הנחיית דיווח לצורך FATCA בהיעדר מספר TIN | מכון ויצמן – סוף המערכה הראשונה | מס דירה שלישית – סוף פסוק | פרשנות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה (גביית מס בנסיבות מיוחדות) | ערובה להבטחת הוצאות בערעור

הנחיית דיווח לצורך FATCA בהיעדר מספר TIN

במבזקים מיום 16.7.2016 ומיום 7.8.2016 דיווחנו אודות פרסום החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תיקון מס' 227), התשע"ו-2016 (קישור לתיקון) ותקנות מס הכנסה (יישום הסכם פטקא), התשע"ו-2016 ("התקנות") (קישור לתקנות), בגדרן נקבעו מספר הוראות לצורך יישום הסכם ה-FATCA שנחתם ביוני 2014 בין ממשלת ישראל לממשלת ארה"ב.*

* נזכיר, כי במסגרת הסכם זה, התחייבה ממשלת ישראל להורוֹת לגופים פיננסיים ישראליים החייבים בדיווח לבדוק חשבונות המתנהלים אצלם ולהעביר לרשות המיסים מידע על אודות חשבונות של לקוחות המוחזקים באופן ישיר או עקיף בידי אזרחי ארה"ב ותושביה וכן התחייבה כי רשות המסים תעביר את המידע האמור לרשויות המוסמכות בארה"ב.

הוראות התיקון והתקנות מחייבים גוף פיננסי ישראלי לכלוֹל בדיווחי ה-FATCA את מספר ה-TIN* של בעל החשבון המדוֹּוח, כאשר תקנה 8 לתקנות מחייבת את הגוף הפיננסי לבצע כל שביכולתו לאתֵר את מספר ה-TIN.

* Taxpayer Identification Number.

עד כה, אפשרו האמריקאים לדַווח 9 אותיות גדולות ככל שהגוף הפיננסי לא מצליח להשיג את מספר ה-TIN ולדַווח עליו. עם זאת, הָחל מהדיווח בגין שנת 2020, פיתח ה-IRS סדרת קודים שבהם ניתן למלא את שדה ה-TIN במקום בו הגוף הפיננסי לא הצליח להשיגו.

נבקש לעדכנכם בדבר פרסום הנחייה בעניין זה של החטיבה המקצועית של רשות המסים.
למַעבר להנחייה, לחצו כאן.

---

מכון ויצמן – סוף המערכה הראשונה

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד

במבזק מס' 1729 מיום 26.1.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מכון ויצמן למדע.

נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיב (פקיד-שומה פתח-תקווה) לדחות על הסף המרצת פתיחה שהגיש מכון ויצמן למדע ("המבקש") בגדרהּ התבקש בית-המשפט להצהיר כי השומה (03) שהוציא לו המשיב ביום 30.9.2020 בגין שנת-המס 2015, הוּצאה לו שלא כדין ולכן היא בטלה.
לטענת המשיב, פקודת מס הכנסה קובעת הליכים ייחודיים לערעור על החלטות המשיב, מהם אין מקום לסטות. 
בהתאם להליכים אלה שנקבעו בפקודה, זמנו של ערעור לבית-המשפט הוא רק אחרי סיומו של שלב ב של דיוני השומה – לאחַר שנדוֹנה ונדחית השגה שהגיש נישום, והערעור נעשה בפני בית-המשפט המיועד לכך ולא במסגרת תביעה אזרחית רגילה.
נוסף על כך, טען המשיב, כי הליך של המרצת פתיחה אינו מתאים לבירור המחלוקות שבין הצדדים.

המבקש, מנגד, טען, כי מדובר במקרה חריג, המעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, אותה נכון וראוי להביא לפתחו של בית-המשפט בדרך של בקשה לפסק-דין הצהרתי, ולא להמתין ולפסוע בדרך הקבועה בפקודה.
השאלה העקרונית אותה הציב המבקש היא מה דינה של שומה שהוּצאה מכוח סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה (שומת שלב א) אשר ההליכים בה הֵחלו פרק זמן קצר לפני מועד התיישנותה, וזאת בניגוד להנחיה שהוציאה המשנה למנהל רשות המסים, רו"ח מירי סביון, בעניין זה* ותוך פגיעה בזכות הטיעון השמורה לנישום.

* במבזק מיום 26.2.2016 דיווחנו אודות פרסום הנחייתה של רו"ח מירי סביון (אז סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים והיום, כאמור, המשנה למנהל הרשות) בנושא הטיפול בנישום לפני מועד התיישנות השומה (קישור להנחייה).

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, קיבל את בקשת המשיב והורה על מחיקת המרצת הפתיחה (קישור לפסק-הדין).
השופט גורמן קבע, כי על אף שנראה לכאורה כי בהתנהלות המשיב נפלו פגמים של ממש, המועד לבחינת הדברים וקביעת המשקל שיש לתת להם, הוא השלב שקבע לכך המחוקק בפקודה – במסגרת ערעור שיוגש, אם יוגש, לאחַר הדיון בהשגה ודחייתה על-ידי המשיב מבלי שעלה בידי הצדדים להגיע להבנות.
עוד קבע השופט, כי הניסיון להקדמת הבּחינה השיפוטית לשלב בו טרם לובנה ונפרסה התמונה במלואה – קוֹדם לבירורה בין הצדדים במתכונת שקבע לכך המחוקק ושלא במסגרת השיפוטית שנקבעה לכך, דינו להידחות.

הבקשה למתן סעד זמני

כפי שדיווחנו במבזק מס' 1903, מכון ויצמן הגיש ערעור על פסק-הדין ולצדו בקשה לסעד זמני בה מבוקש, כי המועד להגשת השגה על השומה, ככל שיהיה בכך צורך, יושהה עד לאחַר 30 ימים ממועד ההכרעה בערעור.
בבקשה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים ביותר, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המכון, הן מאחַר שאם לא יינתן הסעד הזמני ייהפך הערעור לתיאורטי, והן לנוכח המשאבים הניכרים שיידרשו להכנת ההשגה וניהולה, בפרט על רקע סכום השומה הגבוה והעובדה שזו הוּצאה לאחַר שנים בהן לא מוסה המכון.

בתגובה מטעם פקיד-שומה פתח תקווה לבקשה נטען, כי ההליך בו נקט המכון מנוגד להוראותיה הברורות של הפקודה ולפסיקה עקבית וחד-משמעית של בית-המשפט העליון, וממילא סיכויי הערעור הם בהתאם.
עוד נטען, כי את טענותיו לענין הנחיית סביון יכול המכון להעלות במסגרת ההשגה, ואין לו צידוק לעקיפת הוראות החוק.
ואילו באשר למאזן הנוחות, נטען, כי כל עוד לא ייערך הבירור העובדתי הנדרש במסגרת דיון בהשגה לפני פקיד-השומה, השְאֵלות המועלות בהמרצת הפתיחה ובערעור, הנתונות במחלוקת בין הצדדים, תיוותרנה תיאורטיות וללא אפשרות להכריע בהן.
עוד טען המשיב, כי קבלת הבקשה תוביל לעיכוב וסיכול הליכי בירור המס, תוך גרימת נזקים כספיים בהם יישא הציבור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט מ' מזוז, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט מזוז חזר על הכְּלָל לפיו אין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב ביצוע פסק-דין, כאשר המבקש לעכב את ביצועו של פסק-דין נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים – כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו; כאשר במקרה דנא בקשת המכון אינה עומדת, ולוּ בקירוב, בתנאים אלה.

לדבריו, באשר לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי נוכח הוראותיה המפורשות של הפקודה באשר להליכי הבירור, השגה וערעור על שומה, קשה לראות את הבסיס לטענה בדבר סיכויי ערעור "גבוהים ביותר", מה גם שהפּסיקה העקבית של בית-משפט, לפיה אין מקום לסטות מההליכים הקבועים בפקודה בכל הקשור למס הכנסה, מציבה בפני המכון משוכה גבוהה.
עוד ציין השופט, כי שאלת תחולתה של הנחיית סביון במקרה דנא, והשלכות המשפטיות הנגזרות מכך, אינן מַצדיקות, לכאורה לפחות, סטייה מההליך הסטטוטורי של השגה וערעור על שומה.

ואילו באשר למאזן הנוחות, קבע השופט מזוז, כי אין הכף נוטה לטובת המערער. לדבריו, אין הוא סבור שהמכון הוכיח כי באם לא תתקבל הבקשה לסעד זמני לא יתאפשר להחזיר את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור.
עוד ציין השופט, כי רצונו של המכון לחסוך את הטרחה והעלויות של הגשת השגה, שהיא דרך המלך לפי הדין, אינה יכולה לבסס מתן סעד זמני כמבוקש.

הבקשה למתן סעד זמני אפוא, נדחתה.
עם זאת, לנוכח סד הזמנים הדחוק להגשת השגה על השומה, קבע השופט מזוז, כי המועד האחרון להגשת ההשגה יוארך עד ליום 15.3.2021.

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

ביום ד (19.5.2021) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט בערעור שהגיש מכון ויצמן על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.
המערער קיבל את המלצת בית-המשפט העליון וחזר בו מערעורו.

הערעור אפוא נדחה ללא לצו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

---

מס דירה שלישית – סוף פסוק

במבזק מיום 1.3.2017 דיווחנו, כי בעקבות העתירה שהוגשה לגבי תוקפן של ההוראות בעניין "מס ריבוי דירות" שנקבעו במסגרת פרק יב' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016 ("חוק ההתייעלות") (קישור לחוק ההתייעלות), החליט בית-המשפט העליון (בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק) – מפי השופטים א' חיות, נ' הנדל ונ' סולברג (קישור להחלטה) – ליתן צו על תנאי לפיו על כנסת ישראל (ויתרת המשיבים בעתירה) לנמק עד ליום 23.3.2017 מדוע לא יבוטל פרק יב' לחוק ההתייעלות (שעניינו, כאמור, במס ריבוי דירות) וזאת בְּשל הפגם המהותי שנפל בהליך החקיקה הנוגע אליו והיורד לשורש ההליך.
עוד נקבע, כי נוכח השאלות העקרוניות המתעוררות בהליך, הדיון בהתנגדות לצו על-תנאי יידון לפני מותב מורחב של בית-המשפט כפי שתקבע הנשיאה.

---

פרשנות הוראות סעיף 119א לפקודה

מבוא

כידוע, סעיף 119א לפקודת מס הכנסה קובע הוראות בעניין גביית מס בנסיבות מיוחדות, כאשר עניינה של פסקה (א) של אותו סעיף בחוב של חבר-בני-אדם. וכך קובעת פסקה זו:
"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור;
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

פסקה (1) עוסקת בחברה בעלת חוב מס אשר נתפרקה או העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לה אמצעים לסילוק החוב האמור, שאז ניתן לגְבות את החוב ממי שקיבל את הנכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית.
פסקה (2) עוסקת במקרה בו חברה בעלת חוב מס העבירה את פעילותה לחברה אחרת, עם אותם בעלי שליטה או קרוביהם, בלא תמורה או בתמורה חלקית, ובלי שנותרו לה אמצעים לסילוק החוב האמור, שאז ניתן לגְבות את החוב מהחברה האחרת.
ואילו פסקה (3) קובעת חזקה, הניתנת לסתירה, כי כאשר חברה בעלת חוב מס התפרקה או הפסיקה את פעילותה, מבלי ששילמה את חוב המס, יראו את הנכסים שהיו לה עֵרב הפירוק או הפסקת הפעילות כאילו הועברו לבעלי השליטה בה בלא תמורה, וניתן יהיה לגְבות מהם את החוב, אלא אם כן הוכח אחרת.

פסק-הדין בעניין המשביר 365 החזקות בע"מ

הוראת סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה נדוֹנה על-ידי בית-המשפט העליון בעניין המשביר 365 החזקות בע"מ ("המשביר"), וזאת בקשר לתביעה שהגישה עיריית כרמיאל ("העירייה") לחיוב המשביר בחוב ארנונה של חברת קוסט 365 בע"מ ("קוסט") שהוחזקה על-ידי המשביר עד ליום 4.11.2014.
קוסט חתמה על הסכם למכירת זכויותיה במרכול תוך שהתחייבה באותו הסכם לשאת בתשלומי הארנונה עד למועד העברת הזכויות בנכס, שנקבע ליום 27.11.2014. קוסט לא עמדה בהתחייבותה וצברה חוב ארנונה בסך של כ-700,000 ש"ח בגין כל תקופת ההחזקה במרכול ("חוב הארנונה") ובחודש יולי 2015 נקלעה החברה להליכי פירוק.
בגין חוב הארנונה האמור, הגישה העירייה תביעה כספית לבית-משפט השלום בחיפה, ובה ביקשה, בין היתר, לחיֵיב את המשביר בתשלום חוב הארנונה שצברה קוסט מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 ("חוק ההסדרים"). הֶסדר זה מאפשר, בהתקיים הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה, להרים את מסך ההתאגדות ולייחֵס את חוב הארנונה שצברה החברה החייבת לבעל הַשליטה בה. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו מעוגנות בסעיף 119א(א)(3) לפקודה שהוזכר לעיל והקובע, כאמור, חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה חברה שחייבת מס, אשר התפרקה או הִפסיקה את פעילותה מבלי ששילמה את חובה, יראו את נכסיה כאילו הועברו לבעל השליטה בחברה בלא תמורה, ויהיה ניתן לחייבו בחוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת ("חזקת הברחת הנכסים").

בית-משפט השלום בחיפה קיבל את תביעתה של העירייה וקבע, כי היות שהמשביר שלטה במניותיה של קוסט בתקופה הרלוונטית להיווצרות חוב הארנונה, יש לראות בה כבעלת הַשליטה לעניין ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובסעיף 119א(א)(3) לפקודה, ולייחֵס לה את חוב הארנונה שצברה קוסט.

ערעורה של המשביר לבית-המשפט המחוזי בחיפה נדחה ועל החלטת בית-המשפט המחוזי הגישה המשביר בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.
בקשה זו נדוֹנה כערעור אשר התקבל פה אחד (השופטים מ' מזוז, ג' קרא ו-י' וילנר) (קישור לפסק-הדין). 
פסק הדין התמקד בפרשנות הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בשילוב סעיף 119א(א) לפקודה, ובאופן יישומן של הוראות אלו במקרה הקונקרטי.
בהקשר זה נקבע, כי המועד הקובע לבחינת תחולתו של סעיף 119א(א) לפקודה, הוא מועד פירוק החברה, העברת נכסיה או הפסקת פעילותה, ולא מועד היווצרות החוב.
בית-המשפט העליון הוסיף וקבע, כי יישום פרשנות זו על נסיבות המקרה דנן, מובילה למסקנה שלא היה מקום לייחֵס את חוב הארנונה למשיבה, שכּן זו לא החזיקה במניותיה של קוסט במועד פירוקה.
לפיכך, הורה בית-המשפט העליון על ביטול פסק דינו של בית-המשפט המחוזי וחִייב את העירייה בהוצאות המשביר בסך כולל של 20,000 ש"ח.

על פסק-הדין של בית-המשפט העליון הגישה העירייה בקשה לקיים דיון נוסף.
הנשיאה א' חיות דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

לדבריה, סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי דיון נוסף הוא הליך חריג, השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף; אך לא זה המקרה דנא.
הנשיאה הוסיפה וציינה, כי בית-המשפט העליון הדגיש בפסק דינו כי המחלוקת במקרה דנן מתמקדת בשאלה אם מתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה; עמד על כך ש"מעיון בהוראות סעיף 119א(א) עולה בבירור כי המועד הקובע לעניין כל החלופות שבו הוא מועד הפירוק, העברת הנכסים או הפסקת הפעילות"; ויישם את הוראת הסעיף על נסיבות המקרה דנן, בציינו כי "גלוי לעין כי תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו בנוגע למשביר". בקביעה זו, ציינה הנשיאה, אין כל חידוש הלכה והיא אינה מַצדיקה דיון נוסף.
עוד קבעה הנשיאה, כי טענת המבקשת (העירייה) לפיה בית-המשפט חרג מההלכה הפסוקה באשר לנטל ההוכחה להפרכת "חזקת הברחת הנכסים" בטעות יסודה, שכּן משנקבע כי המקרה דנן אינו נופל בגדר הוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודה, החזקה אינה חלה ואין כל צורך להפריכה.
לבסוף, ציינה הנשיאה, כי טענת המבקשת בדבר השלכות הרוחב שעלולות להיות לפסק-הדין היא במידה רבה ספקולטיבית, ומשכך אף היא אין בה כדי להצדיק קיום דיון נוסף, וכך גם לגבי שאר טענות המבקשת שהן ערעוריות באופיָן.

---

ערובה להבטחת הוצאות בערעור

הבוקר פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהגיש יוסף שחם* על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת עירית וינברג-נוטוביץ) בפר"ק 30781-10-13 ופר"ק 31074-08-13 מיום 2.3.2021, בגדרהּ חויב המבקש בהפקדת ערובה כספית בסך של 150 אלף ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים בשני ערעורים שהגיש, וזאת כתנאי לשמיעתם. לצדה של בקשה זו, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. 

* נזכיר, כי המבקש, מר שחם, היה בשעתו בעל הַשליטה בחברת אשבל טכנולוגיות בע"מ ("החברה") וכי בשנת 2011 הורשע המבקש, על-פי הודאתו, בביצוע שורה של עבירות מס בקשר לפעילותו בחברה.

עוד נזכיר, כי במבזק מיום 5.8.20313 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בערעור שהוגש על-ידי החברה, המבקש (שהָיה, כאמור, במועדים הרלבנטיים בעל הַשליטה בחברה) וגב' נאוה אנוש שהינה בת-זוגו של שחם ועבדה כמנהלת חשבונות או חשבת בחברה בשנים 2007-2000.

בעקבות חקירה פלילית שנפתחה כנגד שחם ואנוש בְּשל חשד לזיוף מסמכי בנק שהוצגו לפקיד-שומה ירושלים 1 (המשיב 1), התברר, כי בנוסף לזיוף האמור פעלו שחם ואנוש גם להקטנת הכנסתה המדוּוחת של החברה לפקיד-השומה ולמנהל מע"מ (המשיב 2). כתוצאה מכך, פסל המשיב 1 את ספרי החברה לשנות-המס 2002-2000 ו-2007-2004. ואילו ביום 3.2.2011 הוגש כתב אישום כנגד שחם ואנוש בגין השמטת הכנסות בחברה, הגדלת הוצאות, משיכות אישיות, רישומים כוזבים, דיווחים כוזבים, זיוף מסמכים ומרמה בעת עריכת ביקורת מס הכנסה (ת"פ 5789-02-11). ביום 13.3.2011 הודו שחם ואנוש, במסגרת הֶסדר טיעון, בעבירות המיוחסות להם.במקביל להליכים הפליליים שנפתחו נגד שחם ואנוש, הֵחלו ההליכים האזרחיים נשוא הערעורים דנא: ספרי החברה נפסלו, ניתנו צווים הן כלפי החברה והן כלפי שחם ואנוש, הוצאו שומות למערערים, נדחו השגות החברה למע"מ והוטלו קנסות על-ידי מנהל מע"מ לחברה. כאמור, בְּשל כל אלה הוגשה שורה ארוכה של ערעורים לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט, מפי השופט ד' מינץ, דחה בפסק-דין מפורט בן 37 עמודים, את כל הערעורים (קישור לפסק-הדין), תוך שהוא קובע, בין היתר, כי בדין הוטל על החברה קנס גירעון (בסך 4.6 מיליון ש"ח), וזאת מהטעם ש"אין מדובר בהתרשלות בהגשת דוחות, אלא בפעולה מתמשכת ושיטתית של המערערים להעלמת חלק ניכר ביותר מהכנסותיה במטרה אחת שהיא להימנע מתשלום מס".

על פסק-הדין הגישו שחם ואנוש ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט צ' זילברטל (בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן וי' עמית), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, קיבל את בקשת רשות הערעור בחלקהּ (קישור לפסק-הדין).