דמי ביטוח לאומי בגין הכנסות חברה משפחתית | התקנת דלקן כתנאי לניכוי הוצאות דלק | מס רווח בגין דיבידנד שקיבל מוסד כספי מעוסק | סיווג משיכות בעלים כהכנסה החייבת בדמי ביטוח | דיון מקדמי בטענת התיישנות | שותף אינו נחשב לעובד החברה
06/10/2021
דמי ביטוח לאומי בגין הכנסות חברה משפחתית
אתמול (5.10.2021) ניתן פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין נחושתן ואח'.
למַעבר לעדכון בעניין זה, לחצו כאן.
התקנת דלקן כתנאי לניכוי הוצאות דלק
במבזק מס' 1936 מיום 15.9.2021 דיווחנו על פרסום טיוטת תיקון ("התיקון") לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 ("התקנות") לפיו ניכוי הוצאות דלק לצורכי מס על-פי התקנות ברכב שסיוּוגו N, M, L או T, למעט מכונה ניידת רגלית, כמשמעותם בתקנות התעבורה, יהיה בכפוף להתקנת התקן תידלוק אוטומטי ותדלוק באמצעות ההתקן וכן בכפוף לכך שלנישום יהיה בגין אותו החודש דוח ריכוז חודשי.*
* מוצע להגדיר את דוח הריכוז החודשי כדוח הכולל באופן מרוכז לגבי כל תדלוק שבוצע בחודש אחד לגבי כלי רכב מסוים את כל הפרטים המופיעים בחשבונית מס, וכן כולל פרטים מסוימים לגבי כל תדלוק של כלי רכב.
במקביל לתיקון, הוצע לבצע תיקונים דומים גם בתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (לעניין ניכוי מס תשומות על רכישת דלק) וכן בצו הבלו על דלק (פטור והישבון), התשס"ה-2005 (לעניין דרישת הישבון בלו על סולר לכלי רכב).
תחילתו של התיקון המוצע ביום 1.11.2021.
במסגרת אותו מבזק ציינו, כי הגם שמטרת התיקון ברורה – צמצום הונאות המס הנרחבות בענף הדלק ובכלל זאת הגדלה פיקטיבית של הוצאות דלק לצורכי מס – גלומה בו פגיעה כספית בלתי-מבוטלת בציבור הנישומים בְּשל העלויות הכרוכות בהתקנת הדלקן והשימוש בו וכן הגדלה אפשרית בעלות הדלק עצמו; ועל-כן יש לקוות שתבוצע חשיבה מחודשת בנושא.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי בהודעה שמסרו סגן השר במשרד ראש הממשלה א' קארה וכן השר במשרד האוצר ח' עמאר צוין, כי הדרישה להתקנת הדלקן כאמור תבוטל ולא תושת על רכבים פרטיים אלא על רכבים מעל 3.5 טון.
וכך צוין בהודעה: "שינוי הכללים היה אמור לגרום ולהעמיס חובות על עצמאים בעלי הרכבים, התקנה שאמורה למנוע הונאה בתחום הדלק, הייתה אמורה להכביד ולסרבל על כלל בעלי העסקים ולכן החלטנו לבטלה. ההחלטה הזאת הייתה אמורה להשפיע על כל עצמאי שמחזיק רכב. לצד זה הדרישה תושט רק על רכבים מעל 3.5 טון ולא על רכבים פרטיים ובעלי עסקים קטנים."
סיווג משיכות בעלים כהכנסה החייבת בדמי ביטוח לאומי
במבזק האחרון (מבזק מס' 1937 מיום 30.9.2021) התייחסנו, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין צלאל (החזקות) בע"מ וצילה פפג'ורג'יו (קישור לפסק-הדין).*
* למַעבר למבזק האמור, לחצו כאן.
כזכור, באותו עניין, דחה בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, את הערעור ברובו תוך שהוא מקבל את עמדת המשיב כי משיכות הכספים שנעשו על-ידי המערערת מהוות בגֶדר דיבידנד ולא הלוואות כפי שנטען על ידיה.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום א (3.10.2021) ניתן פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין כרמל שדן בסוגיה דומה.
עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי על פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בגדרו נתקבלה תביעת המשיב 1 (מר מנחם כרמל) לבטל חיוב דמי ביטוח לאומי בקשר לתשלומים שקיבל מהחברה שבבעלותו (המשיבה 2 – בר כל רשתות בע"מ), וזאת מהטעם שתשלומים אלה מהווים הלוואה אמיתית ואינם מהווים משיכת בעלים החייבת בדמי ביטוח.*
* הגם שהדבר לא צוין במפורש בפסק-הדין, הכַּוונה, להבנתנו, למשיכת בעלים החייבת בדמי ביטוח בהיותה הכנסה ממשכורת לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ולא הכנסה מדיבידנד לפי סעיף 2(4) שאינה חייבת, למן תיקון 103 לחוק הביטוח הלאומי, בדמי ביטוח.
בית-הדין הארצי (השופטת ל' גליקסמן, השופטת ח' אופק גנדלר, השופט א' סופר, נציג ציבור (עובדים) מר י' לוינזון ונציגת ציבור (מעסיקים) גב' י' עפרון) קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי נסיבות העניין מצביעות על כך שאין מדובר בהלוואה אלא במשיכות ובכלל זאת היעדר קיומו של הסכם הלוואה (ראו פס' 32–35 לפסק-הדין) ובכלל זאת אי-הסדרה מראש של מועדי הפירעון, שיעורי הריביות והביטחונות (פס' 36 לפסק-הדין);* היותן של המשיכות חוזרות ונשנות ("באופן תכוף לעיתים יומיומי במשך שנים") להבדיל מאופן חד-פעמי או במספר מוגדר ומצומצם של מועדים; והיחס בגין גובה משכורתו של המשיב לבין גובה המשיכות (פס' 51–52 לפסק-הדין).
* ראו בהקשר זה גם את ניתוחו של בית-הדין ביחס לטענת המשיב כי יש ללמוד על היות ההלוואות אמיתיות מהשבתן, פס' 39–50 לפסק-הדין.
דיון מקדמי בטענת התיישנות
ביום 30.9.2021 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ספקטור ואח'.
להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח ההחלטה:
בשנת 1999 החזיק המערער 3, מר יחיאל ספקטור ("יחיאל") במלוא הון מניותיה של המערערת 1, חברת א.י. ספקטור בע"מ ("חברת ספקטור") וב-25% במישרין בחברת ספקטרוניקס בע"מ ("ספקטרוניקס").
במהלך חודש אוקטובר 1999 רכש יחיאל מניות נוספות כך ששיעור החזקתו במניות ספקטרוניקס עלה ל-35%.
ביום 1.3.2000 העביר יחיאל לחברת ספקטור את כלל מניות ספקטרוניקס שהוחזקו על ידו בהעברה פטורה ממס ("העִסקה"). כחלק מהעִסקה, וחֵלף תשלום תמורה כספית, הנפיקה חברת ספקטור ליחיאל שטר הון צמוד למדד בסך של כ-39 מיליון ש"ח.
במהלך שנת 2000 רכשה חברת ספקטור 5% נוספים ממניות ספקטרוניקס.
ביום 15.12.2003 הקימה חברת ספקטור את המערערת 2, חברת א.י. ספקטור החזקות (2003) בע"מ ("ספקטור החזקות").
בחודש ינואר 2004 העבירה חברת ספקטור את מלוא החזקותיה בספקטרוניקס לספקטור החזקות בהעברה פטורה ממס (לפי סעיף 104א לפקודת מס הכנסה) כנגד הקצאת מניות.
במהלך השנים קיבלה ספקטור החזקות דיבידנד מספקטרוניקס ושרשרה אותו לחברת ספקטור, אשר עשתה שימוש בכספים שנתקבלו לצורך הקטנת ההתחייבות ליחיאל על חשבון שטר ההון.
לאחַר שנתגלעה מחלוקת בין המשיב (פקיד-שומה למפעלים גדולים) לבין יחיאל וחברת ספקטור בנוגע לעסקה ולמהותה, נחתם בין הצדדים ביום 24.5.2005 הסכם שומות לשנת-המס 2000, בגדרו התייחסו הצדדים לעסקה ולעניין טענות עתידיות בדבר התיישנותה. כך למשל, בסעיף 2 להסכם נכתב כי "פקיד השומה שומר לעצמו את הזכות לטעון בכל מועד שהוא שהעסקה שנעשתה בשנת המס 2000 [...] הנה עסקה מלאכותית [...] אשר ממנה ו/או מתוצאותיה רשאי פקיד השומה להתעלם" ובסעיף 3 להסכם הצהיר והתחייב יחיאל, כי "שומת שנת המס 2000, לעניין העסקה, לא תתיישן וכי הוא לא יטען בשום דרך, בשום שלב ובשום הליך טענת התיישנות לגבי עסקה זו".
כמו-כן, ביום 30.3.2009 נחתם בין המשיב לבין המערערים הסכם שומות לשנות-המס 2005–2007 ("הסכמי השומות").
בחודש ספטמבר 2015 מכרו המערערים את כלל החזקותיהם בספקטרוניקס לחברה זרה.
המשיב הוציא צווי שומה למערערים לשנות-המס 2013–2015, ולספקטור החזקות גם לשנת-המס 2016 ("שנות-המס שבערעור").
במסגרת הצווים קבע המשיב, בין היתר, כי העִסקה משנת 2000 היא מלאכותית, ומשכך יש להתייחס להחזר ההתחייבות על חשבון שטר ההון שנעשה בשנות-המס שבערעור, כאֵל חלוקת דיבידנד ליחיאל. עוד התייחס המשיב להיבטים מיסויים נוספים של עסקת מכירת המניות לחברה הזרה בשנת 2015.
על צווי השומה הוגשו ערעורים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (שהדיון בהם אוחד), במסגרתם נטען כי המשיב מנוּע מלטעון לעניין העִסקה משנת 2000 ולעניין העברת המניות לספקטור החזקות, שכּן הן התיישנו.
לטענת המערערים, דיון והכרעה בשאלות הנוגעות להתיישנות העִסקה ולתוקף הסכמי השומות, טרם דיון לגופו של עניין, יועיל לקידום הדיון.
לעומת זאת, לטענת המשיב אין להקדים ולדון בטענת ההתיישנות, שכּן בירור טענת ההתיישנות מַצריך בירור עובדתי שאינו בירור עובדתי ייחודי. לשיטתו, טענת ההתיישנות נוגעת בלב המחלוקת עצמה, ולא ניתן לברר אותה מבלי לעמוד על טענת המלאכותיות לגופה.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את בקשת המערערים לקיים דיון מקדמי בטענות ההתיישנות (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי נימקה את החלטתה בשני טעמים:
האחד – המקרה דנן הוא מקרה בו הבירור העובדתי של טענת ההתיישנות חופף במידה מסוימת לדיון העובדתי במסגרת הערעור, כאשר בנוסף, הבירור העובדתי של הערעורים לגופם עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות;
השני – ממילא לא יהיה בדיון בטענת ההתיישנות כדי להביא לסיומו של ההליך, שכּן הטענות הנוגעות להתיישנות נוגעות אך לחֵלק מסוים מהחיוב במס בצווי השומה, ואף אם יונח כי כל טענותיהם המקדמיות של המערערים תתקבלנה, עדיין יהיה צורך לנהל הליך שלם בקשר ליֶתר רכיבי הצווים ובכלל זאת ביחס לעסקה משנת 2015.
מס רווח בגין דיבידנד שקיבל מוסד כספי מעוסק
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
במבזק מס' 1807 מיום 23.8.2019 התייחסנו, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מגדל חברה לביטוח בע"מ.
נזכיר את עוּבדות המקרה:
בשנת-המס 2011 קיבלה המערערת, הרשומה כמוסד כספי לעניין חוק מע"מ, דיבידנדים מאמות השקעות בע"מ ויורופ אסיסטנט בע"מ ("אמות" ו-"יורופ"), המוחזקות על-ידיה בשרשור ומוגדרות כעוסק לעניין חוק מע"מ.
ביום קבלת הדיבידנד או בסמוך לכך חילקה המערערת דיבידנד לחברת האם, מגדל אחזקות ביטוח בע"מ ("מגדל אחזקות"), שאינה בגֶדר "חייב במס" על-פי הוראות חוק מע"מ.
בחישוב מס הרווח בו חייבת המערערת מכוח הוראות סעיף 4(ב) לחוק מס ערך מוסף, לא כָּללה המערערת דיבידנד בסך 5,244,000 ₪ שקיבלה מחברות הבת.
בשנת-המס 2012 קיבלה המערערת דיבידנדים מאמות. בסמוך לקבלת הדיבידנד חילקה המערערת דיבידנד למגדל אחזקות. בחישוב מס הרווח לא כָּללה המערערת דיבידנד בסך 6,500,000 ₪ שקיבלה מאמות.
המשיב דחה את דיווחי המערערת לשנות-המס 2011 ו-2012 וקבע כי המערערת חייבת במס רווח על הסכומים שלא כָּללה בדיווחיה, דהיינו 5,244,000 ₪ ו-1,415,000 ₪ (דיבידנד נוסף שהתקבל מאמות ונכלל על-ידי המערערת, לטענתה בטעות, בהכנסה החייבת במס רווח) בשנת-המס 2011 ו-6,500,000 ₪ בשנת-המס 2012.
לטענת המערערת, יש לפרש את הוראות סעיף 4(ב) לחוק מע"מ* בהתאם לתכלית הסובייקטיבית העומדת בבסיסו והתכלית האובייקטיבית של החוק ובהתאם לקבוֹע, כי דיבידנד המחולק מעוסק למוסד כספי אינו נכלל בהגדרת המונח "ריווח"** שבחוק מע"מ; וכנגזר מכך, אין לחיֵיב את המוסד הכספי המקבל את הדיבידנד במס רווח.
* סעיף 4(ב) לחוק מע"מ קובע, כי "על פעילות בישראל של מוסד כספי יוטל מס שכר וריווח באחוזים מהשכר ששילם והריווח שהפיק, כפי שקבע שר האוצר באישור הכנסת; הפסד שהיה למוסד כספי בשנת מס ניתן לקיזוז כנגד השכר ששילם לאותה שנת מס".
* המונח "ריווח" מוגדר בסעיף 1 לחוק מע"מ כדלקמן: "הכנסה חייבת, כמשמעותה בפקודת מס הכנסה, לפני קיזוז הפסדים משנות המס הקודמות לשנת המס שבה נתקבלה ההכנסה, ואחרי ניכוי המס על שכר על פי סעיף 4(ב), למעט הכנסה מדיבידנד שנתקבל ממוסד כספי ולמעט הכנסה שנוצרה עקב שינויי מבנה העומדים בתנאי חלק ה2 לפקודת מס הכנסה אך לרבות הכנסה מריבית או מדיבידנד או ממכירה או פדיון של יחידה או מחלוקת רווחים לבעל יחידה שלגביה ניתן פטור ממס הכנסה לפי כל דין."
המשיב דחה את פרשנותה של המערערת להוראות סעיף 4(ב) לחוק מע"מ, בגורסו, כי דיבידנד שחוּלק למערערת מחברה קשורה המוגדרת כעוסק חייב במס רווח גם אם בסמוך שורשר הדיבידנד לחברה האם.
מכאן הערעור.
בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, התייחס השופט אלטוביה לפסק-הדין שניתן על ידיו ביום 30.1.2017 בעניין בנק דיסקונט.*
* התייחסנו לפסק-הדין האמור במסגרת מבזקנו מיום 7.2.2017.
באותו מקרה, קיבל המערער, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בשנת 2010 דיבידנדים בסכום כולל כל כ-108 מיליון ש"ל מחברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ ("כאל"), המסוּוגת כעוסק לפי חוק מע"מ.
המערער, שהינו "מוסד כספי" כמשמעותו בחוק מע"מ, לא כָּלל את הדיבידנדים האמורים בחישוב מס הרווח המוטל עליו כמוסד כספי מכוח הוראות סעיף 4(ב) לחוק מע"מ.
המשיב (פשמ"ג) דחה את דיווחי המערער וקבע, כי עליו לכלוֹל את הדיבידנד בחישוב מס הרווח. מכאן הערעור.
השופט אלטוביה דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט אלטוביה קבע, תוך שהוא נדרש, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אכתילאת (ע"א 5206/15) (למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן), כי דיבידנד בין חברתי ובכלל זאת הדיבידנדים שהתקבלו מכאל נכלל בגֶדר "הכנסה מדיבידנד... שלגביה ניתן פטור ממס הכנסה לפי כל דין" כקבוע בסיפא להגדרת המונח "ריווח" שבסעיף 1 לחוק מע"מ. זאת, מהטעם שהוראות סעיף 126(ב) לפקודה פוטרות ממס דיבידנד כאמור.
בהתאם, קבע השופט אלטוביה, כי הדיבידנדים שחולקו למערער על-ידי כאל באים בגֶדר הכנסה מדיבידנד שלגבּיה ניתן פטוֹר ממס הכנסה ואותה יש להוסיף ל"ריווח" החייב במס של המערער.
השופט אלטוביה הוסיף ונדרש לטענת המערער לפיה גם אם ייקַבע כי חלוקת דיבידנד מעוסק למוסד כספי חייבת במס רווח, יש לראוֹת בחלוקת הדיבידנד במקרה זה כחלוקה ממוסד כספי למוסד כספי הפטורה ממס רווח בהתאם לאפשרות השנייה בהגדרת "ריווח". זאת, משום שמקור הדיבידנדים שקיבל המערער היה מחברות כאל מימון ודיינרס מימון שהן מוסדות כספיים לעניין חוק מע"מ. השופט אלטוביה דחה טענה זו, הן מהטעם שהגדרת המונח "ריווח" אינה כוללת את המילים "במישרין ובעקיפין" והן לאור העובדה שחלוקת הדיבידנדים למערער בוצעה בפועל על-ידי כאל שהיא עוסק ולא מוסד כספי.
לבסוף, התייחס השופט אלטוביה לטענת המערער לפיה חיובו במס רווח יביא לכפל-מס, שכּן כאל מימון ודיינרס מימון כבר שילמו מס רווח בגין רווחיהן וחלוקת הדיבידנדים מכאל נעשתה על-בסיס רווחי אקוויטי שרשמה כאל בְּשל החזקותיה בחברות אלו; ולפיכך, חיוב המערער במס רווח יביא לכפל-מס. השופט אלטוביה קבע, כי על-פי עיקרון האישיות הנפרדת אין לייחֵס את תשלום מס הרווח ששילמו כאל מימון ודיינרס מימון למערער המחזיק בחלק מחברות אלו בשרשור, ועל-כן ספק אם יש ממש בטענת המערער. עוד קבע השופט אלטוביה, כי ככל שאכן מדובר בכפל-מס, הרי שעניין הוא למחוקק למְנוע כפל-מס זה אם ימצא לנכון לעשות כן.
השופט אלטוביה הוסיף וציין, כי בנק דיסקונט הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך לאחַר שמיעת טענות הצדדים ובהמלצת בית-המשפט, חזר בו הבנק מערעורו והוא נדחה (קישור לפסק-הדין).
עוד ציין השופט, כי לאחַר שהוגשו הסיכומים בערעור דנן, ניתנה החלטתו מיום 12.11.2018 לפיה הצדדים יבואו בדברים מתוך ניסיון להגיע להבנות בעקבות עמדת בית-המשפט העליון בעניין דיסקונט, אך ביום 31.12.2018 הגישו הצדדים הודעה לפיה לא הגיעו להבנות היות שלגישת המערערת הנסיבות בערעור דנן שונות מאלו בעניין דיסקונט ועל-כן אין לגזור גזירה שווה בין הערעורים.
לאחַר דברים אלה, נדרש השופט אלטוביה למחלוקת הכללית בין הצדדים והיא האם הכנסת המערערת מהדיבידנד שחוּלק על-ידי אמות ויורופ בא בגֶדר הסיפא להגדרת המונח "ריווח" שבסעיף 1 לחוק מע"מ, דהיינו, האם מדובר בדיבידנד שלגביו ניתן פטוֹר ממס הכנסה על-פי כל דין (שאז יש לראותו בגֶדר רווח לעניין מס רווח) או שמא, כטענת המערערת, אין מדובר בדיבידנד שלגביו ניתן פטוֹר (שאז אין לראותו בגֶדר רווח וממילא אין לחוּב בגינו במס רווח).*
* יצוין, כי גם המערערת וגם המשיב הדגישו בסיכומיהם כי המחלוקת ביניהם מתייחסת רק לדיבידנד שקיבלה המערערת מאמות ומיורופ ואשר שורשר מיידית לחברת האם, אך שניהם טענו לעניין הרחב יותר הנוגע לשאלה האם דיבידנד שקיבל מוסד כספי מעוסק חייב במס רווח.
השופט אלטוביה חזר על דבריו בעניין דיסקונט לפיהם לצורך הגדרת "ריווח" לעניין חוק מע"מ נכון וראוי לפרש את סעיף 126(ב) לפקודה כהוראה הפוטרת ממס דיבידנד בין-חברתי וציין כי לא מצא בטענות המערערת במסגרת ההליך כאן כדי לשנות ממסקנתו האמורה. בכלל זאת, ציין השופט, כי אין הוא מקבל את הטענה לפיה נוכח השימוש במונח "לפי כל דין" התכוון המחוקק להוציא הכנסה מדיבידנד שלגבּיה ניתן פטוֹר בפקודת מס הכנסה; וכי הוא גם לא מוצא ממש בטענת המערערת לפיה הפּסיקה שפירשה את הוראות סעיף 126(ב) לפקודה "אינה חד משמעית ומכל מקום, אינה רלוונטית לענייננו".
השופט המשיך ונדרש לטענת המערערת כאילו הטלת מס רווח על הדיבידנד שקיבלה מאמות ומיורופ מהווה כפל-מס בגין אותה הכנסה או פגיעה בעיקרון מס אמת, ודחה טענה זו (ראו פס' 6 לפסק-הדין).
עוד ציין השופט, כי בדו"חות ההתאמה למס לשנות-המס שבערעור כָּללה המערערת דיבידנד פטוּר ממס חברות במסגרת הרווח החייב במס רווח ואף שילמה את המס הנדרש, וכי אין בהודעתה לפיה "שילמה בשגגה מס רווח ביתר" ו"היא שומרת לעצמה את הזכות לתקן את הטעות" כדי לגרוֹע מההודאה הגלומה בדיווחיה ובתשלומי המס, אף שנוכח האמור, גם ללא הודאה זו היה מגיע לאותה מסקנה.
לאחר מכן נדרש השופט אלטוביה לטענתה הנוספת של המערערת כי מיסוי דיבידנד המתקבל בידי מוסד כספי והמחולק על-ידיו סימולטנית לבעל המניות משמעו הטלת מס מבלי שנוצר בידי המוסד הכספי המחלק ערך מוסף או רווח כלשהו אשר מיסויָם מוצדק. שכּן, למעשה המוסד הכספי מהווה "צינור" בלבד לשם העברת הדיבידנד מהעוסק המוחזר על-ידי המוסד הכספי לבעל המניות המחזיק במוסד הכספי.
השופט דחה טענה זו בקובעו, כי אין בהוראות סעיף 4(ב) לחוק מע"מ הבחנה בין דיבידנד המחולק על-ידי עוסק ומתקבל במוסד כספי המשתמש בכסף לענייניו לבין דיבידנד כאמור המתקבל במוסד כספי ומעבירו מייד לגוף שלישי; וכי השימוש שנעשה ברווח אינו מעלה או מוריד ואינו גוֹרע מחבות המס.
עוד קבע השופט, כי המערערת הינה גוף עצמאי בעל פעילות עסקית בתחום הביטוח וההחלטה על העברת רווחיה ובכלל זה כספי דיבידנד שקיבלה, לחברת האם, מתקבלת אצלה (גם אם היא בשליטה מלאה של חברת האם) הן באשר למועד ההעברה והן באשר להיקף הכספי בכפוף לדיני החלוקה, ואין לקבל שתופטר ממס ריווח רק משום העיתוי בו תחליט לחַלק דיבידנד לחברת האם.
לבסוף, קבע השופט, כי האמור שומט את הבסיס גם מטענת המערערת כאילו עם שרשור הדיבידנדים לחברת האם, לא היה בקבלת הדיבידנדים מאמות ויורופ כדי להוסיף לעושרה וכאילו "לא "הפיקה כל ערך מוסף אמיתי בידיה". לדבריו, מקום שההחלטה אם ומתי להעביר דיבידנד לחברת האם נתונה בידיה – וכפי שעולה מהרשימה המוסכמת של העוּבדות, בשנות-המס שבערעור חילקה המערערת לחברת האם דיבידנדים נוספים במועדים ובהיקפים שונים, המגיעים למאות מיליוני שקלים – הרי שמדובר בנכס שהפך להיות שלה, גם חשבונאית שהרי הוא לא נרשם כחוב לבעל המניות אלא לאחַר ההחלטה על חלוקתו. הנכון הוא, ציין השופט, שהמערערת קיבלה את הדיבידנדים מאמות ויורופ והִחליטה כפי שהִחליטה לגבי הכספים העודפים בקופתה אשר כָּללו את הדיבידנדים מאמות ומיורופ ואת רווחיה או הכנסותיה מפעילות נוספות, ועל-כן, ככל שמדובר בחיוב במס רווח על פעילות המערערת, אין נפקות לאשר נעשה בכספים שהרוויחה לאחַר קבלתם.
הערעור לבית-המשפט העליון
בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך לאחַר שב"כ המערערת קיבל את המלצת בית-המשפט והודיע שאינו עומד עוד על הערעור, הערעור נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).
שותף אינו נחשב לעובד החברה
ביום 26.9.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ניב.
הגם שעניינו של פסק-הדין בתביעה אזרחית ולא בערעור מס, ראינו לנכון לעדכנכם בעניין זה, וזאת לאור קביעותיו של בית-המשפט בנושא שותפוּת ובכלל זאת ששותף אינו זכאי לשכר בעד עבודתו בשותפוּת.
למַעבר לפסק-הדין, לחצו כאן.