תזכיר חוק לביטול היטל עובדים זרים | פסק-הדין בעניין טבע: שימוש ברווחים כלואים ועוד | סיוּוגה של עמותה הפועלת בשטחי C כ"מוסד ציבורי"; ויתור על דמי שכירות; פחת בגין מבנים

תזכיר חוק לביטול היטל עובדים זרים

פורסם תזכיר חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (תיקון), התשפ"ב-2021 ("התזכיר").

בגדרו של התזכיר מוצע לבטל את ההיטל לגבי הכנסת עובד זר שהופקה או נצמחה מיום 1.1.2022 ואילך.

להורדת התזכיר, לחצו כאן.

---

פסק-הדין בעניין טבע: שימוש ברווחים כלואים ועוד

שלשום (26.10.2021) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעורים שהוגשו על-ידי טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ("טבע") וחברות הבנות שלה: אסיא תעשיות כימיות בע"מ ("אסיא"), טבע מדיקל בע"מ, פלנטקס בע"מ ואביק בע"מ, על צווים שהוצאו על-ידי המשיב, פקיד-שומה ירושלים, לשנות-המס 2008–2011; ואשר אוחדו.*

* יצוין, כי הערעורים הוגשו במקור לבית-המשפט המחוזי בירושלים והועברו לבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעקבות בקשת הצדדים.

בין המערערות לבין המשיב התגלעו מספר רב של מחלוקות, אך בעקבות הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים בחודש נובמבר 2013 ("הסכם הפשרה") צומצמה יריעת המחלוקת לסוגיות שלהלן:

• ניהול החשבונות המשותפים: הצדדים נחלקו בשאלה כיצד יש לראות את יתרות הזכות הקיימות לטובת החברות הבנות בספרי טבע כתוצאה מניהול חשבונות בנק משותפים והאם יתרת החו"ז של אסיא בספרי טבע עולה כדי דיבידנד, כטענת המשיב, או מדובר בכספים המיועדים לשימוש עצמי ולשימוש חברות אחרות בקבוצה תוך השגת "יתרון לגודל", כטענת המערערות.

• יישום סעיף 51(ח) לחוק לעידוד השקעות הון: ברקע מחלוקת זו עומדות ארבע עסקות רכישה של חברות זרות שביצעה טבע בין השנים 2006–2011 באמצעות חברות בנות, נכדות או נינות (בדרך של "מיזוג הופכי משולש").
  לטענת המשיב – שהתבסס, בין היתר, על חוות-דעת שניתנה על-ידי עו"ד אבי ליכט, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (קישור לחוות-הדעת) – העברת סכומי המזומן לרכישת החברות הזרות מהווה בגֶדר "שימוש" ברווחים הפטוּרים של טבע שדינהּ כדין חלוקת דיבידנד בהתאם לסעיפים 51(ח) ו-51ב(ב)(1) לחוק לעידוד השקעות הון ("החוק").
  מנגד, המערערות סבורות, כי אין להחיל את הוראות סעיף 51(ח) לחוק על ארבע הרכישות האמורות, שכּן לשיטתן הסעיף חל רק כאשר הרווחים מועברים לבעלי המניות ולא כאשר אלה משַמשים לרכישת חברות בנות. עוד טענו המערערות, כי עמדתן תואמת את האופן בו נהגה רשות המסים במשרך שנים רבות, כך שעומדת להן אף טענת הסתמכות.

• השימוש ב"מחסנית" לצורך רכישת החברות הזרות: ברקע מחלוקת זו עומדת הודעתה של טבע בדבר תשלום מס חברות בסך של 1.7 מיליארד ש"ח בהתאם להוראות תיקון 69 לחוק (קישור לתיקון), וזאת בגין "הכנסה צבורה נבחרת" בסכום של כ-27 מיליארד ש"ח. כפועל יוצא מהודעתה האמורה, עָמדה לרשות טבע "מחסנית" של רווחים פטוּרים בסך של כ-25.8 מיליארד ש"ח שאותה ניתן לנצל לשימושים שונים, ללא תשלום מס, ובכלל זאת לצורך רכישת חברות בנות, ככל שתתקבל טענת המשיב כי על רכישות אלו חל סעיף 51(ח) לחוק.
  המחלוקת בעניין זה נוגעת לגובה הסכומים ששימשו את טבע לצורך הרכישות, וכנגזר מכך להיקף ניצול "המחסנית". לטענת המערערות, הסכומים ששימשו את טבע ממקורותיה לצורך רכישת שלוש מתוך ארבע החברות הזרות נמוכים באופן משמעותי מאלה הנטענים על-ידי המשיב (אין מחלוקת לגבי סכום המזומן ששולם ברכישת החברה הרביעית), כך שהסכומים ששימשו לצורך כל ארבע הרכישות ממילא נמוכים מה"מחסנית" העומדת לרשותה ולפיכך אף לפי גישת המשיב לעניין תחולת סעיף 51(ח) לחוק, אין הן חייבות במס.
  מחלוקת נוספת בהקשר זה התעוררה באשר להסכם הפשרה: לטענת המשיב, במסגרת אותו הסכם טבע הסכימה לעמדתו העקרונית באשר לתחולת סעיף 51(ח) לחוק על רכישת אחת מארבע החברות הזרות. טבע חולקת על טענה זו.

• שינוי שיטת הדיווח במכירת תרופת הקופקסון: מחלוקת זו קשורה להיקף ההטבה לה זכאית טבע בגין ההכנסות ממכירת הקופקסון בעקבות אישור תכנית השקעה, הטבה הנגזרת מהשוואת המחזוֹר בשנה השוטפת ל"מחזור הבסיס" והגידול במחזור.

• חישוב יחס המחזוֹרים באסיא בקשר עם מיזוגה עם טבע טק: בעקבות מיזוג שתי החברות נוצר הצורך לפַצל את "מחזורי הבסיס" של תכניות ההשקעה שהיו קיימות עֵרב המיזוג ובכלל זאת התכנית של חברת טבע טק. טיוטת אישור המיזוג קבעה את עקרונות הפיצול והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן שבו יש ליישמם.

• ייחוס הוצאות מחקר ופיתוח: לטענת המשיב, יש לייחֵס את הוצאות המחקר והפיתוח של טבע בשנות-המס שבערעור (המסתכמות בסך כולל של כ-1.9 מיליארד דולר) לכלל ההכנסות באופן יחסי, וזאת בהתאם להוראות סעיף 18(ג) לפקודה. לטענות המערערת, לעומת זאת, עמדת המשיב אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 20א לפקודה המהווה, לשיטתן, דין ספציפי המתיר לנישום לנַכּוֹת הוצאות שהוצאו לצרכי מו"פ לפי שיקול דעתו ואינו מטיל כל מגבלה על אופן הניכוי.

• תיאום הוצאות מימון: לטענת המשיב, הוצאות המימון הרלבנטיות – הנוגעות לשלוש פעילויות (רכישת אחת מארבע החברות הזרות, הוצאות הפרשי שער הקשורות למימון רכישת חברה נוספת מארבע החברות הזרות והפסד מעסקת גידור הקשור אף הוא לרכישת אותה חברה נוספת) – מהוות הוצאות הוניות שאינן מותרות בניכוי. מנגד, המערערות טוענות, כי ההוצאות שקשורות לרכישת שתי החברות הזרות מותרות בניכוי שכּן הרכישה תרמה להרחבה פעילותה של טבע בישראל (כך שמדובר בהוצאה בייצור הכנסה) וכי עסקת הגידור נועדה להגן על פעילותה השוטפת מפני שינויים בשער המטבע.

• קנס גירעון: המשיב הטיל קנס גירעון על טבע וזו טוענת כי לא היה מקום להטלת הקנס כאמור וכי בכל מקרה המשיב זנח טענתו בעניין זה.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעורים ברובם (קישור לפסק-הדין).

---

סיוּוגה של עמותה הפועלת בשטחי C כ"מוסד ציבורי"; ויתור על דמי שכירות; פחת בגין מבנים

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1836 מיום 4.2.2020 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין ועידת המדעים וההשכלה האסלאמית.

נזכיר, כי עניינו של הערעור במערערת, עמותה שמפעילה מוסדות חינוך בכפר ביל נבאלא שמצוי בתוך שטחי C והמשכירה מספר מבנים בשכונות שועפט ובית חנינה שבגבולות העיר ירושלים לחברה לתועלת הציבור (חל"צ) בשם חברת בתי ספר אל אימאן ("אל אימאן").
המחלוקת בין הצדדים נוגעת למיסוי ההכנסות שקיבלה המערערת בשנות-המס 2011–2013 מאל אימאן, כאשר הטענה העיקרית של המערערת היא שיש לסַווגה כ"מוסד ציבורי" שקיים ופועל ל"מטרת ציבורית", כהגדרת מונחים אלה בסעיף 9(2)(ב) לפקודת מס הכנסה, ועל-כן הכנסתה פטורה ממס. טענתה זו של המערערת מתבססת על היותה עמותה המקיימת פעילות חינוכית בביר נבאלא ועל כך שהיא משכירה מבנים לחל"צ שמקיים פעילות חינוכית בשכונות בית חנינא ושועפט שבירושלים.
המשיב (פקיד-שומה ירושלים 3), לעומת זאת, טוען, כי הפעילות של המערערת בביר נבאלא אינה מקיימת זיקה לישראל ולכן אין מקום לפטוֹר ממס את הכנסות המערערת המופקות בישראל מהשכרת מבנים שמהווה פעילות מסחרית שאינה למטרה ציבורית.
ביחס לגובה ההכנסה שנקבע בצו שהוציא המשיב למערערת, דחה המשיב את טענת המערערת כי יש להכיר בהכנסות השכירות על-בסיס מזומן ובכלל זאת את טענתה כי הפער בין הסכום שנקבע בהסכם השכירות (שבין המערערת לבין אל אימאן) לבין הסכומים שדוּוחו על-ידי המערערת נובע מויתור של המערערת לאל אימאן לאור אי-יכולתה של האחרונה לשלם את מלוא דמי השכירות, וזאת בהיעדר כל ראיה תומכת לטענה זו.
לבסוף, העמיד המשיב את שיעור הפחת על המבנים של המערערת על 2%, בהתבססו על תוספת ב' לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941 ("תקנות הפחת") בהתייחס ל"בנייני בטון מזוין איתנים ממדרגה ראשונה", והתיר את השיעור הזה בניכוי, וזאת בשונה משיעור הפְּחָת שדוּוח על-ידי המערערת (4%), שטענה שמדובר ב"בניינים ממדרגה שניה שבנייתם איתנה פחות".

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט דורות לשאלה העיקרית בערעור, הנוגעת לפרשנות הוראות סעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה ובכלל זאת להגדרת המונחים "מוסד ציבורי" ו"מטרה ציבורית" שבאותו סעיף.
לדבריו, במונחים האמורים יש אחיזה לשני הפירושים הנטענים על-ידי הצדדים ועל-כן יש לבחור בחלופה המגשימה את תכלית החקיקה שמחייבת – על-פי פסק-הדין בבג"ץ עמותת ויפאסנה (בג"ץ 10893/08) – פרשנות מצמצמת של המונח "מוסד ציבורי" כך שהוא יכלול בתוכו גם רכיב של זיקה לישראל. כמו-כן, הוסיף השופט, קיים שיקול מערכתי המוֹנע הכרה בגוף שאין זיקה בינו לבין המדינה כ"מוסד ציבורי" והוא אי-יכולתה של המדינה לפקח על מוסד ציבורי הפועל מחוץ לגבולות המדינה, וכנגזר מכך, אי-יכולת אמיתית של המשיב לקבוֹע האם המוסד הציבורי פועלת בתחום המטרות הקבועות בסעיף 9(2) לפקודה והאם המוסד מקיים את יתר התנאים העשויים להעניק לו פטוֹר ממס.
השופט דורות המשיך ונדרש לטענת המערערת לפיה בית-המשפט העליון קבע בעניין עמותת יד הרב הרצוג (ע"א 5243/13), כי אין בהגדרת המונח "מלכ"ר" שבסעיף 1 לחוק מע"מ עיגון לתנאי בדבר פעילות של המלכ"ר בתוך ישראל. לדבריו, אין לגזור גזירה שווה מפרשנות זו לענייננו, וזאת הן מהטעם שתכלית חוק מע"מ שונה מתכלית פקודת מס הכנסה והן לאור העובדה שבעניין עמותת יד הרב הרצוג נקבע שלתאגיד הזר הייתה פעילות בישראל.
לגופו של עניין, קבע השופט, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי קיימת זיקה בין פעילותה בביר נבאלא לבין מדינת ישראל; וכי קהל הנהנים מפעילותה הם פלסטינים ולא ישראלים. עוד נקבע, כי המערערת לא הוכיחה את טענתה לפיה תושבי ירושלים שנושאים תעודות זהות ישראליות לומדים במוסדותיה בביר נבאלא; וכי המערערת הודתה במפורש בדיון שנערך לפני המשיב, בניגוד לטענותיה בשלב ההוכחות, כי לא לומדים תלמידים ישראלים בבתי-הספר שלה בביר נבאלא.
עוד נקבע, כי טענותיה של המערערת ביחס לקרבה הגאוגרפית של ביר נבאלא לירושלים וביחס למיקומה ביחס לגדר ההפרדה אינן רלבנטיות, שכּן הבדיקה ביחס לזיקה בין המטרה הציבורית ובין מדינת ישראל היא בדיקה מהותית שאינה מושפעת מטיעונים מסוג זה, וקירבה גאוגרפית אינה מהווה תחליף לזיקה מהותית הקושרת בין הפעילות הציבורית של המוסד הציבורי ובין מדינת ישראל.
עוד קבע השופט דורות, כי השכרת המבנים השייכים למערערת בשכונות בית חנינה ושועפט בירושלים אינה פעילות למטרה ציבורית שהופכת את המערערת למוסד ציבורי. פעילות זו היא פעילות מסחרית בין בעלים של נכס לבין שוכר הנכס והמערערת אינה מקיימת פעילות חינוכית כלשהי בבתי ספר אלה. "הפעילות של שוכר הנכס אינה משליכה על פעילותה של המערערת עצמה" (פס' 44 לפסק-הדין).

משקבע השופט דורות, כי המערערת אינה פטורה מתשלום מס הכנסה על הכנסותיה מדמי השכירות שהתקבלו בגין המבנים בישראל, המשיך השופט ונדרש לטענת המערערת כי יש לקבוע את הכנסתה מדמי השכירות בהתאם לסכומים שהתקבלו על-ידיה בפועל, על-בסיס מזומן ובהתחשב בויתור על חלק מדמי השכירות, ולא על-בסיס דמי השכירות החוזיים.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי קשה לקבל את עמדת המערערת בדבר ויתור על סכומים משמעותיים לטובת אל-אימאן מבלי שהדבר קיבל עיגון כלשהו בכתובים: המערערת לא הציגה הסכם כלשהו המעגן את הוויתור ואף לא הציגה התכתבות בין הצדדים בעניין הוויתור הנטען. יתרה מזאת, המערערת, שהיא תאגיד שאמור להתנהל בהתאם להוראות הדין, לא הביאה כל החלטה של מוסדותיה המלמדת על מחילת החוב, ואף העד מטעמה לא ידע להסביר מי קיבל את ההחלטה בדבר הוויתור ובאיזה מועד התקבלה אותה החלטה.
שעה שכך, כמו גם לאור העובדה שהמערערת לא הביאה גורם כלשהו מאל-אימאן שיכול היה להעיד ביחס למחילה הנטענת, יש לקבל את עמדת המשיב ביחס להכנסתה של המערערת מהשכרת המבנים.

לבסוף, נדרש השופט דורות למחלוקת בדבר שיעור הפְּחָת.
השופט קבע, כי עניין טיב הבנייה של המבנים המושכרים לצורך קביעת שיעור הפחת בגינם מהווה שאלה לבר-פנקסית שתשובה לה אינה מצויה בפנקסי הנישום ועל-מנת להוכיחה קיים בדרך כלל צורך בחוות-דעת של מהנדס מומחה; וכי בצדק טען המשיב – תוך שהוא מַפנה, בין היתר, להלכת גני עופר (ע"א 1124/03) – כי ככל שמדובר בהוצאות מותרות בניכוי, הכְּלָל הוא שעל הטוען לקיומה של ההוצאה, הנטל להוכיחה, בהיותו "המוציא מחברו".
לאור האמור, קבע השופט, כי הפְּחָת מהווה הוצאה המותרת בניכוי לפי סעיף 17(8) לפקודה, ולפיכך נטל הוכחתה מוטל על המערערת.
לגופו של עניין, קבע השופט דורות, כי המערערת יכולה הייתה בנקל להוכיח את טיב הבנייה של מבניה, אך היא בחרה שלא לעשות כן וטעמיה עִמה; ומשכך, ערעורה בעניין שיעור הפחת המותר בניכוי נדחה.

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ואתמול (27.10.2021) ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ (בהסכמת השופטים י' עמית ו-א' שטיין), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט מינץ לבקשה שהגישה המערערת, לצד הערעור, לצירוף ראיות – דו"חות כספיים של עמותות שונות וכרטסות דמי השכירות שלה ושל אל אימאן מהשנים הרלוונטיות.* 

* המערערת סברה, כי המסמכים שצירופם מבוקש הם "ראיה ממשית שיש לה משקל מהותי בחשיפת האמת" ועל-כן יש לאפשר להגישם בשלב הערעור. בבקשה צוין, כי היא מוגשת "לשם הזהירות", שכּן הדו"חות הכספיים זמינים לציבור הרחב באינטרנט וכרטסות דמי השכירות הוגשו במסגרת דיוני השומה ולא הייתה מחלוקת בנוגע לתוכנן. המשיב מצידו סבר, כי דין הבקשה לצירוף ראיות להידחות. לבקשה לא צוּרף תצהיר (כמתחייב בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) כי המערערת לא ידעה ולא יכלה לדעת בשקידה ראויה וסבירה על קיומן של הראיות שצירופן מתבקש, ורק בשל כך דין הבקשה להידחות על הסף. לגופם של דברים, המערערת יכלה לאתר את המסמכים שצירופם התבקש בשקידה ראויה ולהגישן לבית-המשפט המחוזי. כמו-כן, מסמכים אלה, הנוגעים לעמותות אחרות, אינם יכולים להשפיע על השְאלות שבמחלוקת בין הצדדים. ביחס לכרטיסיות טען המשיב, כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הכרטסת שלה אכן הוצגה לפקיד-השומה, ומכל מקום אין ספק כי המערערת יכלה לאתר בשקידה סבירה את הכרטסת.

השופט מינץ דחה את הבקשה לצירוף הראיות.
השופט הזכיר את ההלכה לפיה אין מקום לאפשר קבלת ראיה חדשה במסגרת ערעור אזרחי אלא אם יוכיח המבקש כי לא היה ביכולתו להגיע לראיה זו למרות שפעל בשקידה ראויה, וכי הראיה יכולה "להפוך את הקערה על פיה".
לגופו של עניין, קבע השופט מינץ, כי אין כל ספק כי בשקידה ראויה היה ביכולתה של המערערת להציג את הראיות אותן היא מבקשת להוסיף כעת במסגרת ההליך בבית-המשפט המחוזי; וכי בכל הנוגע לדו"חות הכספיים של עמותות שונות, מדובר במסמכים הגלויים לציבור, ועל-כן ברור כי היה ביכולתה להציגם עוד במסגרת ההליך דלמטה. באופן דומה, הוסיף השופט, אם אכן כרטסות דמי השכירות הוצגו במסגרת הליך השומה, המערערת יכלה לצרפן גם במסגרת ערעור השומה בבית-המשפט המחוזי.
השופט מינץ הוסיף וציין, כי המערערת לא הציגה כל טעם משכנע מדוע רק עתה היא מבקשת להציגן, ובהיעדר טעם כאמור אין לאפשר לה לעשות כן.
לבסוף, צין השופט, כי אף לוּ הראיות היו מתקבלות, לא היה בהן כדי להועיל למערערת.

לאחר מכן, נדרש השופט מינץ להוראות סעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה ותחולתן לגבי המערערת.*

* ראו גם את חוות דעתו הקצרה של השופט א' שטיין.

לדבריו, אף בהנחה שהמערערת עוסקת בפעילות חינוך בביר נבאללה, שהיא פעילות ציבורית כהגדרתה בסעיף 9(2) לפקודה, השְאֵלה הדורשת הכרעה היא האם מתן הפטוֹר מכוח הסעיף מותנה בכך שפעילות המוסד הציבורי תהיה בישראל או לטובת הציבור בישראל.
היות שסעיף 9(2) לפקודה שותק בכל הנוגע לדרישה כי מוסד ציבורי יפעל בישראל דווקא, הִבהיר השופט מינץ, לא ניתן לעצור בשלב בחינת לשון הסעיף, ויש לעבור לשלב בחינת התכליות (או ההצדקות) העומדות בבסיס משטר המס הייחודי המוטל על מוסדות ללא כוונת רווח. ההצדקה לפטוֹר ממס למוסדות ציבוריים שהוכרה בפסיקה נשענה על "גישת הוצאות המס", שמשמעותה מימון עקיף של פעילויות על-ידי המדינה, חֵלף מימון ישיר באמצעות תקציב המדינה. לפי גישה זו, קיים אינטרס חוץ-מיסויי לתמוך בפעילות הגופים מקבלי התרומות, אשר מַצדיק את מימון הפעילות על-ידי הטבות שניתנות באמצעות מערכת המס כתחליף למימון ישיר.
השופט מינץ המשיך וקבע, כי העֵמדה העקבית בפסיקה ביחס להיקף הפטוֹר ממס של מוסדות ציבור היא כי יש לפרשו בצמצום, שכּן "נוכח האופי הכללי של ההגדרות העומדות לפרשנות, קיים חשש כי ללא מדיניות פרשנית מצמצמת ייפרץ הסכר ומשאבי המדינה יחולקו ללא בקרה מספקת" (בג"ץ 10893/08 עמותה לויפאסנה בישראל נ' שר האוצר) (קישור לפסק-הדין). על-כן, הוסיף השופט וקבע, פרשנות המשיב, לפיה ההטבה הקבועה בסעיף תוגבל למוסדות אשר פועלים למען תושבי ישראל או למוסדות שפועלים לטובת מטרות שמדינת ישראל חפצה בקידומן, עולה בקנה אחד עם תכליתו ועם מדיניותו העקבית של בית-המשפט העליון ביחס לפרשנות הסעיף. כלומר, כשם שאוצָר המדינה מיועד לשרת את אזרחי ותושבי המדינה, כך גם הפטוֹר ממס שניתן למוסדות ציבור מיועד לשרת את המדינה ותושביה; וה"ציבור" אליו מתייחס הסעיף הוא, ככלל, הציבור הישראלי. 
השופט מינץ שב וציין, כי ההצדקה לפטוֹר ממיסוי הכנסת מוסדות ציבוריים היא "גישת הוצאת המס" – על פיה מתן הפטור כמוהו כהפחתת הכנסות המדינה ממיסים – ועל-כן מתחייבת פרשנות מצמצמת של הפטוֹר המוקנה בסעיף למוסדות ציבור ובכלל זה לעמוד על דרישה ל"זיקה לישראל". כפועל יוצא מכך, הפרשנות הראויה היא כי נדרשת זיקה לישראל לצורך הכרה במוסד כ"מוסד ציבורי" לצורך פטוֹר ממס מכוח סעיף 9(2) לפקודה.

השופט מינץ התייחס לטענתה החלופית של המערערת לפיה לפעילותה זיקה לישראל ועל-כן אף לפי הפרשנות המצמצמת של סעיף 9(2) לפקודה היא זכאית להכרה כמוסד ציבורי; ודחה טענה זו.
לדבריו, קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי לא קיימת זיקה בין פעילותה של המערערת למדינת ישראל היא קביעה עובדתית, וכידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים, ולא זה המקרה.

השופט מינץ דחה את טענתה הנוספת של המערערת לפיה יש להכיר בפעילות בשטח C כפעילות ציבורית בישראל לצורך מתן הפטוֹר עֵקב הַשליטה האזרחית של ישראל באזור. שכּן, במסגרת הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הסכם אוסלו) נקבע כי תחום החינוך באזור יהא באחריות הרשות הפלסטינית ולא באחריות ישראל (סעיף 9 לפרוטוקול בנושא עניינים אזרחיים).

טענה נוספת שהעלתה המערערת ואף היא נדחתה על-ידי השופט מינץ הייתה שהמערערת השכירה מבנים בבעלותה לטובת פעילותה החינוכית של אל אימאן.
השופט קבע, כי ההשכרה האמורה אינה הופכת את המערערת ל"מוסד ציבורי" וכי פרשנות לפיה עסקה מסחרית עם מוסד ציבורי, כהגדרתו בפקודה, מַקנה פטוֹר ממס בוודאי שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית סעיף 9(2) לפקודה, ומשוללת גם כל היגיון.

השופט מינץ התייחס גם לטענת המערערת בדבר הפלייתה ביחס למוסדות אחרים.
השופט דחה טענה זו בקובעו, כי בדין טען המשיב כי מדובר בהרחבת חזית אסורה – טענות אלו לא הועלו על-ידי המערערת בבית-המשפט המחוזי ונטענו לראשונה רק במסגרת הערעור דנא.

לבסוף, ובתמצית רבה, נדרש השופט מינץ לטענותיה של המערערת ביחס לשומה. וכך הוא קבע (ראו פס' 35 לחוות דעתו):
"גם דין טענותיה של המערערת ביחס לגובה השומה שנקבעה להידחות. בהקשר זה, המשיב קבע את השומה בהתאם להסכם שנחתם בין המערערת לבין אל אימאן, ובית המשפט המחוזי דחה כאמור את טענת המערערת כי היא ויתרה על סכומים משמעותיים שנקבעו בהסכם השכירות כך שהתשלום בפועל היה נמוך מהסכום שננקב בהסכם. המערערת לא העלתה כל טעם להתערבות בקביעה עובדתית זו של בית המשפט המחוזי. טענות המערערת באשר לסכומים שהתקבלו בפועל מאל אימאן, לא נתמכו באסמכתאות או בהסבר על אופן ומועד קבלת ההחלטה על ידי מוסדותיה המוסמכים, על אף שמדובר בעמותה הנדרשת לנהל הליך קבלת החלטות סדור הכולל פרוטוקולים והחלטות כתובות. ודוק, למערערת היו מספר הזדמנויות להציג את ראיותיה והיא בחרה שלא לעשות כן. יתרה מכך, המערערת טענה טענות סותרות במסגרת ההליכים. בתחילה טענה כי קיבלה תשלום סמלי בלבד מאל אימאן בגין השימוש במבנים. בהמשך טענה כי קיבלה את התשלום על בסיס מזומן בסכומים שהשתנו בין שנה לשנה ונעו בין מאות אלפי ש"ח ועד מעל מיליון ש"ח. פערי גרסאות אלה, להם לא נתנה המערערת כל הסבר מניח את הדעת, אף הם תומכים במסקנה כי את שומת המערערת יש לחשב על פי הסכומים שנקבעו בהסכם השכירות, כפי שקבע המשיב."