תאונות מס | כרסום בפטוֹר מדיווח לעולה חדש/תושב חוזר ותיק | תזכורת – הגשת בקשה להפסיק להיחשב כחברה משפחתית / חברת בית בשנת 2020 ואילך | ערעור על שומה משנת 2003 | תובענה ייצוגית נגד רשות המסים

תאונות מס

נבקש לעדכנכם, כי מחר בין השעות 17:00–18:30 תתקיים הרצאתו של הח"מ בנושא "תאונות מס", במסגרת מחלקת האקדמיה של מחוז תל-אביב בלשכת עורכי-הדין.*

* מחלקת האקדמיה של מחוז תל-אביב אמונה על כל הארועים הלימודיים של המחוז ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם ארגונים וגופים שונים, כגון: לשכת רואי-החשבון בישראל, רשות המסים, לשכת שמאי המקרקעין, מוסדות אקדמיה ועוד.

ואילו בין השעות 18:30–20:00 תתקיים הרצאתו של עו"ד ד"ר יהושע רוזנצוויג בנושא "החזקת כספים או נכסים בנאמנות – חובת הדיווח של הנאמן לרשויות המס וחשיפות המס לגביו".

שתי ההרצאות תשודרנה בשידור ישיר בעמוד הפייסבוק של מחוז תל-אביב.
לקבלת קישור לצפיה בהרצאות, לחצו כאן.

---

כזכור, במסגרת חוק ההסדרים* ותיקון 245 לפקודת מס הכנסה** בוצעו שינויים מהותיים בכללי המיסוי החָלים על חברות משפחתיות ועל חברות בית.

במסגרת כללי המיסוי החדשים שונו, בין היתר, ההוראות שעניינן בשינוי סיוּוגן של חברות משפחתיות/חברות בית לחברות "רגילות", כך שחברות משפחתיות/חברות בית המבקשות לשנות את סיוּוגן ולהפוֹך לחברות "רגילות" צריכות ליתן על כך הודעה מראש לפקיד-השומה, וזאת לא יאוחר מחודש לפני תחילת שנת-המס, כלומר עד ליום 30.11.2020.

זאת, בניגוד לדין שחל בעבר, ולפיו ניתן היה ליתן את ההודעה עד למועד הגשת הדו"ח השנתי, דהיינו בשנת-המס העוקבת.*

* הדין הקודם נעדר התייחסות מפורשת לגבי הפיכה מחברת בית ל"חברה רגילה".

לגבי חברה משפחתית, ההודעה צריכה להיעשות על-ידי החברה (סעיף 64א(ב)(1) לפקודת מס הכנסה), וזאת באמצעות טופס 2590 (קישור לטופס).
לעומת זאת, לגבי חברת בית טרם פורסם טופס בעניין זה ועל-כן על החברה למסור הודעה מתאימה כשהיא חתומה על-ידי כלל בעלי מניותיה (סעיף 64(ה) לפקודה).

נזכיר, כי באותם מקרים בהם חברה משפחתית/חברת בית תבקש להפוֹך לחברה "רגילה", היא לא תוכל בעתיד לשוב ולהיחשב לחברה משפחתית/חברת בית כאמור!

---

כרסום בפטוֹר מדיווח לעולה חדש/תושב חוזר ותיק

כידוע, במסגרת תיקון 168 לפקודת מס הכנסה נוספו, בין היתר, לפקודת מס הכנסה הוראות סעיף 134ב לפיהן יחיד שהיה לתושב ישראל לראשונה ("עולה חדש") או לתושב חוזר ותיק כאמור בסעיף 14(א) לפקודה,* לא יהא חייב בהגשת דוח שנתי לגבי כל הכנסותיו שהופקו או שנצמחו מחוץ לישראל או שמקורן בנכסים מחוץ לישראל, במשך עשר שנים מהמועד שהיה לתושב ישראל כאמור.

* המדובר ביחיד ששב והיה לתושב ישראל לאחַר שהָיָה תושב-חוץ במשך עשר שנים רצופות לפחות.

תחילת ההגדרה החדשה נקבעה ליום 1.1.2007, וזאת לגבי מי שהָיָה לתושב חוזר ותיק ביום 1.1.2007 ואילך.

עם זאת, מי ששב והיה לתושב ישראל בשנת-המס 2007, 2008 או 2009, נחשב לתושב חוזר ותיק אם היה לתושב ישראל כאמור לאחַר שהָיָה תושב-חוץ במשך חמש שנים רצופות לפחות בלבד.

במקביל, ובין היתר, נוספו לפקודת מס הכנסה באותו תיקון הוראות סעיף 135(ב) לפקודה לפיהן יחיד שהוא עולה חדש או תושב חוזר ותיק לא יהיה חייב בהגשת הצהרת הון במשך עשר שנים מהמועד שהיה לתושב ישראל כאמור.

בהמשך לכך,  נבקש לעדכנכם לגבי פסק-הדין שניתן לפני מספר ימים על-ידי בית-המשפט העליון (בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק) בעתירה שהגישה גב' ג'אורג'יאנה מורחן.

בגדרהּ של העתירה התבקש צו הצהרתי המורה כי "העותרת אינה חייבת בדיווח לרשויות המס בכלל ובפרט לגבי כל הכנסותיה שהופקו או שנצמחו מחוץ לישראל או שמקורן בנכסים מחוץ לישראל".
בנוסף, התבקש בית-המשפט להורוֹת למשיבים (מס הכנסה ומשטרת ישראל) "להפסיק לחקור את העותרת לגבי חשבונות הבנק שלה, נכסיה, עסקאות, חוזים וכו' מחוץ לגבולות מדינת ישראל".

בתמצית נציין, כי העותרת, ילידת 1980, נולדה ברומניה ובעלת אזרחות רומנית.
בשנת 2011 קיבלה העותרת אזרחות ישראלית, בהליך מדורג לקבלת מעמד מכוח נישואיה בשנת 2005 לבן-זוג אזרח ישראל, מר עופר זלצמן ("זלצמן").
בחודש ינואר 2019 נפתחה חקירה גלויה של רשות המסים ומשטרת ישראל נגד העותרת, זלצמן ואחרים, בחשד כי היו מעורבים בהעתקה והפצת עותקים דרך האינטרנט של תוכניות טלוויזיה וסרטים ללקוחות מחו"ל; וזאת תמורת תשלום, מבלי שהיו להם הזכויות לכך ומבלי לדַווח על הכנסותיהם לרשויות המס.*

בכך ביצעו, לפי החשד, עבירות מס לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ועבירות נוספות.

בחודש אוגוסט 2020 הועבר תיק החקירה לעיון המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, על-מנת לשקוֹל הגשת כתב אישום נגד העותרת.

לטענת העותרת, היא נחשבת ל"תושב ישראל לראשונה" ועל-כן היא פטורה מדיווח על הכנסות שמקורן מחוץ לישראל וכן מתשלום מס על הכנסות אלו לתקופה של עשר שנים מהמועד שבו קיבלה אזרחות ישראלית (קרי: עד ליום 15.11.2021) ובהקשר זה סומכת העותרת את ידיה על הוראות סעיפים 134ב ו-135(ב) לפקודה.
עוד לטענתה, גם כיום מרכז חייה הוא ברומניה ושם גם מתנהלת הפעילות העסקית שלה, ואף בְּשל כך אין היא חייבת בדיווח על הכנסותיה לרשויות המס ואין היא נושאת בחבות במס למדינת ישראל.
בהינתן האמור, לגישת העותרת שמורה לה הזכות שלא למסור למדינת ישראל כל מידע בנוגע לפעילותה הכלכלית בחו"ל, וחקירתה בנושאים אלה פוגעת בזכויותיה ומנוגדת לחוק.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ע' ברון, דחה את העתירה על הסף (קישור לפסק-הדין).

השופטת ברון קבעה, כי שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה, האכיפה והחקירה בכל הנוגע לחקירה פלילית ולהעמדה לדין הוא רחב; ובהתאם, היקף התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטותיהן של הרשויות המוסמכות בנושאים מסוג זה מצומצם ומוגבל למצבים שבהם ההחלטה לוקה באי-חוקיות או בחוסר סבירות קיצוני או מובילה לעיוות דין מהותי.
עוד קבעה השופטת, כי ניהול חקירה פלילית מצוי בליבת שיקול הדעת המקצועי המסוּר לרשויות האכיפה – ולא עלה בידי העותרת להצביע על עילה מבוררת כלשהי להתערבותו של בית-המשפט בחקירה תלויה ועומדת, לא כל שכּן להורוֹת למשיבים להפסיק את חקירתה של העותרת בעיצומה.

לענייננו, חשובים דבריה של השופטת ברון באשר להוראות סעיפים 134ב ו-135(ב) לפקודה:
"וזאת יש להבהיר: הוראות פקודת מס הכנסה המעניקות פטור מחובת דיווח לרשויות המס, גם אם חלות בעניינה של העותרת (נושא השנוי במחלוקת כשלעצמו), בכל מקרה אינן יכולות לשמש כסות לפעילות בלתי חוקית של הנישום; ואין זאת אלא שפטור מדיווח אינו מקנה 'חסינות' מחקירה ומהעמדה לדין מקום שבו נעברו עבירות כדוגמת אלה שבהן חשודה העותרת. בשים לב לאמור, טענות העותרת בנוגע לפגיעה בזכויותיה שמורות לה, וככל שהחשדות יובילו להגשת כתב אישום נגדה וככל שתמצא לנכון, פתוחה לפניה הדרך לשוב ולטעון בנושא במסגרת ההליך הפלילי. למותר לציין כי איננו מביעים עמדה כלשהי לגופן של טענות העותרת.
יש לדחות אף את בקשתה של העותרת להצהיר כי אינה חייבת בדיווח לרשויות המס. כפי שהבהירו המשיבים בתגובתם, מדובר בסוגיה הדורשת בירור עובדתי ומשפטי שלא זה המקום לערוך – אלא בגדרם של ההליכים הייחודיים לדיני המס ובהתאם להוראות הפקודה" [ההדגשות אינן במקור – הח"מ.]

---

ערעור על שומה משנת 2003

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1727 מיום 4.7.2018 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין חיים שפיגולנט.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
בחודש פברואר 2000 הגיש המערער דוח שנתי לשנת-המס 1998.
בינואר 2002 עזב המערער את ישראל לארה"ב, וזאת מבלי להודיע למשיב (פקיד-שומה רחובות) על עזיבתו את הארץ ולא שינה את כתובתו הרשומה אצל המשיב.
בחודש אוגוסט 2003 שודרה מטעם המשיב שומה לפי מיטב השפיטה (שומת 03) לשע"מ לגבי שנת-המס 1998, לפיה על המערער לשלם מס (נומינלי) בסך של כ-2.6 מיליון ש"ח. בזמן זה, כאמור, שהה המערער בחו"ל.
מאוחר יותר, תיקו של המערער בוּער.*

* בהתאם לתקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986.

בשנת 2005 ערך רו"ח עאמר עבוּר המערער דוחות לשנים 1999–2002.
בחודש דצמבר 2014 פנה המערער לרו"ח אפרתי בבקשה שיטפל עבורו בענייניו לשם חזרתו לישראל. לאחַר בדיקה ברשות המיסים יידע רו"ח אפרתי את המערער על שומת ה-03 בגין שנת-המס 1998 שהצטברה לכ-10 מיליון ש"ח.
בחודש ינואר 2015 שלח המערער, באמצעות רו"ח אפרתי, הודעת השגה על השומה, אך המשיב סירב לרושמה לאור הזמן הרב שחָלף מיום המצאת הודעת השומה. המשיב גם סירב למתן ארכה להגשת ההשגה.
מכאן הערעור, בו טען המערער, בין היתר, להתיישנות השומה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט סטולר דחה את טענת ההתיישנות של המערער מהטעם שזו לא הוּכחה. לדבריו, המערער היה צריך להוכיח כי לא קיבל את נימוקי השומה לפני המועד הרלבנטי (31.12.2003) או שהנימוקים נשלחו על-ידי המשיב לאחַר המועד האמור והוא אינו יכול להיבנות מהעובדה שלאחַר 12 שנים אין למשיב ראיה בכתב אודות משלוח הנימוקים במועד.

עוד קבע השופט סטולר, כי בדין סירב המשיב לבקשת המערער להארכת המועד להגשת ההשגה. שכּן, נוכח העובדה שהמערער לא גר בכתובת אותה מסר ככתובתו אצל המשיב, היה עליו בנסיבות העניין לבדוק מה עלה בגורל הדוח השנתי שהגיש והאם הוּצאה שומה בגינו אם לאו ולא לנהוג בעצימת עיניים כפי שנהג. יתרה מזאת, המערער בחר שלא להביא עדים חיוניים לעדוּת.

באשר לשומה שהוציא המשיב, קבע השופט סטולר, כי בנסיבות העניין בהן הוגשה השגה בחלוֹף 12 שנים מאז הוצאת השומה ולאור העובדה שתיקו של המערער בוּער כדין, עומדת למשיב "חזקת התקינוּת המנהלית" באשר לפעולותיו והוצאת השומה כאמור.

הבקשה למתן סעד זמני בערעור

עובר להגשת ערעור המס לבית-המשפט המחוזי, הֵחל פקיד-השומה בהליכים לגביית חוב המס במסגרת הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם נקט פקיד-השומה בהליכים למימוש נכס מסגרייה ואשר למערער מחצית מזכויות הבעלוּת בו.

ביום 9.5.2017 הורה בית-המשפט המחוזי, בהסכמת פקיד-השומה, על עיכוב הליכים אלו.

לאחַר שניתן פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, הגיש שפיגולנט ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ובמקביל הגיש בקשה למתן סעד זמני בערעור המורה על המשך עיכוב הליכי המימוש עד להכרעה בערעור.
לטענתו, מימוש הנכס נעשה בחוסר תום לב, שכּן המשיב הסכים להמתין עם המימוש במהלך המשפט; מימוש הנכס יכול לגרום למבקש נזק בלתי-הפיך; הנכס הוא בעל חשיבות רבה למבקש, הוא מחזיק בו שנים רבות, ומכירתו תסב לו פגיעה כלכלית לא מידתית. עוד טען שפיגולנט, כי סיכויי הערעור גבוהים.
מנגד, המשיב טען, כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות מצדיק את מתן הסעד המבוקש, וסיכויי הערעור קלושים.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
נקבע, כי הפגיעה הנטענת על-ידי המבקש היא כללית ואמורפית וכי לא פורט מהי מלבד הטענה ל"נזק בלתי-הפיך", ל"חשיבות רבה" ול"פגיעה כלכלית". בנוסף, אין זה ברור מהו השימוש של הנכס כיום הזה: בעבר הרחוק הוא שימש אכסניה לפרנסתו של המבקש, אולם מאז חלפו שנים רבות, למעלה מעשור שבו שהה המבקש בחו"ל.
עוד נקבע, כי לבקשה לא צוּרף תצהיר, אשר יתמוך לכל הפחות בטענות הכלליות הללו, ועל-כן בקשה כזו לא תוכל לעמוד.

בהמשך לכך, נמכר הנכס ועבוּר חלקו של שפיגולנט נתקבל סכום של כ-700,000 ש"ח שהועבר לקופת הכינוס.

פסק-הדין בערעור

ביום ד (18.11.2020) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטות ד' ברק-ארז ו-ע' ברון) (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציין השופט גרוסקופף את הנסיבות המיוחדות של התיק: מחד, מדובר בנישום שעזב את ישראל מבלי לטרוח להסדיר את עניינו מול רשויות המס ואשר נזכר לעשות כן רק באיחור של שנים רבות; ומאידך, החלטתו של פקיד-השומה לבער את תיק המס של הנישום לשנת-המס הרלוונטית, מבלי לשמר בידיו העתק צילומי של התיק, וזאת למרות ידיעתו כי חוב המס בגין השומה שהוּצאה טרם שולם, אשר מעוררת אף היא תחושת אי נוחות. בנסיבות אלו, הוסיף וציין השופט, טוב היו עושים הצדדים לוּ היו מגיעים להבנה ביחס לחבות המס שתושת על המערער ולמצער על המנגנון שיאפשר לפתור את המחלוקות ביניהם על דרך הפשרה. אלא שהצדדים לא גילו נכונות לעשות לא זו ולא זו ועל-כן יש להכריע במחלוקת שהתגלעה ביניהם על-פי שורת הדין.

השופט גרוסקופף המשיך ונדרש לשני קווי הטיעון החילופיים שעליהם בוסס הערעור: קו הטיעון העיקרי הוא שהשומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה שלא כדין, ועל כן דינה להתבטל; ואילו קו הטיעון החלופי הוא שגם אם השומה הוּצאה כדין, היה מקום לאפשר למערער ארכה להשיג עליה.

קו הטיעון העיקרי: השומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה שלא כדין
השופט גרוסקופף סָקר את התפתחות ההלכה בשאלה מהן הפעולות המגבשות את הפעלת הסמכות לפי סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה לפסוֹל את השומה העצמית, ולהוציא שומה לפי מיטב השפיטה: במשך שנים שלטה בכיפה הלכת ביר (ע"א 568/78) לפיה הסמכוּת הופעלה במועד בו פקיד-השומה השתמש בשיקול דעתו, וערך שומה לפי מיטב שפיטתו, וזאת אף אם ההודעה בדבר הפעלת הסמכוּת ניתנה לאחַר אותו מועד. לימים שונתה ההלכה, ובשנת 2007 נקבע בעניין סמי (ע"א 5954/04), כי מועד הפעלת הסמכוּת נחשב למועד בו נשלחה החלטת פקיד-השומה לידיעת הנישום. מאוחר יותר, נקבע בדיון הנוסף בעניין איקאפוד (ד"נ 3993/07), כי הלכת סמי תחול למפרע רק ביחס להחלטות של פקיד-השומה אשר ניתנו מיום 23.5.2004 ואילך ("כלל התחולה שנקבע בעניין איקאפוד"). לאחר מכן, נקבע בעניין נאמן (ע"א 3929/13), כי המועד הקובע הוא המועד בו נשלחה ההודעה לנישום, ולא המועד בו התקבלה אצלו. ואילו בעניין ינקו וויס אחזקות (ע"א 805/14) נקבע, כי גם במצב בו קיימת ידיעה בפועל של הנישום אודות קיומה של שומה ונימוקיה (באותו עניין עיין מיַיצג הנישום בשומה במערכת השע"מ טרם שליחתה), אזי כל עוד לא נשלחה שומה סופית לנישום הרי שלא הופעלה הסמכוּת.
לגופו של עניין, קבע השופט גרוסקופף, כי השומה בה עסקינן ניתנה על-ידי פקיד השומה במהלך שנת 2003 ועל-כן, ובהתאם לכלל התחולה שנקבע בעניין איקאפוד, יש לבחון אותה כפי שטען המשיב לא לפי ההלכה הנוהגת כיום, אלא לפי ההלכה שנהגה ביחס לשומות שהוצאו עובר ליום 23.5.2004, דהיינו על-פי הלכת ביר. משמעות הדבר היא שלצורך הפעלת הסמכוּת לא מועד משלוח השומה למערער הוא הקובע, אלא המועד בו התקבלה החלטתו של פקיד-השומה; ומאחַר שמועד זה הינו בתוך פרק הזמן שנקצב בסעיף 145(א)(2) לפקודה, הרי שהשומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה בעניינו כדין.
השופט גרוסקופף קבע, כי אילו עניינו של המערער היה נדוֹן על-פי ההלכה הנוהגת כיום, היה לטענתו המרכזית של המערער כנגד תוקפהּ של השומה כוח רב. שכּן, השילוב שבין סעיף 158א לפקודה לבין הלכת סמי מוביל למסקנה כי הפעלת הסמכוּת להוציא שומה משמעה שליחת השומה לפי מיטב השפיטה, על שני חלקיה – ההחלטה ונימוקי השומה – לנישום. אלא שכפי שהובהר, עניינו של המערער צריך להתברר לפי הדין שנהג בשעת הוצאת השומה, כלומר לפי הלכת ביר; ולפי הלכה זו, משלוח נימוקי השומה לא היווה תנאי להפעלת סמכות פקיד השומה להוציא שומה לפי מיטב השפיטה או ביחס להשגה.
לאור האמור, קבע השופט, כי לאור הדין שנהג בשעתו המשיב עמד בנטל לשכנע כי השומה לפי מיטב השפיטה שהוּצאה למערער בשנת 2003 ניתנה כדין, וזאת גם אם יונח כנגד המשיב כי נימוקי השומה ניתנו באיחור, וכי הם לא נשלחו בשעתו אל המערער.

קו הטיעון המשנה: הבקשה למתן ארכה להגשת השגה על השומה לפי מיטב השפיטה
כאמור, בקשתו המקורית של המערער מפקיד-השומה הייתה להאריך את המועד להגשת השגה על השומה בהתאם לסמכותו של פקיד השומה לפי סעיף 150(א) לפקודה. בקשה זו נדחתה בשעתו על-ידי המשיב, בהינתן משך הזמן שחָלף מאז הוּצאה השומה, והיעדר הסבר המצדיק את השיהוי הניכר שחל בהגשתה.
השופט גרוסקופף נדרש להוראות סעיף 150(א) לפקודת מס ההכנסה המאפשר לפקיד-השומה להאריך את התקופה להגשת השגה אם הוכח להנחת דעתו כי "האדם החולק על השומה היה מנוע מהגיש את הבקשה תוך המועד האמור, משום שהיה נעדר מן הארץ או חולה או מכל סיבה סבירה אחרת". השופט ציין, כי לא תינתן, ככלל, ארכה להגשת השגה על שומה בחלוֹף תקופה כה ארוכה, וזאת גם אם הנישום נעדר מן הארץ. שכּן, אין לקרוא סמכות זו כמלמדת שדי בעצם ההיעדרות מהארץ כדי להצדיק את מתן הארכה, אלא יש לבחון גם את הזיקה הסיבתית שבין הדברים, דהיינו שבְּשל ההיעדרות מהארץ היה הנישום מנוּע מלהגיש השגה. עוד ציין השופט, כי במצב הדברים הרגיל, זיקה סיבתית זו לא תתקיים כשמדובר בשהות ממושכת מחוץ לתחומי מדינת ישראל, שהרי אין בשהות שכזו כדי למְנוע מהנישום, במקרה הרגיל, מלמַנות מיופה כוח להסדרת ענייניו מול רשויות המס.
עם זאת, השופט גרוסקופף המשיך וציין, כי בנסיבות המיוחדות של ענייננו, היה מקום לאפשר למערער ארכה להגשת השגה על השומה, וזאת ממספר טעמים מצטברים: האחד, המשיב לא הוכיח כי נימוקי השומה נשלחו למערער, לא בזמן אמת, ולא בכל מועד אחר; השני, תיק השומה של המערער בוּער, באופן שאינו מאפשר בשלב הנוכחי לברר מה היו הפעולות שננקטו על-ידי רשויות המס על-מנת להעמיד את המערער על קיום השומה, אם בכלל; השלישי, גם לאחַר עזיבתו את הארץ פעל המערער מול המשיב באמצעות מיַיצגים על-מנת להסדיר את חבות המס מול המשיב ביחס לשנות-מס אחרות, אך לא ביחס לשנת-המס אליה מתייחסת השומה לפי מיטב השפיטה (שנת-המס 1998) והתנהלות זו מתיישבת עם טענתו של המערער שלא ידע על כלל על שומה זו; והרביעי, השומה לפי מיטב השפיטה חורגת באופן משמעותי מחיובי המס שהושתו על המערער בשנים אחרות בגין הפעלת המסגרייה, ועיון במסמך נימוקי השומה משנת 2005 אינו מספק על פניו הסבר חד וברור לכך.
השופט התייחס בעניין זה לטענת המשיב לפיה קיים קושי ניכר לקיים בשלב בו אנו מצויים, בשים לב לביעור תיק המס, דיון לגופה של השגה. לדבריו, עובדה זו כשלעצמה אינה מַצדיקה שלא לאפשר למערער ארכה להגשת השגה, בהינתן שהאחריות לביעור התיק אינה מוטלת עליו; והנזק הראייתי שגרם המשיב נופל, אם כך, לפתחו.

לאור כל האמור, נדחה הערעור על הקביעה שהשומה לפי מיטב השפיטה הוּצאה בשעתו כדין, אך ניתנה למערער ארכה להגשת השגה על שומה זו, וזאת בתוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין.
עוד יצוין, כי לא ניתן צו להוצאות בערעור ובוטל הצו להוצאות שניתן נגד המערער בבית-המשפט קמא.

---

תובענה ייצוגית נגד רשות המסים

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין samart rachakham ופידון ג'קרי.

עניינו של פסק-הדין בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 שעניינה בטענת המבקשים, עובדים תאילנדים המועסקים בבקעת הירדן, לפיה המשיבה (רשות המיסים) גובה מהם ומעובדים זרים אחרים המועסקים ב"אזור" כמשמעותו בפקודת מס הכנסה מס שלא כדין, וזאת באמצעות ניכוי במקור המבוצע על-ידי מעבידים ישראליים.
המבקשים טוענים, כי המשיבה אינה חולקת על כך שאותם העובדים לא היו חייבים בתשלום מס הכנסה בישראל, אלא שבמקום להשיב להם מיוזמתה את אותם הכספים שנגבו על-ידי המעסיקים החקלאיים, היא מערימה עליהם קשיים בעצם דרישתה להגיש בקשה להחזר לפי סעיף 160 לפקודת מס הכנסה. 

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הבקשה (קישור לפסק-הדין).

השופט קבע, כי המבקשים עותרים להחזר מס באופן אחר, ושלא בדרך הגשת בקשה (דו"ח) כאמור בסעיף 160 הנ"ל, אלא שדרך ההשבה, להבדיל מעצם ההשבה, אינה יכולה להוות נושא לדיון בתביעה ייצוגית. שכּן, תובענה ייצוגית נועדה למצבים שבהם נגבה מס שלא כדין שהרשות מסרבת להשיבו, ולא למצבים שבהם קיימת לנישום טרוניה באשר לאופן ההשבה.
עוד קבע השופט, כי משלא פעל תובע על-פי האמור בפקודת מס הכנסה ולא הגיש בקשה (דו"ח) להחזר המס כנדרש, טרם קמה לו הזכות להחזר וממילא גם לא ניתן לומר כי הרשות מחזיקה בידה את סכומי המס "שלא כדין". 

השופט בורנשטין הוסיף וקבע, כי בדין טענה המשיבה, כי במקרה דנא לא הוכח קיומו של תובע ייצוגי אשר בשמו הוגשה בקשת האישור, ולפיכך לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות. יתרה מזאת, הבקשה הוגשה ללא תצהירי המבקשים, כך שלא בוססה זכאותם להחזר וממילא לא הוכח גובה ההחזר הנטען.
השופט חזר על דבריו בעניין נוקראי (ע"מ 5356-05-16),* לפיהם אין לאשר תובענה ייצוגית מקום שבו לא קיים מבקש בעל עילה אישית העומד מאחורי הבקשה ומחויב לה.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן. נזכיר, כי הערעור שהגיש נוקראי לבית-המשפט העליון על פסק-הדין של השופט בורנשטין נדחה. למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

לאור כל האמור, קבע השופט בורנשטין, כי לא קיימת למבקשים עילת תביעה אישית הנמנית עם העילות הנזכרות בחוק; וכי בנסיבות העניין הוא אינו סבור, כי יש מקום לבחון את אפשרות החלפת המבקשים בתובעים ייצוגים חלופיים בעלי עילת תביעה אישית, או את האפשרות כי תחת אדם בעל עילה תביעה אישית, תוגש התובענה על-ידי ארגון, מה גם שהדבר לא התבקש על-ידי באי-כוח המבקשים, וככל הנראה לא בכדִי. 

לבסוף, ציין השופט בורנשטין, כי החלטה בעניין פסיקת הוצאות תינתן בנפרד, ולאחַר שהצדדים יגישו טיעוניהם בכתב בעניין זה.