את חישובי המשכורת והניכויים ועוד.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסמה הודעתה של ר"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים, לפיה גמלאי אשר מָלאו לו 70 שנה בשנת-המס לגבּיה נדרש למלא טופס 101 יהיה פטוּר ממילוי טופס 101 מכאן ואילך, זאת במקום 80 שנה כפי שרשום בפסקה שלאחַר סעיף ד' בהנחיה.
עוד צוין בהודעה, כי הקלה נוספת זו תוענק הָחל משנת-המס 2023 ובכפוף לעמידה בכל התנאים המפורטים בהנחיה; וכי תוקף ההקלות כאמור בהנחיה יהיה עד ליום 31.12.2025 או עד לשינויָן, לפי המוקדם.
להורדת ההודעה, לחצו כאן.
למַעבר להודעת דוברות רשות המסים בעניין זה, לחצו כאן.
הצגת אישורי סיום העֲסקה בגין פרישה מעבודה באזור האישי
פורסמה הודעת רשות המסים לפיה הֵחלה להציג לציבור באזור האישי של הרשות תחת הקטגוריה "אישורים ותעודות" את אישורי סיום העֲסקה בגין פרישה מעבודה אשר דוּוחו לרשות.
למַעבר להודעה, לחצו כאן.
שחרור "רווחים כלואים"
במבזק מס' 1996 מיום 31.10.2022 התייחסנו, בין היתר, לתיקון 74 לחוק עידוד השקעות הון ("התיקון") שנקבע במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2021 ו־2022), התשפ"ב-2021 ("חוק ההתייעלות הכלכלית" או "החוק") (קישור לחוק) והכולל, בין היתר, הוראת-שעה שעניינה בתשלום מס מופחת בגין הכנסות צבורות.
באותו מבזק הזכרנו, כי הוראה זו עתידה לפקוע ביום 14.11.2022.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום הודעתו של רו"ח (משפטן) רולנד עם-שלם, סמנכ"ל בכיר לעניינים מקצועיים ברשות המסים (קישור להודעה), לפיה על הוראות תיקון 74 לא חל סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת* כך שתוקפו של התיקון לא הוארך כתוצאה מפיזור הכנסת ה-24 והודעה למנהל לגבי יישום הוראת השעה (הודעה שצריכה להינתן על-גבי טופס 969א) לאחַר המועד הקבוע בחוק (14.11.2022) לא תזַכה את החברה בשיעורי המס המוטבים.
* סעיף זה קובע, כי "כל חיקוק שתקפו היה פוקע תוך שני החדשים האחרונים לתקופת כהונתה של הכנסת היוצאת, או תוך ארבעה חדשים לאחר שהכנסת החליטה להתפזר, או תוך שלושת החדשים הראשונים לתקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת – יעמוד בתקפו עד תום שלושת החדשים האמורים".
ראו בעניין זה את פסק-הדין של השופט ד"ר ש' בורנשטין בת"צ 54977-01-15 פומרנץ נ' רשות המיסים (14.4.2017) (קישור לפסק-הדין).
נזכיר, כי רשות המסים פרסמה חוזר מקצועי שעניינו בתיקון סעיף 74 לחוק העידוד ובהוראת-השעה (קישור לחוזר).
ראו גם סעיף-קטן 4.3 להוראת ביצוע מס הכנסה מס' 5/2022 שעניינה בניתוב שלב א' ושינויים בשידור דו"חות ושומות יחידים וחברות לשנת-המס 2021 (קישור להוראה); וכן את עמדה חייבת בדיווח מס' 93/2021 (קישור לעמדה).
חישוב תקרת הפטוֹר ממס שבח במכירת דירת יוקרה בידי מספר מוכרים
פסק-הדין בעניין מירה אריאל וצחי לוינשטיין
במבזק מיום 1.10.2017 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מירה אריאל וצחי לוינשטיין.
נזכיר את עיקרי העוּבדות:
העוררים הינם שניים מתוך שלושה יורשים שקיבלו דירת מגורים ("הדירה") בירושה (בחלקים שווים ביניהם) מהוריהם משולם לוינשטיין שנפטר בשנת 2009 ואסתר לוינשטיין שנפטרה בשנת 2011.
ההורים המנוחים התגוררו בדירה קרוב לשלושים שנה, עד לפטירתם, וזו הייתה דירתם היחידה במועד פטירתם.
בחודש ינואר 2015 התקשרו היורשים בהסכם למכירת כלל זכויותיהם בדירה בתמורה ל-12,250,000 ש"ח.
העוררים – שכּל אחד מהם מכר דירה אחרת בפטוֹר ממס שבח לפי סעיף 49ב(1) לחוק מיסוי מקרקעין (כנוסחו עוֹבר לתיקון 76 לחוק) במהלך ארבע השנים שקָדמו למכירה ובנוסף כל אחד מהם ביקש חישוב ליניארי מוטב (בגין דירה נוספת) פעם אחת (בהתאם לסעיף 48א(ב2) לחוק) – ביקשו לקבל פטוֹר מלא ממס שבח בגין מכירת הדירה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 49ב(5) לחוק (פטוֹר ממס שבח במכירת דירה שהתקבלה בירושה).
ברם, המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) קבע, כי שווי המכירה של הדירה מאפשר החלת הפטוֹר רק עד גובה תקרת הפטוֹר הקבועה בסעיף 49א(א)(1) לחוק (4.5 מיליון ש"ח) היות שתקרה זו מתייחסת לנכס כולו, וזאת בניגוד לעמדת העוררים אשר סברו כי התקרה מתייחסת לכל אחד מהם בנפרד.
לחלופין, טענו העוררים, כי יש להחיל עליהם את החישוב הליניארי המוטב על הסכום העודף של תקרת הפטוֹר, וזאת למרות העובדה שניצלו בעבר את הפטוֹר ממס שבח וגם את זכותם לחישוב ליניארי מוטב כאמור, דהיינו בניגוד לכאורה להוראת-המעבר שנקבעה בתיקון 76.*
* נזכיר, כי במסגרת תיקון 76 לחוק מיסוי מקרקעין נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 48א(ב2) לחוק, לפיה במכירת "דירת מגורים מזכה" שיום רכישתה היה לפני 1.1.2014 (ואשר אינה פטורה ממס שבח) יחויב השבח במס לפי חישוב ליניארי מיוחד שעל פיו השבח הריאלי עד ליום 1.1.2014 יהיה פטוּר ממס; ואילו על יתרת השבח יחול מס בשיעור 25%.
עוד נזכיר, כי במסגרת התיקון נקבעה גם הוראת-שעה לתקופת המַעבר (31.12.2017-1.1.2014) שלפיה החישוב הליניארי המיוחד יינתן לגבי שתי דירות בלבד וגם זאת בתנאי שבמכירה של לפחות אחת משתי הדירות היה המוֹכר זכאי לפטוֹר ממס לפי סעיף 49ב(1) לחוק כנוסחו לפני תיקון 76.
ועדת-הערר דחתה (ברוב דעות) את הטענה העיקרית בערר אך קיבלה את הטענה החלופית (קישור לפסק-הדין).
חבר הוועדה, רו"ח צ' פרידמן, ניתח את הוראות החוק הרלבנטיות וקבע, כי לאור לשונן ותכליתן יש לפרש את תקרת הפטוֹר לגבי "דירת יוקרה" בסכום של כ-4.5 מיליון ש"ח, כמתייחסת לגבי חֵלקו של המוֹכר ולא לגבי הדירה בשלמותה. עם זאת, רו"ח פרידמן הוסיף וציין, כי הדברים נכונים לגבי דירה שנרכשה במשותף על-ידי מספר יחידים וזו דירתם היחידה (כך שהפטוֹר הנדרש על-ידם הינו לפי סעיף 49ב(2) לחוק), אך לא לגבי יורשים שקיבלו את הדירה בירושה ופטוּרים ממס שבח לפי סעיף 49ב(5) לחוק. זאת, מהטעם שאילו היה המוריש מוֹכר את זכויותיו בדירה הייתה נקבעת לו תקרת פטוֹר אחת לדירה בשלמותה. בעניין זה, הפנה רו"ח פרידמן לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין לנגזם (ע"א 530/07) שם נדוֹנה סוגיה דומה (הגם שביחס להוראות סעיף 49ז לחוק).
רו"ח פרידמן הוסיף וקבע, כי היות שתכליתו של הפטוֹר לפי סעיף 49ב(5) לחוק היא לאפשר ליורש להיכנס בנעלי המוריש, הרי שבדיקת זכאותו של המוריש לפטוֹר תחול לא רק לחובת היורש לעניין תקרת הפטוֹר בְּשל "דירת יוקרה", אלא גם לזכותו, דהיינו גם לעניין זכאותו לחישוב הליניארי המוטב.
כלומר, רו"ח פרידמן הציע לקבל חלקית את הערר באופן כזה שתקרת הפטוֹר תחול על הדירה בשלמותה (כעמדת המשיב), אך היורשים יהיו זכאים לחישוב הליניארי המוטב בְּשל עודף שווי המכירה מעל התקרה.
חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות הציע לקבל את עמדת העוררים ולקבוע כי תקרת הפטוֹר מתייחסת למוֹכר ולא לדירה, וזאת בהיעדר חקיקה מפורשת לסתור וכמתחייב מעיקרון הפרשנות לטובת הנישום במקרה של ספק.
לעומתו, יו"ר הוועדה, השופט ה' קירש, הסכים לניתוחו ולמסקנותיו של רו"ח פרידמן.
הערר התקבל אפוא, חלקית, ברוב דעות.
פסק-הדין בעניין כפיר גבע וערן גולן
ביום 9.11.2022 ניתן פסק-הדין של אותה ועדת-ערר בעניין כפיר גבע וערן גולן.
להלן עוּבדות המקרה כפי שהובאו בפתח פסק-הדין:
העוררים היו הבעלים במשותף של דירת מגורים ברחוב ריינס 15 בתל-אביב.
העוררים מכרו את מלוא זכויותיהם בדירה (50% כל אחד) בתמורה לסך של 10 מיליון ש"ח (5 מיליון ש"ח כל אחד).
העוררים ביקשו, כי בגין מכירת זכויותיהם בדירה יחול עליהם פטוֹר ממס שבח בהתאם להוראות סעיף 49ב(2) לחוק מיסוי מקרקעין, כאשר בגין חלק התמורה המיוחס לכל מוֹכר (מחצית מהתמורה) התבקש פטוֹר על מלוא גובה "סכום התקרה". כלומר, עד לסך של 4,522,000 ש"ח (סכום מתואם לפי שיעור עליית המדד).
ברם, המשיב העניק לכל אחד מהעוררים פטוֹר ממס שבח רק עד לסכום המהווה 50% מסכום התקרה, כלומר, עד לסך של 2,261,000 ש"ח.
בנימוקי שומות המשיב צוין, כי תקרת הפטוֹר היא לדירה ולא למוֹכר ולכן כל עורר זכאי לחֵלק מתקרת הפטוֹר בהתאם לחֵלקו היחסי בדירת המגורים הנמכרת.
לטענת העוררים, לעומת זאת, שומות המשיב עומדות בסתירה ללשון החוק והן עומדות בסתירה לפסיקה קונקרטית וברורה של ועדת-הערר בעניין אריאל שנסקר לעיל.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח צבי פרידמן ועו"ד ושמאי המקרקעין ד' מרגליות) קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופטת סרוסי ניתחה את לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית וקבעה, כי בעוד שעולה מלשון החוק כי מדובר בפטוֹר למוֹכר ולא לדירה, לא מדובר בלשון ברורה וחד-משמעית כטענת העוררים והיא יכולה לקיים גם את שיטת המשיב.
אשר להיסטוריה החקיקתית, קבעה השופטת, כי ייתכן כי מדובר בהשמטות מקריות של המחוקק וכי כוונתו המקורית לכל אורך הדרך הייתה חלוקת הפטוֹר בהתאם למספר המוֹכרים; וישנן אינדיקציות המלמדות כי כוונת המחוקק הייתה כי תקרת הפטוֹר תתייחס לשווי הדירה ולא לשווי המכירה.
בהתאם, ציינה השופטת סרוסי, כי על-מנת להגיע למסקנה שלמה ומקיפה, יש להמשיך ולתור אחַר תכלית החוק.
זו, הִמשיכה וקבעה השופטת לאחַר ניתוח מפורט, אינה מלמדת דווקא את שהמשיב מנסה ללמד ואם כוונת המחוקק היא כי סכום תקרת הפטוֹר יתייחס לדירה בכללותה, ולא לכל מוֹכר ומוֹכר, ראוי שיתקן את הסעיף ויקבע כך באופן מפורש וברור.
בקשה להארכת מועד לתיקון שומת מס שבח
במבזק מס' 1942 מיום 25.10.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי ירושלים בעניין הביטוח הרפואי לבני הישיבות.
באותו מקרה, נדוֹנה החלטת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים, לדחות את בקשת העוררת להארכת מועד מכוח סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין כך ששומת מס השבח שהוּצאה לה והתיישנה תיפָּתח ויינתן לה פטוֹר ממס שבח לפי סעיף 61 לחוק.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' דורות (בהסכמת חברי הוועדה מר א' הוכמן וגב' א' אקשטיין), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 10.11.2022 ניתן פסק-הדין בערעור, בגדרו צוין כי בגמר הדיון, ובהמלצת המותב (השופטים נ' סולברג, ד' מינץ ו-י' כשר), חזרה בה המערערת מערעורה.
הערעור נדחה אפוא, וזאת ללא צו להוצאות בערעור (קישור לפסק-הדין).
הכנסת עבודה של עובדים זרים ותשלום היטל בגינם – פסק-הדין בעניין י.ב. שיא משאבים בע"מ
מבוא
ביום 31.10.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין י.ב. שיא משאבים בע"מ.
כפי שיפורט להלן, פסק-הדין דן במספר מחלוקות בין המערערת לבין המשיב (פקיד-שומה רחובות) תוך שבית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור ביחס לכלל המחלוקות וחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 50,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).*
* יצוין כי פסק-הדין נושא את הכותרת "איסור פרסום" אך בהחלטת בית-המשפט מיום 31.10.2022 נקבע, כי ניתן לפרסמו ביום 7.11.2022.
המחלוקת בנושא תשלום היטל עובדים זרים
המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם המערערת – חברה העוסקת באספקת כוח אדם בענף שירותי הניקיון ואשר העסיקה כ-1,500 נתינים מסודן ואריתריאה – היא הגורם עליו חלה החובה לשלם את היטל העובדים הזרים,* כפי שקבע המשיב, או שחובת תשלום ההיטל אינה חלה על המערערת אלא על רשויות מקומיות שונות להן נתנה המערערת שירותים, כפי שסבורה המערערת.
* לפי סעיף 45(א) לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003.
יצוין מיד, כי לאור הפְּסיקה המחייבת (ובכלל זאת פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין סעד) (ע"א 4946/16), עליה לא ביקשה המערערת לחלוק, המחלוקת נסובה, כאמור, סביב השְאֵלה מיהו הגורם אשר עליו היה על המשיב להשית את החבות בתשלום ההיטל.
לטענת המערערת, החבות חלה על לקוחותיה – הרשויות המקומיות, אשר להם סיפקה המערערת עובדים זרים לביצוע עבודות שונות, ואשר לשיטתה הם "המעסיק" בפועל של עובדי המערערת והאחראים לתשלום שכרם.
לעומת זאת, לטענת המשיב, החבות חלה על המערערת, שכּן היא המעסיקה והאחראית לתשלום שכר עובדיה, אשר עליה חלה החובה לנַכּוֹת מס במקור משכר עובדיה.*
* יצוין, כי המערערת הגישה כמה תביעות אזרחיות כנגד הרשויות המקומיות וכנגד גורמים נוספים, שם היא בין השאר טענה, כי עליהם לשאת בהיטלי עובדים זרים בהם חויבה המערערת ולשַפותה בגין נזקים שנגרמו לה. טענות אלו שעניינן בתחום המשפט האזרחי תתבררנה באותן תביעות, בעוד שהשְאֵלה הנדוֹנה כאן מצומצמת לדיני המס בלבד ולבחינת השומות שהוציא המשיב למערערת.
השופט גורמן דחה את טענות המערערת וקבע, כי המערערת היא זו שהעסיקה את העובדים הזרים והתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, ועל-כן, בהתאם ללשון החוק ותכליתו, היא חבה בתשלום ההיטל.
עוד ציין השופט, כי קודם לשנות-המס שבמחלוקת, ידעה המערערת היטב על עמדת המשיב לפיה היא חבה בתשלום ההיטל ולמרות זאת בחרה להמשיך ולהתקשר בהסכמים עם הרשויות המקומיות ולא לשלם את ההיטל.
בנוסף, דחה השופט גורמן את טענתה החלופית של המערערת לפיה גם אם יש לראות בה כמעסיקה של העובדים הזרים, הרי שעדיין אין בכך כדי להסיר מהרשויות המקומיות את החבות לתשלום ההיטל, שכּן הרשויות המקומיות הן הגורם האחראי על תשלום השכר לעובדים הזרים, כפי שעולה מסעיף 28 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011.*
* ראו פס' 48–50 לפסק-הדין.
לבסוף, דחה השופט את טענות ההסתמכות והשיהוי שהעלתה המערערת.*
* ראו פס' 52–53 לפסק-הדין.
המחלוקת בנושא חישוב נקודות זיכוי לעובדים הזרים בשנות-המס 2015–2018
המערערת, כמעסיקה של העובדים הזרים, חישבה את המס שעליהם לשלם וניכתה מס זה במקור והעבירה אותו למשיב. במסגרת חישובי מס אלה, חישבה המערערת 2.25 נקודות זיכוי להן לטענתה היו זכאים העובדים הזרים, וקיזזה אותן כנגד החבות במס.
ברם, המשיב קבע כי המערערת העניקה לעובדים הזרים נקודות זיכוי שלא כדין בשנות-המס 2015–2018, ולפיכך הוציא לה שומת ניכויים.
השופט גורמן ניתח את השינוי החקיקתי שחל בנושא נקודות הזיכוי לעובדים זרים* וקבע כי המערערת התעלמה מטענותיו הברורות של המשיב בכל הנוגע לשינוי כאמור ולא הציגה להן כל כתשובה של ממש.
* התייחסנו לשינוי זה במסגרת מבזקנו מיום 7.10.2014, שם דיווחנו על פרסום כללי מס הכנסה (נקודות זיכוי לתושב חוץ זכאי) (ביטול), התשע"ה-2014 ("הכללים") (קישור לכללים), בגדרם בוטלו כללי מס הכנסה (נקודות זיכוי לתושב חוץ זכאי), התשס"ז-2007 ("הכּללים הישנים").
נזכיר, כי הכּללים הישנים, שהותקנו מכוח סעיף 69 לפקודת מס הכנסה, קבעו עד לביטולם, כי בחישוב המס על הכנסה מעסק/משלח-יד או משכורת של "תושב חוץ זכאי", לפי סעיף 2(1) או (2) לפקודה, יובאו בחשבון 2.25 נקודות זיכוי.
תחולת הביטול נקבעה ליום 1.1.2015, וזאת לגבי הכנסה שהופקה או שנצמחה ביום זה ואילך.
עוד ציינו באותו מבזק, כי במקביל לביטול הכּללים הישנים פורסמו ברשומות תקנות מס הכנסה (זיכויים לעובד זר), התשע"ה-2014 ("התקנות") (קישור לתקנות).
התקנות הגדירו שלושה סוגים של עובדים (ראו תקנה 1 לתקנות):
"עובד זר" – כהגדרתו בסעיף 48א לפקודת מס הכנסה (דהיינו, "עובד זר" כהגדרתו בחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991, אף אם רואים אותו כתושב לעניין הפקודה) שהוא בעל אשרה לפי סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, או ששהייתו או העסקתו בישראל טעונה אישור כאמור;
"עובד זר חוקי" – עובד זר שהתקיימו כל אלה: (1) שהייתו בישראל או באזור (כהגדרתו בסעיף 3א לפקודת מס הכנסה) והעסקתו בישראל או באזור מותרות לפי דין; (2) הוא אינו "מומחה חוץ" או "מרצה אורח" כהגדרתם בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות שהייה לתושב חוץ), תשל"ט-1979; (3) הוא קיבל אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 (עובד זמני) לעבודה בישראל, כאמור בתקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974;
"עובד זר חוקי בתחום הסיעוד" – עובד זר חוקי שקיבל היתר לעסוק בתחום הסיעוד ושהארכת שהייתו בישראל מתבצעת לפי סעיף 3א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
לגבי "עובד זר חוקי בתחום הסיעוד" נקבע בתקנה 3(א) לתקנות, כי בחישוב המס על הכנסתו מעסק/משלח-יד או ממשכורת יובאו בחשבון נקודות זיכוי לפי סעיפים 34, 36 ו-36א לפקודת מס הכנסה (2 נקודות זיכוי לתושב ישראל, 1/4 נקודת זיכוי כזיכוי נסיעה ו-1/2 נקודת זיכוי לאישה – בהתאמה).
לגבי "עובדת זרה חוקית" שאינה "עובדת זרה חוקית בתחום הסיעוד" נקבע בתקנה 3(ב) לתקנות, כי בחישוב המס על הכנסתה מעסק/משלח-יד או ממשכורת תובא בחשבון 1/2 נקודת זיכוי לפי סעיף 36א לפקודה.
ואילו לגבי "עובד זר" שאינו "עובד זר חוקי בתחום הסיעוד" נקבע בתקנה 3(ד) לתקנות, כי בחישוב המס החָל על הכנסתו לא תחולנה הוראות הפרק השלישי לחֵלק ג לפקודת מס הכנסה (שעניינן בניכויים, זיכויים ונקודות קצבה לילדים). זאת, אף אם מדובר ב"עובד זר חוקי".
עוד נקבע (ראו תקנה 3(ג) לתקנות), כי אם העובד הזר החוקי או העובד הזר החוקי בתחום הסיעוד, לפי העניין, שהה בישראל או באזור בחלק משנת-המס, יובא בחשבון בחישוב המס על הכנסתו, החלק ה-12 מסכום נקודות הזיכוי כאמור בתקנה 3(א) או (ב) לתקנות, לפי העניין, כשהוא מוכפל במספר החודשים שבהם שהה בארץ בשנת-המס.
תחולת התקנות נקבע ליום 1.1.2015 ואילך, כך שאֵלו תחולנה בחישוב המס על הכנסתו של עובד זר שהופקה בשנת-המס 2015 או לאחריה.
המחלוקת בנושא זקיפת שווי כלי רכב שסופקו לעובדים הזרים
המערערת היא הבעלים של כלי רכב אשר הועמדו לעובדים הזרים, אך לטענתה מדובר ברכבים תפעוליים כהגדרתם בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 ועל-כן אין לזקוֹף את שווי כלי הרכב כהכנסת העובדים הזרים.
המשיב, לעומת זאת, חולק על הגדרת הרכבים שבבעלות המערערת כרכבים תפעוליים, בין היתר נוכח אי-הצגת ראיות מספקות, ולפיכך סבור כי יש לזקוֹף את שווי השימוש ברכבים שהוצמדו לעובדים הזרים כחלק מהכנסתם.
השופט גורמן קבע, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין בעניין נווה נטוע (ע"מ 958-01-15),* כי במקרה דנא אין חולק שאין מדובר ברכב ביטחון ועל-כן על המערערת היה להוכיח כי כלי הרכב הם רכבים תפעוליים, דהיינו שהם לא הוצמדו לעובדים זרים מסוימים, שכלי הרכב משַמשים רק לצרכי המעביד, וכי בסוף יום עבודה כלי הרכב אינם יוצאים מחוץ למקום העיסוק.
* נזכיר, כי על פסק-הדין הוגש ערעור לעליון שנדחה (ע"א 7891/17).
ברם, הוסיף השופט, המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את המוטל עליה ובכלל זאת לא זימנה את עובדיה להעיד בנוגע לשימוש שנעשה ברכבים.
על-כן, קבע השופט, משלא הוצגו ראיות מספקות ולמעשה לא הוצגו ראיות כלל, לא הוכיחה המערערת כי הרכבים שבבעלותה הם רכבים תפעוליים, ולכן דין הערעור בעניין רכיב זה להידחות.
המחלוקת בנושא זקיפת שווי ביטוח רפואי
הצדדים חלוקים בשאלה האם תשלום ביטוח רפואי לעובדים הזרים על-ידי המערערת, מהווה טובת הנאה הנכללת במסגרת הגדרת "הכנסה" לפי סעיף 2(2) לפקודה.
לטענת המערערת, אין לזקוֹף את שווי תשלום הביטוח הרפואי עבוּר העובדים הזרים כחלק מהכנסתם, שכּן העֲמדת ביטוח רפואי לעובדים הזרים אינה טובת הנאה הניתנת לעובדים הזרים בעיקר לתועלתם והנאתם, אלא מדובר בחובה חוקית בלעדיה לא יכלה המערערת להעסיקם כלל, ולכן מדובר בתועלתה של המערערת – שהיא בבחינת "נוחות המעביד".
מנגד, לטענת המשיב, מדובר בהטבה אשר העובדים הזרים הם הנהנים העיקריים ממנה ולפיכך יש לזקוֹף את הטבה זו כחלק מההכנסה של העובדים הזרים, באופן המחיֵיב ניכוי מס במקור ותשלום היטל עובדים זרים אף בגין רכיב זה.
השופט גורמן קיבל את עמדת המשיב וקבע, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין בעניין צ.ג.י. פרסונל שירותי כ"א 2005 בע"מ (ע"מ 8096-11-14), כי הנהנים העיקריים מתשלום הביטוח הרפואי הם העובדים הזרים עצמם, ולכן מדובר בטובת הנאה שהיא בעיקרה "הנאת העובד", אותה יש לכלוֹל במסגרת הכנסת העובדים הזרים.
השופט הוסיף, כי דרך התנהלות המערערת עצמה תומכת במסקנה כי הענקת הביטוח הרפואי היא בעיקרה נוחות העובד, שיש למסות. שכּן, לא רק שהמערערת לא הציגה כל אסמכתא לכך שתשלום הביטוח הרפואי נדרש לתועלתה ולא לתועלת העובדים הזרים, הרי שבפועל המערערת זָקפה חלק מתשלום הביטוח הרפואי כהכנסת העובדים וניכתה מהם מס במקור. לדבריו, ברי כי אילו סברה המערערת שאין לזקוֹף את שווי הביטוח הרפואי כהכנסה, לא הייתה עושה כן אף באופן חלקי, ובכל מקרה המערערת לא הציעה הבחנה כלשהי בין הרכיבים.
המחלוקת בנושא זקיפת שווי אספקת ארוחות
לטענת המערערת, מדובר בתלושי ארוחת צהריים אשר סופקו לה על-ידי רשות שדות התעופה והועברו על ידיה לעובדים הזרים.
השופט גורמן דחה טענה זו וקבע, כי מדובר בטענה בעלמא שלא פורטה ושלא הוצג לה כל בסיס ראייתי.
לדבריו, ברי כי יש לראות את שווי הארוחות כהכנסה של העובדים הזרים לפי סעיף 2(2) לפקודה, שהרי בעלי האינטרס העיקרי והנהנים העיקריים מקבלת הארוחות הם העובדים הזרים עצמם. כמו-כן, אם המערערת לא הייתה מספקת ארוחות לעובדיה, הרי שאֶלה היו צריכים לשלם על כך מכיסם הפרטי.
השופט הוסיף וציין, כי בדיון טלפוני, הסכימה המערערת באמצעות מייצגהּ דאז, כי יש לחייבהּ במס בגין הפרש שווי אספקת ארוחות ששולם עבור העובדים הזרים ואשר לא נוכה משכרם.
לאור כל האמור, ובהעדר כל טענות וראיות של ממש מפי המערערת בעניין זה, קבע השופט, כי דינו של הערעור לעניין רכיב זה להידחות.
המחלוקת בנושא זקיפת שווי מגורים
מחלוקת נוספת בין הצדדים נסובה לגבי דמי השכירות ששילמה המערערת עבור מגוריהם של העובדים הזרים.
לטענת המערערת, העמדת מקום מגורים לעובדים הזרים שימשה בעיקר לתועלתה ולחסכון משמעותי בהוצאות הסעה עבורה, ומשכך אין לזקוֹף את שווי המגורים כהכנסת העובדים הזרים.
המשיב, מנגד, טוען, כי הנהנים העיקריים מקבלת מקום מגורים זמין וללא עלות הם העובדים הזרים, ולכן יש לזקוֹף את שווי המגורים כהכנסה.
השופט גורמן קבע, כי אף אם אכן צמחה למערערת תועלת בדמות חיסכון בהוצאה כספית של עלויות הסעה, הרי שלא הוכח כי המערערת היא הנהנית העיקרית מההטבה.
השופט הוסיף והבהיר, כי ייתכנו מקרים בהם ייקָבע כי יש לסַווג הנאה זו כנוחות המעביד, אלא שלשם כך יש להציג תשתית ראייתית, אותה בחרה המערערת שלא להציג – וחזקה כי ידעה מדוע.
על-כן, ובהיעדר כל ראיות של ממש, יש לקבוע כי הוצאות מגורים הן בבחינת הנאת העובד שיש לזוקפהּ כחלק מהכנסתו.
המחלוקת בנושא ניכוי מס במקור מדמי השכירות שהמערערת שילמה למשכירי הדירות
הצדדים חלוקים בשאלה האם היה על המערערת לנַכּוֹת מס במקור מתשלום דמי השכירות ששילמה למשכירים עבור הדירות ששכרה לעובדיה.
המערערת טוענת, כי הדירות ששכרה הן דירות קטנות וזולות העומדות לשיטתה בקריטריונים לפיהם אין צורך בניכוי מס במקור.
המשיב מנגד טוען, כי משלא הציגה המערערת פטוֹר מניכוי מס במקור או אישור לניכוי מס מופחת, חלה עליה החובה לנַכּוֹת מס במקור מדמי השכירות.
השופט גורמן ניתח את הוראות צו מס הכנסה (קביעת דמי שכירות כהכנסה לעניין ניכוי במקור), תשנ"ח-1998 וכן את הוראות תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום דמי שכירות), התשנ"ח-1998, וקיבל את עמדת המשיב.
לדבריו, טענות המערערת כי מדובר בדירות קטנות ובדמי שכירות נמוכים הן טענות בעלמא, אשר לא רק שלא הוכחו, אלא שהן עומדות בניגוד לדרישות הברורות של המחוקק בכל הנוגע לחובת ניכוי המס במקור. זאת ועוד, גם אם מדובר בדירות קטנות ובשכר דירה נמוך, אין בידיעת המערערת כמה דירות יש ברשות בעלי הדירות ומה גובה דמי השכירות שהם מפיקים, כך שטענותיה לא רק שאינן עומדות בדרישות המחוקק לניכוי מס במקור, אלא שהן אף חסרות בסיס.
כאמור, הערעור נדחה במלואו.
הכנסת עבודה של עובדים זרים ותשלום היטל בגינם – פסק-הדין בעניין טונג דה ישראל בע"מ
מבוא
ביום 6.11.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין טונג דה ישראל בע"מ.
בדומה לפסק-הדין בעניין י.ב. שיא משאבים בע"מ שנותח לעיל, פסק-הדין בעניין טונג דה ישראל בע"מ דן במספר מחלוקות בין המערערת לבין המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 5) תוך שבית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור ביחס לכלל המחלוקות וחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 65,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).
המחלוקת בנושא תשלום היטל עובדים זרים
טענתה העיקרית של המערערת – חברה קבלנית להעסקת כוח אדם המעסיקה עובדים זרים בענף הבניין – היא כנגד חיובה בהיטל עובדים זרים מהטעם שהוא מנוגד לסעיפי אי-ההפליה הקבועים באמנות למניעת כפל-מס עליהן חתומה מדינת ישראל ובפרט סותר את סעיפים 25.1 ו-25.3 לאמנה למניעת כפל-מס בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה העממית של סין (ואת הסעיפים המקבילים באמנות המס עם מדינות המוצא האחרות).
השופטת סרוסי דחתה את טענת המערערת, תוך שהיא מַפנה, בין היתר, לפסק-הדין שניתן לאחרונה על-ידי בית-המשפט העליון בעניין לו-באן משאבים בע"מ ואח' (ע"א 3687/20) אליו נדרשנו במבזק מס' 1996 מיום 31.10.2022 (קישור למבזק).
המחלוקת בנושא זקיפת שווי כלי רכב צמודים לעובדים
לטענת המשיב, בשנות-המס 2014–2015 העמידה המערערת לרשות העובד שלה, מר ארקדי חנין, כלי רכב לתקופה של 12 חודשים וכן העמידה שני כלי רכב נוספים, לתקופה של שישה חודשים כל אחד, לעובדיה הזרים. היות שהמערערת לא חייבה את העובדים להם הוצמדו כלי הרכב בשווי השימוש בהתאם לנדרש בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987, זקף המשיב בשומות שהוציא למערערת את שווי השימוש ברכבים כהכנסת עבודה בהתאם לסעיף 2(2) לפקודה.
לטענת המערערת, כלי הרכב לא הוצמדו לעובדיה וענו להגדרת "רכב תפעולי" כמשמעו בתקנות.
השופטת סרוסי קבעה, כי המערערת כָּשלה מלהציג ראיות ממשיות וקונקרטיות להוכחת טענתה בדבר היות הרכבים המדוברים "רכבים תפעוליים" כגון: נהלי עבודה מסודרים שאוסרים על שימוש בכלי רכב לצרכים פרטיים אלא רק למטרות העסק, רישום מסודר ביומני עבודה, תיעוד של מקום הימצאות הרכבים בסופי שבוע ומחוץ לשעות העבודה, פירוט נתונים בדבר מועדי תדלוק של הרכבים, יידוע מראש של העובדים בדבר הגדרת "רכב תפעולי" וכיו"ב ראיות שיתמודדו עם טענת המשיב על הצמדת הרכבים לעובדים.
עוד קבעה השופטת, כי גם העובדה שהמערערת כָּשלה מלהביא את עובדיה לעדוּת בנוגע לשימוש שנעשה בכלי הרכב נזקף לחובתה.
המחלוקת בנושא שווי טלפון נייד
לטענת המשיב, המערערת העמידה בשנות 2014–2015 טלפון נייד לרשות העובד מר חנין טלפון נייד מבלי לזקוֹף בגינו שווי הטבה בהתאם לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברדיו טלפון נייד), התשס"ב-2002.
השופטת סרוסי קבעה, כי טענת המשיב לא נסתרה על-ידי המערערת והיא לא התייחסה לכך לא בנימוקי הערעור ולא בתצהירי העדוּת מטעמה ובנסיבות אלו, משכשלה המערערת להוכיח אחרת, בדין קבע המשיב כי יש לזקוֹף את שווי השימוש המגולם בטלפון הנייד כהכנסת עבודה.
המחלוקת בנושא שווי נקודות זיכוי שניתנו לעובדים הזרים
בדומה לעניין י.ב. שיא משאבים בע"מ שנותח לעיל, גם במקרה זה הביאה המערערת בחשבון, בחישוב המס של העובדים הזרים, 2.25 נקודות זיכוי.
השופטת סרוסי קבעה, כי בדין חִייב המשיב את המערערת בגין השווי המגולם של נקודות הזיכוי ובגין חִייבהּ גם בהיטל בגין שווי מגולם זה.
המחלוקת בנושא אי-ניכוי מס במקור משכר-הדירה ששילמה המערערת למשכירי הדירות
מחלוקת נוספת נוגעת לשנת-המס 2015 ועניינה בחיוב המערערת בניכוי מס במקור בגין דמי שכירות ששילמה למשכירי דירות עבור דירות ששכרה למגורי עובדיה הזרים בשנת המס.
השופטת סרוסי קיבלה את עמדת המשיב תוך שהיא מציינת (בפס' 65), כי "יוער שוב, בהתייחס לכלל המחלוקות הנוספות, כי דומה שנשתכחו 17 מהמערערת מושכלות יסוד בעניין נטלי הראיה והשכנוע המוטלים על כתפיה".
חילוט וצו תפיסה לגבי עובד שכיר
ביום 10.11.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אירית פרנקו.
כנגד המשיבה, גב' אירית פרנקו הוגש כתב אישום ביום 25.8.2021, ולאחַר מספר חודשים, ביום 7.3.2022, הוגש כתב אישום מתוקן.
כתב האישום המתוקן מפַרט מסכת אירועים בעניינה של חברת אלבר ציי רכב בע"מ ("אלבר") אשר התרחשו בין שלהי שנת 2013 ועד לחודש יולי 2015. באותה עת, המשיבה שימשה כסמנכ"לית הכספים וחברת הנהלה באלבר.
על-פי הנטען, המשיבה, מתוקף תפקידה בחברה, ניהלה את ההיבטים הכספיים של פעילות היבוא המקביל של אלבר; הייתה מעורבת ברישומים הכוזבים במסמכי החברה; נתנה הוראות בקשר להזמנת חשבונות מכר מזויפים, הזמנת תעודות מקור כוזבות וכן פעילות מול עמילי מכס לשם הגשת הצהרות יבוא כוזבות ועריכת רישומים כוזבים בספרי אלבר. עוד נטען, כי הייתה בקשר עם השותפים האחרים לעבירוֹת ומידרה בעלי תפקידים אשר היו כפופים לה ארגונית ולא היו בסוד המעשים מושא כתב האישום המתוקן.
כתב האישום המתוקן מנה תשעה אישומים, מבּין אלה יוחסו למשיבה, לצידם של נאשמים נוספים, שני אישומים: האחד (האישום השני מתוך התשעה), עניינו בכך בכך שהמשיבה, יחד עם אחרים, ייבאו 1,828 כלי רכב לישראל מארצות הברית, בכוונה להונות את רשות המיסים ומשרד התחבורה ובמטרה לעקוף את הגבלות היבוא, ולצורך כך עשו שימוש בחשבונות מכר מזויפים ותעודות מקור כוזבות; בשני (האישום השלישי מתוך התשעה) מפורט כי היתר ורישיונות הייבוא שהתקבלו במרמה כמו גם חשבונות המכר המזויפים והכוזבים והזכויות המגולמות בהם הם בבחינת רכוש אסור בהתאם לחוק איסור הלבנת הון. בדומה, 1,828 כלי הרכב אשר יובאו מכוח היתר ורישיונות היבוא מהווים רכוש אסור בהיותם רכוש שמקורו בעבירות.
בגין אישומים אלה יוחסו למשיבה מספר רב של עבירות לפי פקודת המכס וכן עבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), לפי סעיף 418 לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין; רישום כוזב במסמכי תאגיד (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 423 ו-29 לחוק העונשין; מספר רב של עבירות לפי חוק מע"מ וחוק מס קניה; ריבוי עבירות של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין; וריבוי עבירות לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין.
בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי, הוגשה בקשה לחילוט רכוש ובקשה למתן צו זמני ברכוש, בהתאם לסעיפים 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון. בנספח לבקשה זו פוּרט הרכוש בשליטת המשיבה אשר נתפס ברישום – כספים בסכום כולל של כ-2.2 מיליון ש"ח המוחזקים על שמה בקופות גמל ובקרן השתלמות. לאחַר הגשת הבקשה ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי צו זמני לתפיסת רכוש זה עד למתן החלטה אחרת.
בגדרי אותה בקשה למתן צו זמני, התבקש גם צו זמני לתפיסת רכוש חברת אלבר בשווי משוער של מעל ל-100 מיליון ש"ח, ולתפיסה של כ-1.1 מיליון ש"ח מרכוש אשר בשליטת הנאשם 2 – מנכ"ל אלבר בתקופה הרלוונטית.
בית-המשפט המחוזי קבע תחילה כי קיים "פוטנציאל חילוט", בין היתר בהסתמך על כך שההגנה "לא כפרה בקיומן של ראיות לכאורה" כלשונו. כמו-כן, אומצה עמדת המדינה ונקבע כי שווי הרכוש שנתפס נמוך "פי-כמה" משווי הרכוש בר החילוט. משכך, נמצא, כי אין מניעה ליתן צו זמני על כלל הסכום אשר התבקש לתופסו – 2.2 מיליון ש"ח.
לאחר זאת, בית-המשפט המחוזי נדרש לטענות בדבר משמעות היות המשיבה עובדת שכירה באלבר, שביצעה לכאורה את העבירוֹת במסגרת עבודתה. נקבע, כי אין מניעה עקרונית לחלט מרכושו של נאשם במעמד של עובד שכיר, שכּן באמצעות שכירים, אורגנים של התאגיד, בוצעו העבירות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעובדת שהיא חברת הנהלה בכירה בחברה. לצד זאת, צוין, כי "[...] במקרה טיפוסי שבו הרווח המשמעותי נותר בידי התאגיד ובעליו, ושלהם האינטרס בביצוע העבירות, יש מקום לבחון הקלה-יחסית, תוך הבאה בחשבון של מעמד השכיר בתאגיד, תפקידו, מעורבותו בביצוע העבירות וכיו"ב".
בסופו של דיון, בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה וביטל את צו התפיסה הזמני, תוך שקבע כדלקמן: "מטעמים מצטברים אלו, מוצדק לבטל את הצו הזמני – חלוף הזמן, שכבר עבר ושעוד יעבור; ממשות הפגיעה במשיבה; סיכון נמוך לסיכולו של חילוט בתום ההליך, אם תורשע המשיבה; ומידת הריסון שבה נוקטים בתי המשפט לעניין רכוש כשר שמתבקש חילוטו [...]"
עם זאת, בהחלטה מיום 13.7.2022 הותיר את הצו הזמני על כנו עד להכרעה בערעור שהגישה המדינה לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' אלרון, קיבל את ערעור המדינה (קישור לפסק-הדין).
השופט אלרון נדרש לשתי שאלות עיקריות: האחת, האם לצורך מתן צו זמני להבטחת חילוט עתידי על המדינה להוכיח חשש שלא יהיה ניתן לממש את החילוט היה והנאשם יורשע בדין; והשנייה, מה המשמעות שיש ליתן למעמדו של נאשם כעובד שכיר בתאגיד שנגדו הוגש כתב האישום.
אשר לשאלה הראשונה, קבע השופט אלרון, כי לא היה מקום לדרוֹש מהמדינה גם בשלב שלאחַר הגשת כתב האישום מסד ראייתי נוסף, אשר המחוקק ראה בו צורך רק בשלב שלפני הגשת כתב האישום; ועל-כן, לא היה מקום לבטל את הצו הזמני מתוך הנחה כי "נראה שמדובר בסכום שניתן יהיה לגבותו ממנה [מהמשיבה – י' א'], אם אכן תורשע", כקביעת בית-המשפט המחוזי.
עוד ציין השופט, כי גם אם היה נבחן האם בעניינה של המשיבה קיים חשש לסיכול אפשרות חילוט הכסספים בסופו של ההליך, המסקנה הייתה שבית-המשפט המחוזי שגה בהחלטתו לשחרר את הרכוש שנתפס.
השופט אלרון המשיך ונדרש לשאלה השנייה ובָּחן את טענת המשיב בהיותה עובדת שכירה אשר לטענתה כלל לא הרוויחה מביצוע העבירוֹת.
לדבריו, טענת המשיבה מורכבת משני רבדים: האחד, לטענת המשיבה היא כלל לא נהנתה מפירות העבירה ולא קיבלה תקבול כלשהו מהן; השני, בְּשל מעמדה כעובדת שכירה, בשילוב העובדה כי לא נהנתה כביכול מפירות העבירה כאמור, אין מקום לתפוס ולחלט מרכושה.
אשר לרובד הראשון, קבע השופט אלרון, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי התמונה ביחס לתקבולי העבירות המתוארות בכתב האישום טרם התבהרה. עם זאת, גם אם יונח לצורך ענייננו בְּשל אי-הבהירות הקיימת כי פירות העבירה לא הגיעו ישירות לידי המשיבה, גם הנחה מקֵלה זו לא תסייעה לה, שכּן לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש בו נעברה העבירה ללא תלות בשאלה האם מלוא שווי הרכוש האמור הגיע לכיסו של הנאשם או שמא בחלקו הגיע לכיסו של אחר. כלומר, גם אם תקבולי העבירות לא הגיעו לידי המשיבה במישרין, אין בכך כדי למְנוע באופן גורף חילוט או תפיסה זמנית של רכושה.
אשר לרובד השני, קבע השופט אלרון, כי סיוּוגה של המשיבה כעובדת שכירה אינו מקים מחסום מפני חילוט, אם כי אין באמור כדי לגרוע מכך שבמישור שיקול הדעת (בשונה ממישור הסמכוּת), ניתן ואף נדרש להתחשב במעמדה של המשיבה בחברה והחלק המיוחס לה בעבירוֹת בבחינת מידתיות הצו הזמני.
השופט הוסיף וציין, כי הגם שניתן, כאמור, להורוֹת על חילוט רכוש שברכוש המשיבה, בין כך לבין אימוץ טענת המדינה כי בשלב זה היקף החילוט האפשרי הוא בגובה 400 מיליון ש"ח – מרחק רב מאוד. "כלי החילוט רב עוצמה ורב חשיבות. יש לעשות בו שימוש נחוש ומושכל במסגרת הלחימה בפשיעה. אולם, גם לכלי זה יש גבולות וחשוב להציבם ולעצבם בפסיקה. אין דינו של מי שהחלק המיוחס לו בעבירות קטן ושולי, ואיני קובע כי כך במקרה שלפנינו, כדינו של מי שחלקו בעבירות הוא העיקרי ואשר נהנה מפירות ביצוען באופן בלעדי. אם לא נבחין בין המקרים, ואם נאמץ את גישת המדינה, אנו עלולים להגיע לתוצאה מרחיקת לכת שבה מבוקש, בגדר צו זמני, לתפוס סכומי עתק מכספם של מי שלא קיבלו לידם מתקבולי העבירה וחלקם בעבירה שולי ביותר" (פס' 29 לפסק-הדין).
בסופו של דיון, קיבל השופט אלרון את הערעור וקבע, כי צו החילוט הזמני המורה על תפיסה ברישום של הכספים אשר בשליטת המשיבה כמפורט כנספח הרכוש שצורף לבקשה יוותר על כנו עד תום ההליכים בתיק העיקרי או עד מתן החלטה סופית בבקשת החילוט שצורפה לכתב האישום, לפי המאוחר.
בקשה לאיסור פרסום ולקיום דיון בדלתיים סגורות
ביום 5.11.2022 ניתנה החלטתו של בית-משפט השלום בכפר-סבא בעניינן של נטקרקר טכנולוג'י פתרונות בע"מ ויבגניה רוזנוויר.
נגד המבקשות – חברה פרטית העוסקת במתן פתרונות תוכנה בתחום מערכות מידע ומחשוב ("המבקשת 1"), והמנהלת הפעילה שלה – הוגש כתב אישום המייחס להן שתי עבירות של אי-הגשת דין וחשבון, בניגוד לסעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה, בגין אי-הגשת דו"חות בצירוף מאזן ודו"ח רווח והפסד מאושרים על-ידי רואה-חשבון על הכנסותיה של המבקשת 1 לשנות-המס 2018 ו-2019.
בכתב האישום נזכרו מחזוריה העיסקיים השנתיים של המבקשת 1, כפי שזו דיווחה לרשויות מע"מ, ובגין איזכור זה, וצפי שהנתונים האמורים יידונו במהלך ניהול התיק, הגישו המבקשות בקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות (בהתאם לסעיף 68(ב)(8) לחוק בתי המשפט) ולמתן צו איסור פרסום (בהתאם לסעיף 23(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999) בנוגע לפרטים אלה.
נטען שמחזוריה העיסקיים של המבקשת 1 המפורטים בכתב האישום, פרטים אודות היקף הפעילות המסחרית שלה, כפי שייפָּרשו לפני בית-המשפט במהלך ניהול התיק, הם סודות מסחריים שלה הראויים להגנה מפני חשיפתם בפני הציבור הרחב בכלל, ובפני חברות המתחרות במבקשת 1 בפרט; ועל-כן, חרף העובדה שכתב האישום פתוח לציבור כבר מעת הגשתו (ספטמבר 2022) עדיין יש ליתן צו איסור פרסום ולקיים את הדיון בדלתיים סגורות על מנת שלא לאפשר את המשך הפגיעה במבקשות.
ב"כ המשיב (המחלקה הפלילית בלשכה המשפטית שברשות המסים) ביקש לדחות את הבקשה.
בית-המשפט, מפי השופט א' שרון, דחה את בקשת המבקשות (קישור להחלטה).
וכך, קבע, בין היתר, השופט שרון, תוך שהוא מתייחס לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין יהל ואח' (רע"א 382/16): "במקרה שלפניי, באתי לכלל מסקנה שהכף נוטה בבירור לעבר פומביות הדיון. כאמור, אף אם אצא מהנחה שהעניינים עליהם נסובה הבקשה עונים על ההגדרה של 'סוד מסחרי', עדיין לא הוכח לפניי נזק חמור שייגרם למבקשות אם הנתון בדבר מחזוריה העיסקיים של מבקשת 1 בשנים 2018 ו-2019 יהיה פתוח לציבור כמפורט בכתב האישום, ואם הדיונים בעניינן יתקיימו בדלתיים פתוחות (בהנחה שיישמעו הוכחות בתיק). לא הובהר באיזה יתרון עסקי יזכו מתחרי ומתחרות המבקשות אם נתונים אלה יהיו פומביים וכיצד חשיפת ההתנהלות הפיננסית של המבקשות מול רואה החשבון המבקר תביא לפגיעה חמורה ובלתי מידתית בהן. מנגד, קיים אינטרס ציבורי חשוב בפרסום ההליך והנתונים האמורים – הציבור רשאי לדעת שנגד המבקשות – חברה פרטית ומנהלת פעילה בה – מתנהל הליך פלילי בענין מיסויי; הציבור רשאי לדעת שהמדינה טוענת נגד המבקשות שהן לא הגישו דו"חות שנתיים אודות הכנסותיהן מהעסק; הציבור רשאי להסיק, מהמחזורים העסקיים הנזכרים בכתב האישום, מה שיעור ההכנסות שהיו אמורות להיות מדווחות בשני הדו"חות השנתיים שלא הוגשו – כך יוכלו פרטים או חברות בציבור לכלכל צעדיהן מול המבקשות, למשל כאלה השוקלים להתקשר עמן בחוזים עסקיים, כאשר לפרטים המנויים בכתב האישום, כמו גם לדיונים שיתקיימו בעניינן של המבקשות, יכולה להיות השפעה על החלטותיהם ועל הכדאיות שבהתקשרות עם המבקשות (ראה ענין יהל הנ"ל, בפיסקה 13)."
ראו גם את התייחסותו של השופט לסעיפים 231 ו-232 וכן לסעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה, בפס' 11–14 להחלטה.
תושבוּת לעניין ביטוח לאומי – מבחן מירב הזיקות > מספר ימי השהייה
ביום 30.10.2022 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בעניין סמואל אדוארדו מינונד.
להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
התובע, יליד 1945, עלה בשנת 1965 מארגנטינה וקיבל מעמד של עולה.
בשנת 1966 שירת התובע בצה"ל במשך 8 חודשים במסגרת מתנדבי חו"ל ולאחר מכן שב לבית הוריו בארגנטינה.
התובע שב לארץ לשם לימודים לתואר ראשון במדעי החקלאות באוניברסיטת ירושלים.
במהלך שנת לימודיו האחרונה פרצה מלחמת יום כיפור. התובע גויס ונפצע והוכר כנכה מטעם משרד הביטחון.
בשנת 1975 עברו התובע ואשתו לגור בארה"ב ונולדו להם שם שני ילדים.
התובע קיבל טיפול רפואי בארה"ב ורעייתו עבדה בארה"ב מטעם משרד הביטחון.
בשנת 2010 החליטו בני הזוג לעשות עלייה וביום 22.8.2011 ניתנה לתובע תעודת עולה.
בני-הזוג רכשו דירה בתל-אביב ומשנת 2015 השכירו בני הזוג את הדירה ועברו להתגורר בארה"ב.
בחודש דצמבר 2016 נפטרה אשתו של התובע בארה"ב ולאחר מספר שנים נפטר גם בנם ונקבר לצד אמו בארה"ב.
התובע מתמחה באבחון וריפוי אנרגטי ויש לו עסק פעיל והוא מעביר סדנאות בתחום.
הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, מאשר כי מיום 22.8.2011 (יום עלייתו של התובע לישראל) ועד ליום 1.1.12016, מרכז חייו של התובע היה בישראל.
הנתבע הודיע לתובע, כי מיום 1.1.2016 ועד ליום 16.11.2020 לא היה התובע תושב ישראל. מכאן התביעה.
בית-הדין (סגנית הנשיאה השופטת א' גילצר, מר מ' בן דוד נציג ציבור (עובדים) ומר י' צנגן (נציג ציבור (מעסיקים)) קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).
בית-הדין קבע, כי הראיות שהוצגו בפניו מַצביעות על כך שמרכז חייו של התובע היה בישראל וכי ספירה של ימים בארץ ובחו"ל היא אינדיקציה אחת בלבד ומהווה נתון יבש ללא לקיחת גורמים סובייקטיביים ואובייקטיביים נוספים, כל שכּן בתקופה הקורונה.
עוד נקבע, כי השתלשלות האירועים כפי שהוצגה בפני בית-הדין מצביעה על כך שהתובע נמנע מלהגיע לישראל מסיבות אובייקטיביות אשר לולא האירועים הטראגיים שאותם עבר (מותם של רעייתו ובנו) לצד המגבלות העולמיות בְּשל מגיפת הקורונה, היה שוהה בישראל אף תקופה ארוכה יותר מששהה בשנים 2014–2015 או למצער לפרק זמן דומה.
בית-הדין הוסיף וציין, כי לתובע עסק פעיל בישראל בגינו הוא משלם מיסים כדין וכי מחזוֹר עִסקו בכל השנים לרבות שנת 2020 היה דומה ולא הוכח על-ידי הנתבע כי לפני שנת 2016 ובשנים שקָדמו לה, מחזוֹר עִסקו היה גבוה יותר בהרבה, ולמעשה מחזוֹר עִסקו של התובע בשנת 2018 היה גבוה ביחס לשנים עברו.
כמו-כן, הנתבע משלם לתובע קצבת אזרח ותיק (דהיינו, הנתבע לא סבר שהתובע אינו תושב), התובע הוכיח כי הוא שוכר דירות בישראל ומאחסן את חפציו במחסן, עיקר הכנסות התובע הן בישראל, לתובע עשרות מטופלים ולא נסתר כי עיקר מטופליו הם בישראל והתובע מטופל רפואית בישראל.
על רקע כל האמור, סיכם בית-הדין וקבע, כי מירב הזיקות לישראל הן מהפן האובייקטיבי והסובייקטיבי מתקיימות אצל התובע ועל-כן יש לקבל את התביעה.
חשבוניות פיקטיביות
במבזק מס' 1889 מיום 13.12.2020 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין עליאן ועיאד (ח.מ) הנדסה ובניין בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בשני ערעורים שהגישה המערערת על החלטות מנהל מע"מ תל-אביב 1 לחייבהּ בכפל-מס בהתאם לסעיף 50(א1) לחוק מע"מ ולפסול את ספריה ולחייבהּ בקנס בהתאם לסעיף 95 לחוק.
זאת, לאור טענתו כי ניכתה מס תשומות הכלול בחשבוניות פיקטיביות.
בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 10.11.2022 ניתן פסק-הדין בערעור, בגדרו צוין כי בגמר הדיון, ובהמלצת המותב (השופטים נ' סולברג, ד' מינץ ו-י' כשר), חזרה בה המערערת מערעורה.
הערעור נדחה אפוא, וזאת ללא צו להוצאות בערעור (קישור לפסק-הדין).