לוגו אלכס שפירא ושות׳

הגדלת נקודות זיכוי להורים ומענק עבודה | שומה לבעל שליטה בעקבות הכרעת דין פלילית | גילוי מסמכים לצורך הוכחת טענת אפלייה | טענת הסתמכות והארכת מועד לעניין מס רכישה | תיקון לתקנות מע"מ | חשבוניות פיקטיביות | התיישנות תביעה להחזר דמי ביטוח | קורונה ועוד

22/05/2022

הגדלת נקודות זיכוי להורים ומענק עבודה

ביום ד (18.5.2022) פורסם ברשומות חוק הגדלת נקודות זיכוי להורים במס הכנסה והגדלת מענק עבודה (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 ("הוראת השעה").

בגדרהּ של הוראת השעה הוגדל מספר נקודות הזיכוי הניתנות להורים בשנת-המס 2022 בעד ילדיהם שאינם פעוטות, קרי: מָלאו להם 6 שנים לפחות, אך טרם מָלאו להם 13 שנים בשנת 2022.
בנוסף, הוגדל ב-20% המענק הניתן לשכירים ועצמאים בעלי הכנסות נמוכות במסגרת חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מענק עבודה), התשס"ח-2007, בגין הכנסה שהופקה או נצמחה בשנת-המס 2022.

להורדת הוראת השעה, לחצו כאן.

להנחייתה של רו"ח פזית קלימן (סמנכ"לית שומה וביקורת ברשות המסים) בנושא הוספת נקודות הזיכוי במסגרת הוראת השעה, לחצו כאן.

הצעה לתיקון תקנות מס ערך מוסף

ביום 12.5.2022 פורסמה טיוטת תקנות בגדרן מוצע לתקן את תקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 ולקבוע, כי בעסקאות שעניינן מתן שירותי כוח אדם, לרבות ניקיון, שמירה ואבטחה, בשירותי עבודות בנייה החבות בתשלום המע"מ תחול על מקבל השירות, אם מקבל השירות הוא עוסק.
זאת, בשונה מהמצב הרגיל בו נותן השירות הוא החייב במס.

להורדת טיוטת התקנות, לחצו כאן.

בקשת גילוי מסמכים לצורך הוכחת טענת אפלייה

ביום 12.5.2022 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין קניון הראל בע"מ.

להלן תמצית העוּבדות העומדות ברקע ההחלטה:
ביום 28.2.2020 הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים על קביעתו של המשיב (פקיד-שומה ירושלים 3) לפיה הוצאות המימון בהן נָשאה המערערת כחלק מחלוקה שמקורהּ ברווחים חשבונאיים שנבעו מעליית עֵרכו של נכס הנדל"ן שבבעלותה, אינן מותרות בניכוי.
בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור, העלתה המבקשת טענה חלופית, לפיה רשות המסים ערכה עם נישומים אחרים הסכמים המיישמים את ההסדר שנקבע בסעיף 100א1 לפקודה, ולפיכך היא מופלית לרעה ביחס לאותם נישומים.
המבקשת הגישה בקשה שכותרתה "בקשה למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים" ("הבקשה"), במסגרתה ביקשה כי בית-המשפט יורה למשיב לגלות בתצהיר מטעמו אודות כלל ההסכמים וההסדרים שנערכו ביחס לשאלת מיסוי רווחי שערוך ו/או הכרה בהוצאות מימון ששימשו בחלוקת רווחי שיערוך וכן לאפשר למבקשת לעיין בכל המסמכים הקשורים לשומות, הצווים וההסדרים שנערכו בנסיבות דומות לסוגיות שבמחלוקת.
לחילופין, ביקשה המבקשת, כי בית-המשפט יורה למשיב לגלות בתצהיר אודות אותם הסכמים והֶסדרים שנערכו מבלי לגלות את פרטיהם האישיים, וכן "לגלות את מלוא אותם עקרונות ופרמטרים", לרבות דרכי החישוב וההנמקות שעמדו בבסיס הסכמי השומה או הצווים ואופן יישומם של אותם הסכמים על-ידי רשות המסים ביחס לנישומים אחרים, בקשר עם הסוגיות נשוא ההליכים.
המשיב הגיש תגובתו לבקשה, בגדרהּ טען כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתו, טענתה של המבקשת היא בגֶדר הרחבת חזית אסורה, מדובר בטענה בעלמא שלא הובאה לה ראשית ראיה, ובנוסף, ההסכמים המבוקשים לגילוי חוסים תחת הוראות החיסיון ובכל מקרה אינם רלוונטיים להליך.
המבקשת הגישה תשובה מטעמה לתגובת המשיב, בה טענה כי אין מדובר בהרחבת חזית מאחַר והטענה הועלתה בנימוקי הערעור, כי המבקשת העמידה ראשית ראיה כאשר הציגה הודעה על הֶסדר שומה שערך המשיב ברוח הוראות סעיף 100א1 לפקודה, כי גילוי המידע המבוקש לא יפגע בחיסיון הנישומים, וכי יש רלוונטיות לבקשה.

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, התייחס השופט דורות להחלת הליכי גילוי ועיון במסמכים בערעורי מס הכנסה, תוך שציין, כי הגם שהליכים אלה (המעוגנים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) מוחרגים מערעורי מס הכנסה (לאור תקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט-1978), נקבע בפסיקה כי על רשות המסים לגלות לנישום את מלוא המסמכים אשר שימשו כבסיס להחלטתו בעניינו של אותו הנישום, וזאת כנגזר מזכות הטיעון ובגֶדר חובתה של הרשות לנהוג בשקיפות ככל רשות מינהלית.

השופט דורות המשיך ונדרש לעקרונות שנקבעו בפסיקה ביחס לנישום הטוען לאפלייתו ביחס לנישומים אחרים והמבקש לחשוף מידע ומסמכים הנוגעים לנישומים אחרים, ולפיהם עליו לעבור שלוש משוכות: (א) תשתית עובדתית: על הנישום להניח תשתית עובדתית לכאורית, כי קיימים מקרים דומים או דומים במידה רבה, שהוסדרו באופן שונה, ויש בהם להוכיח, לכאורה, כי קיבל יחס שונה; (ב) רלוונטיות המידע המבוקש: לאחַר שהונחה התשתית העובדתית, על הנישום לשכנע את בית-המשפט כי המידע המבוקש יסייע לו בביטול השומה ובהוכחת טענת האפליה; ו-(ג) הסרת החיסיון היחסי: על הנישום לשכנע את בית-המשפט כי על אף הוראות החיסיון הקבועות בדיני המס, נוכח "מקבילית הכוחות" שבין הרלוונטיות לחיסיון, כפות המאזניים נוטות לכיוון הסרת החיסיון ולגילוי המידע המבוקש. איזון זה, ייערך בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים הנוגעים למידע המבוקש ובהתחשב בערכים אחרים המונעים את הגילוי.

בטרם המשיך השופט דורות ונדרש לבחינת טענות המבקשת לגופן, התייחס השופט לטענתו המקדמית של המשיב לפיה טענת האפליה של המבקשת הועלתה בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור כטענה חלופית בלבד, וזאת "ביחס לנישומים שקיבלו "עלות חדשה" לנכס בעקבות חלוקת רווחי השערוך" בלבד. כך, לטענת המשיב, המבקשת לא טענה כי לנישומים אחרים הותרו הוצאות מימון בעת הֶסדרים אלה, ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
השופט קיבל בעניין זה את טענת המבקשת וקבע שאין חשיבות לכך שהטענה נטענה כטענה חלופית, וכי טענת האפליה נטענה בבירור ביחס להתרת הוצאות מימון.

לגופו של עניין, קבע השופט דורות, כי הגם שהמבקשת העמידה תשתית עובדתית לכאורית לכך שעם נישומים אחרים, בנסיבות דומות, נערכו הֶסדרים ברוח סעיף 100א1 לפקודה, היא לא העמידה תשתית עובדתית לכאורית לכך שבמסגרת ההסדרים האמורים הותרו הוצאות מימון בגין נטילת הלוואות לצורך חלוקת רווחי השערוך. כמו-כן, המבקשת לא העמידה תשתית עובדתית כלשהי לכך כי בהסדרים אחרים שעָרך המשיב הותרו הוצאות המימון בניכוי.
די בכך, הוסיף וקבע השופט, כדי לדחות גם את בקשתה של המבקשת לגלות את כלל ההסכמים וההסדרים שנערכו ביחס לשאלת הכרה בהוצאות מימון ששימשו בחלוקת רווחי שערוך, ולאפשר לה לעיין בכל הצווים וההסדרים שנערכו בנסיבות דומות. כמו-כן, בקשה זו מעלה חשש שמא אין למבקשת כל אינדיקציה לכך שהסכמים כאלה קיימים, וכי מדובר ב"מסע דיג" שכּל מטרתו לנסות ולאתר מידע שיכול לסייע למבקשת, אך זאת מבלי שהעמידה תשתית עובדתית מספקת (וראו גם התייחסותו של השופט דורות לבקשת המבקשת כי המשיב ישיב על שאלותיה בתצהיר, בפס' 56 להחלטה).

באשר לשאלת הרלבנטיות, קבע השופט דורות, כי דרישת העמדת התשתית העובדתית הלכאורית להוכחת טענת האפליה קודמת, לשיטתו, לשאלת הרלבנטיות, שכּן אם לא הועמדה תשתית עובדתית לטענת האפליה הנטענת, אין מקום לדון בשאלת הרלבנטיות של המסמך.
על-כן, היות שנקבע כי המבקשת לא העמידה תשתית עובדתית לכאורית לכך שהותרו הוצאות מימון בניכוי במסגרת הֶסדרים עם נישומים אחרים ובנסיבות דומות, מתייתר הדיון בשאלת הרלוונטיות של ההסדרים, שבהם נטען על-ידי המבקשת כי הותרו הוצאות מימון בניכוי. "אם קיומו של הֶסדר כזה היה מוכח לכאורה, בו הותרו הוצאות מימון בנסיבות דומות, נראה כי הוא היה רלוונטי לצורך הוכחת טענת האפליה של המבקשת, אך לא כך הדבר" (פס' 46).
לעומת זאת, באשר להסדרים עם נישומים אחרים ברוח סעיף 100א1 לפקודה, קבע השופט, כי המבקשת העמידה תשתית עובדתית לכאורית שהמשיב ערך הֶסדרים כאמור, אך הוא לא שוכנע שהסדרים אלה יסייעו למבקשת להוכיח את טענת האפלייה אותה היא טוענת (ראו פס' 48 ואילך).

באשר לשאלת החיסיון, קבע השופט דורות, כי גם אם היה מניח לטובת המבקשת כי קיימת רלבנטיות למידע המבוקש, הרי שזו מועטה ואינה גוברת במשקלה באיזון שיש לערוך בין האינטרסים הנוגדים שבגדרם האינטרס הלגיטימי של הצדדים השלישיים באי-גילוי המידע ובשמירה על חסיונו, כקבוע בסעיפים 231–234 לפקודת מס הכנסה.

לבסוף ולהסרת ספק, ציין השופט, כי ללא קשר לדחיית הבקשה, טענת האפליה עודנה עומדת לזכותה של המבקשת והיא רשאית לנסות ולהוכיחה במסגרת ההליך.

טענת הסתמכות והארכת מועד לעניין מס רכישה

ביום 15.5.2022 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גרוס.

עניינו של הערר בטענת העוררים לפיה הסתמכו על מצג שהציגה עובדת בחוליה המרכזית במשרדי המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב)* ולפיו, כך טוענים העוררים, האריך המשיב את תקופת 18 החודשים (היום – 24 חודשים) הקבועה בסעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק מיסוי מקרקעין.**

* לפירוט העוּבדות הרלבנטיות, ראו פס' 2–17 לחוות דעתו של חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן. ראו גם פס' 31–40 לחוות הדעת האמורה.
** כידוע, שיעורי מס הרכישה המתייחסים לדירת מגורים יחידה מוקנים לא רק כאשר אין בידי הרוכש דירת מגורים אחרת בישראל או באזור, אלא גם, ובין היתר, כאשר יש לרוכש דירת מגורים אחרת וזו נמכרת תוך 18 (היום – 24) חודשים.

המשיב דחה את טענת העוררים בגורסו, כי לא הוכח שהוצג מצג כאמור מצד אותה עובדת, לא במפורש ולא במשתמע, וכי ההסתמכות של העוררים היא, לכל היותר, על מצג של עורך דינם ובהתבסס על התובנה שלו בלבד.
עוד טוען המשיב, כי בכל מקרה לא הייתה למשיב סמכות להאריך את תקופת 18 החודשים הקבועה בסעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק, שכּן תקופה זו מהווה בגֶדר "תנאי" ולא "מועד".

ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת יו"ר הוועדה השופט ה' קירש וחבר הוועדה שמאי המקרקעין א' זיו), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש רו"ח פרידמן למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית ובכלל זאת להוראות סעיפים 9(ג1ג)(2)(ב) ו-107 לחוק, לפסק-הדין בעניין רייך (ע"א 9817/17)* ובעניין יעקובוביץ (ו"ע (חי') 25437-10-19)** וכן להלכה הפסוקה בנושא הבטחה שלטונית.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
** למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

לגופו של עניין, דחה רו"ח פרידמן את טענת העוררים בדבר הסתמכותם על מצג מצד המשיב, בקובעו, כי העוררים הסתמכו על מצג מצד עורך דינם ועל התובנה שלו מהשיחה עם עובדת המשיב.
עוד קבע רו"ח פרידמן, כי העוררים לא הוכיחו שנגרם להם נזק מהסתמכות על מצג מצד עובדת המשיב ואף אם נגרם להם נזק הדבר לא באחריותו של המשיב.

רו"ח פרידמן המשיך ונדרש לשאלה, האם הייתה למשיב סמכות להאריך את תקופת 18 החודשים המנויה בסעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, וזאת מכוח סעיף 107 לחוק.
רו"ח פרידמן ענה על שאלה זו בשלילה, תוך שהוא מַפנה לחוות-דעתה של יו"ר ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה, השופטת א' וינשטיין, בעניין יעקובוביץ (ו"ע (חי') 25437-10-19) – לפיה מדובר באותו סעיף  9(ג1ג)(2)(ב) ב"תנאי" שנקבע בחוק ולא ב"מועד" – והצטרף לחוות-הדעת האמורה.
בהתאם, קבע רו"ח פרידמן (תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין בעניין אחים דויטש (ע"א 4525/13)), כי אין למשיב מלכתחילה סמכות להאריך את תקופת 18 החודשים, וממילא "ההבטחה השלטונית" שנטענה על-ידי העוררים לא מקיימת את ארבעת היסודות המצטברים שבהתקיימם ההבטחה השלטונית הופכת למחייבת.

כאמור, יו"ר הוועדה השופט ה' קירש וחבר הוועדה שמאי המקרקעין א' זיו הסכימו עם דעתו של רו"ח פרידמן שדין הערר להידחות.
השופט קירש הוסיף וציין מספר נקודות ובכללן שהשיחה עם עובדת המשיב, על כל אי-הבהירות שבה, התרחשה אחרי תום תקופת 18 החודשים ועל-כן לא יכולה הייתה להוות מקור להסתמכות או למחדל בקשר למכירת הדירה הקודמת בתוך התקופה האמורה.

שומה לבעל שליטה בעקבות הכרעת דין פלילית

ביום 25.4.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין דז'לדטי.

עניינו של פסק-הדין בשני ערעורים (שאוחדו) שעניינם תוספות הכנסה שקבע המשיב (פקיד-שומה פתח תקווה) למערער בצווים בסך של כ-42 מיליון ש"ח, וזאת לגבי שנות-המס 2002–2008.
במסגרת השומה שנקבעה למערער בצו לגבי שנות-המס 2006–2008 נקבעה למערער תוספת הכנסה בסך של כ-10 מיליון ש"ח  בגין הפקדות שנקבע שבוצעו לחשבונות הבנק של בת-זוגו ושל בנו ובגין משיכות שנקבע שבוצעו מחשבונות הבנק של שלוש חברות שבהן נטען שהמערער שימש בפועל כבעל מניות ומנהל (על אף שהדבר לא עלה ממסמכיהן הרשמיים).
ואילו במסגרת השומה שנקבעה למערער בצו לגבי שנות-המס 2002–2005 נקבעה למערער תוספת הכנסה בסך של כ-32 מיליון ש"ח, מכוח סעיף 147(א)(1)-(2) לפקודה, לאחַר הכרעת הדין שניתנה בהליך פלילי בעניינו של המערער,* בגין הפקדות לחשבון הבנק של אחת החברות ובגין הכנסתה החייבת של חברה נוספת, וזאת כהכנסה מדיבידנד בידי המערער. 

* ראו עמ' 4 לפסק-הדין.

בית-המשפט, מפי סגן הנשיא השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור וחייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיב בסך 75,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט סטולר לשאלה, האם יש לייחֵס למערער את ההכנסה שבהכרעת הדין הפלילית נקבע שהושמטה, וענה על שאלה זו בחיוב.
לדבריו, בהכרעת הדין נקבע שהמערער הוא "המוציא והמביא" בשלוש החברות והוא שפעל בחשבונות הבנק שלהן, והיות שלא הוכח על ידיו כי לא עשה בכספים שנמשכו מחשבונות הבנק האמורים שימוש אישי, אין להתערב בהחלטת המשיב לקבוע למערער תוספת הכנסה על-בסיס אותם הסכומים שבהכרעת הדין נקבע כי הושמטו מהכנסותיהן של שלוש החברות.

השופט סטולר המשיך ונדרש לשאלה, האם יש להוסיף להכנסתו החייבת של המערער את הסכומים שהופקדו בחשבונות הבנק של בת זוגו ושל בנו, וגם על שאלה זו ענה בחיוב, תוך שהוא מציין שאין ליתן אמון בדברי המערער נוכח הסתירות הרבות שבהם ואי-התאמתם לממצאי המשיב.

בנקודה זו, נדרש השופט סטולר לטענת המערער לפיה יש לבטל את השומות שהוציא המשיב לשנות-המס 2002–2005 הן בְּשל חלוֹף הזמן, הן בְּשל אי-הפעלת שיקול דעת נכון והן מהטעם שהשומות הוצאו ללא כל מסמכים או תימוכין בנקאיים אחרים.
השופט נדרש להוראות סעיף 147 לפקודה ודחה את טענותיו האמורות של המערער.

השופט סטולר המשיך ונדרש לטענת המערער (שלהּ הוקדש חלק ניכר מסיכומיו) לפיה הכנסותיו נובעות מפעילות בתחום ניכיון השיקים וקבע, כי היות שהמערער לא שיתף פעולה ולא סיפק למשיב נתונים אשר יש בהם כדי לסייע בבנייתה השומה, אין מנוס אלא לקבל את הנתונים אותם הציע המשיב ועל בסיסם בנה את השומה.

לבסוף, נדרש השופט סטולר לטענת המערער כי לצורך קביעת "הכנסתו החייבת" יש להפחית סכומים מה"הכנסה" שנקבעה לו במסגרת השומה ודחה אף אותה.

חשבוניות פיקטיביות

במבזק מס' 1868 מיום 5.8.2020 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בערעור שהוגש על-ידי שרון יאיר.
באותו מקרה, קבע המשיב (מנהל מע"מ פתח תקווה), כי המערער קיזז מס תשומות בגין חשבוניות פיקטיביות, ובהתאם הוּצאה לו שומת תשומות, נפסלו ספריו והושת עליו קנס בגין אי-ניהול ספרים או בסטיה מהותית מכוח סעיף 95(א) לחוק מע"מ.
בית-המשפט, מפי סגן הנשיא השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום ד (18.5.2022) ניתן פסק-הדין בערעור (השופטים י' אלרון, ע' גרוסקפוף ו-ח' כבוב).

לאחר שמיעת טיעוני בא-כוח המערער, ומשסבר המותב כי אין צורך בתגובת בא-כוח המשיבה והמליץ את המלצותיו, בא-כוח המערער הודיע כי הוא מבקש למחוק את הערעור​.
הערעור נמחק אפוא ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

התיישנות תביעה להחזר דמי ביטוח לאומי

פסק-הדין בעניין בתי זקוק לנפט בע"מ

ביום 24.4.2022 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין בתי זקוק לנפט בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגישה בתי זקוק לנפט בע"מ כנגד המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") להשבת דמי ביטוח לאומי ששילמה בשנים 1981–1996 עבוּר עובדים שקיבלו דמי פגיעה והיו לכן פטוּרים מתשלום דמי ביטוח. משכך, טענה התובעת, נוצרה לה יתרת זכות בתשלום דמי הביטוח ועל המל"ל היה לקזז את הכספים שהיא שילמה ביתר מסך דמי הביטוח שהיה עליה לשלם לאחַר ביקורות ניכויים וקביעות המוסד במהלך השנים.
מנגד, המל"ל טען שלא הוכח תשלום ביֶתֶר ובכל מקרה התביעה התיישנה.

בית-הדין האזורי – מפי השופטת י' מזרחי-לוי, נציג ציבור (עובדים) מר ב' חממי ונציג ציבור (מעסיקים) מר א' דיאמנט – דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

פסק-הדין בעניין אל.בי.אם. יהלומים בע"מ

פסק-דין נוסף של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב שדן בסוגיה דומה ניתן ביום 4.5.2022 בעניינה של אל.בי.אם. יהלומים בע"מ.

באותו מקרה, נדוֹנה תביעתה של התובעת כנגד החלטת המל"ל לפיה אין להשיב לה תשלומים בגין דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות אשר שילמה ביֶתֶר בגין עובדיה בשנים 2003–2011. זאת, בְּשל התיישנות.

בית-הדין האזורי – מפי השופטת ר' צדיק, נציג ציבור (עובדים) מר א' אייזנר ונציגת ציבור (מעסיקים) גב' ש' לוי – דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

עתירה כנגד חוקיות הדרישה להצהרת הון וכנגד תקנות שווי השימוש ברכב

מבוא

במבזק מס' 1962 מיום 6.2.2022 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בעתירה שהוגשה על-ידי רו"ח ויויאן שוקייר כנגד חוקיותה של דרישת רשות המסים להגשת הצהרת הון.
בגדרהּ של העתירה, טענה העותרת – רואת-חשבון בהכשרתה, עובדת כשכירה וכן בעלת שליטה בחברה פרטית – כי דרישת רשות המסים להגשת הצהרת הון (מכוח סעיף 135(1)(א) לפקודת מס הכנסה) מנוגדת לזכותה החוקתית לפרטיות שמעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ("חוק היסוד")* ואינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק היסוד.**

* סעיף זה קובע כדלקמן:
"(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו."
** סעיף זה קובע, כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

ואילו במבזק מס' 1964 מיום 16.2.2022 דיווחנו על פסק-דין נוסף של בג"צ בעתירה אחרת שהוגשה על-ידי רו"ח שוקייר ואשר עניינה בתקנה 2 לתקנות מס הכנסה (שוי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 ("תקנות שווי השימוש"), הקובעת כללים להערכת שווי השימוש ברכב שמעביד מעמיד לרשותו של עובד לצורך חיובו במס הכנסה בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה.
בגדרהּ של העתירה, טענו העותרות – חברת ניוויז'ן שרות מוניציפאלי בע"מ (חברה פרטית בבעלות רו"ח שוקייר המעמידה לרשות האחרונה רכב ובין השנים 2017–2020 לא זקפה את שווי הרכב בתלושי השכר של רו"ח שוקייר כנדרש) ורו"ח שוקייר – כי תקנה 2 לתקנות שווי השימוש לוקה בחוסר סבירות וחורגת ממסגרת פקודת מס הכנסה, פוגעת בקניינה של העותרת ועומדת בניגוד לעיקרון גביית מס אמת; ועל-כן מבוקש להורוֹת על בטלותה כמו גם על בטלות השומה שהופקה לעותרות.

כזכור, שתי העתירות נדחו על הסף אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים.*

* למַעבר לפסק-הדין בעתירה הראשונה, לחצו כאן. למַעבר לפסק-הדין בעתירה הנוספת, לחצו כאן.

הבקשה לקיום דיון נוסף בפסקי-הדין

במבזק מס' 1967 מיום 9.3.2022 דיווחנו על כך שרו"ח שוקייר וחברת ניוויז'ן שרות מוניציפאלי בע"מ הגישו בקשות לקיום דיון נוסף בפסקי-הדין בהם, כאמור, נדחו על הסף עתירותיהן.
במקביל, הגישו המבקשות מספר בקשות נוספות ובכלל זאת בקשה, ממנה חזרו המבקשות, שלא לפרסם ברבים את ההחלטות בהליכים מושא העתירות.
ביום 7.3.2022 ניתנו ההחלטות בבקשות.
הנשיאה א' חיות דחתה את הבקשות לקיום דיון נוסף ועמן נדחו גם הבקשות הנוספות.*

* למַעבר להחלטה בבקשה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין בעניין חוקיות הדרישה להצהרת הון, לחצו כאן.
למַעבר להחלטה בבקשה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין בעניין תקנות שווי השימוש ברכב, לחצו כאן.

העתירה הנוספת

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי חברת ניוויז'ן שרות מוניציפאלי בע"מ הגישה עתירה נוספת לבג"ץ, בגדרהּ ביקשה העותרת, שאיננה מיוצגת, כי תינתן "החלטה עניינית" ביחס לעתירתה באופן שבו יינתן "פסק דין סופי בגין עתירה זו" כלשונה.

בית-המשפט העליון – מפי השופטת ע' ברון, השופט י' אלרון והשופטת י' וילנר – דחה את העתירה על הסף (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי על אף שבית-המשפט העליון חזר והדגיש בהחלטות קודמות כי טוב תעשה העותרת אם תִפנה לקבלת ייעוץ משפטי, ואף השית עליה תשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה, העותרת מתמידה בדרכה; וכי התנהלות זו מַצדיקה פסיקת הוצאות בהתאם לחובתה.

בהתאם, העתירה כאמור נדחתה על הסף והעותרת חויבה בהוצאות בסך 6,000 ש"ח.

החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה

פורסמו 3 החלטות חדשות של ועדות-הערר: 

חזור
גירסה להדפסה שלח לחבר שתף בפייסבוק שתף בוואטסאפ שתף בלינקדאין