מענקי/הטבות קורונה | ביטוח לאומי חברות משפחתיות | השבה בעקבות תביעה ייצוגית נגד רשות | מיסוי אגודה שיתופית והגשת דוחות מתַקנים | מע"מ: שירות לתושב-חוץ, איחוד עוסקים וגמול לתובע ייצוגי | פקיד-שומה ומנהל מע"מ חיפה, ההליכים והחיוב בהוצאות ועוד
12/11/2020
מענקים והטבות בתקופת הקורונה
לשכת רואי-חשבון פרסמה טבלה מעודכנת המפרטת בהרחבה את המענקים וההטבות בתקופת הקורונה.
למַעבר לטבלה, לחצו כאן.
ראו גם את הפרסום מטעם רשות המסים.
דו"ח סיכום שנת 2019 של פרקליטות המדינה
פורסם דו"ח סיכום שנת 2019 של פרקליטות המדינה (קישור לדו"ח).
הדו"ח, המהווה את הפרסום השנתי החמישי, מציג באופן מפורט את עבודת היחידות השונות בפרקליטות: התביעה הפלילית, הייצוג האזרחי והייצוג המינהלי.
תשומת לבכם, בין היתר, לאותו חלק בדו"ח (בעמ' 109 ואילך) המתייחס לפעילותה של המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה ולפיו בשנת 2019 התקבלו פסקי-דין ב-104 הליכי אזרחייים ומינהליים שטופלו במחלקה, תוך שב-90% מההליכים עמדת המדינה התקבלה על-ידי בית-המשפט העליון ורק ב-10% נדחתה באופן מלא (3%) או חלקי (7%)!
דמי ביטוח לאומי בגין הכנסה של עובד עצמאי שכנגדה קוזזו הפסדים שמקורם בחברה משפחתית
פסק-הדין של בית-הדין האזורי
במבזק מיום 12.8.2017 דיווחנו על פסק-הדין של בית-דין האזורי לעבודה בירושלים בעניין שלמה דהוקי.
עניינו של פסק-הדין בשאלה, האם בדין חִייב המוסד לביטוח לאומי את התובע בגין דמי ניהול ששולמו לו בשנים 2006–2010 על-ידי החברה המשפחתית שבבעלותו למרות שלצורכי מס לא נוצרה לו הכנסה חייבת (לחברה המשפחתית נוצר הפסד שמקורו בדמי הניהול האמורים והפסד זה קוזז כנגד הכנסתו של התובע מדמי הניהול הנ"ל).
בית-הדין (השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור ה"ה א' קדוש ונ' משאלי) דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי דמי הניהול ששילמה החברה המשפחתית לתובע אינם מהווים "הוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה" (כאמור בסעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי) של התובע אלא של החברה, ועל-כן לא ניתן להביאם בחשבון לעניין חבותו של התובע בדמי ביטוח בגין דמי הניהול ששולמו לו.
פסק-הדין של בית-הדין הארצי
על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה וביום 13.5.2020 ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-הדין הארצי, מפי השופטים ר' פוליאק, ס' דוידוב-מוטולה (אב"ד) וא' סופר ונציגי הציבור ש' זילברשטיין-היפש וד' בן-חיים, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ציין השופט פוליאק, כי אין מניעה לפַרק את שומת מס ההכנסה למרכיביה לצורך חישוב דמי הביטוח הלאומי, וזאת בנסיבות בהם פירוט השומה חיוני לקביעת דמי הביטוח. שכּן, עצם החיוב בדמי הביטוח ושיעורם מושפע מסיווג מקורות ההכנסה לפי סעיף 2 לפקודה.
עוד ציין השופט, כי במקרה הרגיל של נישום מיַיצג של חברה משפחתית רווחית שיש לו הכנסות נוספות ממשלח-יד מֵעבר להכנסותיו מהחברה המשפחתית, ההכנסות הנוספות תחויבנה בדמי ביטוח לפי סוגן; ואילו הכנסות החברה המשפחתית שתיוחסנה לנישום המיַיצג תחויבנה – על-פי פסק-הדין בעניין לובינסקי (עב"ל 53464-09-12) כמו גם תקנות 14(א)(2) ו-15(א)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971 – בדמי ביטוח כהכנסות של מבוטח שאינו עובד ואינו עצמאי.
בהמשך הדברים, נדרש השופט פוליאק לשאלת היקף אימוץ מוסד החברה המשפחתית בחוק הביטוח הלאומי וקבע, תוך שהוא נדרש לפסקי-הדין בעניין וייס (דב"ע (ארצי) מט/0-98) ובעניין ברק יוסף (ע"א (ארצי) 1117/01) כמו גם לתיקון 103 לחוק הביטוח הלאומי בגדרו נוספו הוראות סעיף 373א לחוק זה, כי קיימים שני הבדלים מהותיים בין ההסדר בסעיף 64א לפקודה לבין ההסדר שבסעיף 373א לחוק:
ההבדל האחד הוא בשקיפות המלאה שיוצרת פקודת מס הכנסה בין הנישום המיַיצג לבין החברה המשפחתית, באופן שההכנסה החייבת וההפסדים של החברה המשפחתית מיוחסים לנישום המיַיצג, בעוד שחוק הביטוח הלאומי מייחֵס למבוטל רק את חֵלקו מתוך "ההכנסה החייבת" כהגדרתה בסעיף 1 לפקודה, אך אינו מאפשר, לפי ניסוחו, זקיפתם של הפסדים.
ההבדל השני הוא כי בניגוד למודל המס בו יש לחברה משפחתית נישום מיַיצג לוֹ מיוחסים כל ההכנסות וההפסדים של החברה, הוראת סעיף 373א לחוק כלל אינה מתייחסת לנישום המיַיצג, וזקיפת ההכנסות (אך לא ההפסדים, כאמור) מתבצעת לכל אחד מבעלי המניות של החברה המשפחתית כפי חֵלקו במניות החברה.
השופט פוליאק ציין, כי בתיקון 103 תוקן גם סעיף 350(א) לחוק שכותרתו "הכנסות הפטורות מדמי ביטוח" ובסעיף-קטן (6) נקבע, כי לא יראו כהכנסה לעניין תשלום דמי ביטוח "הכנסה החייבת במס לפי הוראות סעיף 125ב לפקודת מס הכנסה, שאינה הכנסה לפי סעיף 373א..."; ועל-כן הכנסה לפי סעיף 373א לחוק היא הכנסה הנובעת במהותה מדיבידנד (שהיה על המחוקק להחריגה מהוראת סעיף 350(א)(6) החָלה על חלוקת דיבידנד).
לאור זאת, הוסיף השופט וקבע, כי סעיף 373א לחוק מחיֵיב תשלום דמי ביטוח בגין חֵלקו של בעל מניות – בין אם הוא הנישום המיַיצג ובין אם לאו – בהכנסה החייבת של החברה המשפחתית, אף אם רווחי החברה לא חולקו בפועל, בדרך של תשלום דיבידנד בין בעלי המניות; וכי שיעורם של דמי הביטוח הוא השיעור הקבוע בגין הכנסה של מבוטח שאינו עובד ואינו עצמאי. "... כל פועלו של סעיף 373א לחוק הביטוח הלאומי הוא הקדמת העיתוי של החיוב בדמי ביטוח הנובעים מחלקו של בעל מניות בחברה משפחתית ברווחי החברה, באופן שהתייחסות להכנסה חייבת שהופקה על ידי חברה משפחתית בשנת מס מסוימת, היא כאל הכנסה שחולקה בפועל כדיבידנד בין כל בעלי המניות של אותה חברה משפחתית, כפי חלקם [ההדגשה במקור] במניות החברה, והטלת חיוב בדמי ביטוח על ההכנסה הרעיונית המיוחסת לכל אחד מבעלי המניות בגין הדיבידנד הרעיוני שנמשך על ידו" (פס' 33 לפסק-הדין).
עוד קבע השופט פוליאק, כי משמדובר בתשלום דמי ביטוח בגין "הכנסה חייבת", הרי שגם אם החברה המשפחתית הפסידה בשנת-המס השוטפת או שיש לה הפסדים מועברים, אין בהפסדים כדי לפגוע בחיובו של בעל המניות לשלם דמי ביטוח בגין הכנסותיו ממשלח-יד.
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
דהוקי הגיש לבית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, עתירה לביטול פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים ע' פוגלמן, ד' ברק-ארז ו-מ' מזוז, דחה את העתירה על הסף (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בפסקי-דין והחלטות של בתי-הדין לעבודה, דהיינו אותם מקרים בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד – שבהחלטת בית-הדין מתגלה טעות משפטית מהותית, ובנסיבות הענין הצֶדק מחיֵיב את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק; והשני – שהחלטת בית-הדין מעלה סוגיה עקרונית כללית בתחום יחסי העבודה או בכלל.
עוד נקבע, כי טענות העותר אשר הועלו בעתירה נבחנו בקפידה בשתי ערכאות בית-הדין לעבודה, אשר קבעו, על יסוד החוק וההלכה, כי אין לקבל את פרשנות העותר בסוגיה; וכי אף לגופם של דברים, נראה כי לא רק שלא נפלה בפסק-הדין של בית-הדין הארצי טעות מהותית, אלא שהוא העמיד דברים על מכונם.
פסק-הדין רלבנטי, בין היתר, לגבי שאלת החבות בדמי ביטוח לאומי בגין הכנסות ורווחים של חברה משפחתית אשר אינם חייבים ברגיל בדמי ביטוח (כגון: רווחי הון, הכנסות פיננסיות שונות וכו').
נזכיר, כי משרדנו הגיש ערעור לבית-הדין הארצי על פסק-הדין שניתן בסוגיה זו על-ידי בית-הדין האזורי בעניין נחושתן ואח' (ב"ל 64018-11-16).
לבית-הדין הארצי הוגשו סיכומים וביום 26.11.2020 עתיד להתקיים דיון נוסף (שלישי במספרו) בנושא.
השבה בעקבות תביעה ייצוגית נגד רשות
אתמול (11.11.2020) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין רו"ח עופר מנירב.
נזכיר את השתלשלות הדברים:
ביום 12.2.2007 הגיש רו"ח מנירב בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד רשות המיסים, בעילה של גביית תשלומים שלא כדין ממייצגי הנישומים עבוּר התחברות ושימוש במערכת שירות עיבודים ממוכנים ("מערכת שע"מ").
בבקשת האישור טען מנירב, כי בעבור השימוש בשירותי מערכת שע"מ גבתה רשות המיסים מהמייצגים, לכאורה, שלושה תשלומים שונים כ"אגרה" ולא כ"מחיר" ועל-כן מדובר בגבייה לא חוקית.
ביום 7.1.2008 דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת י' שיצר) את בקשת האישור של מנירב, וקבעה, כי יש לסַווג את התשלומים שגובה רשות המיסים בגין השימוש במערכת שע"מ כמחיר, ולא כאגרה.
על החלטה זו ערער מנירב לבית-המשפט העליון וערעורו התקבל (ראו מבזקנו מיום 6.9.2011).
בעקבות זאת, הוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי וביום 2.5.2012 הגיעו הצדדים להסכמה שהתובענה תאושר כייצוגית כמו גם באשר להגדרתן של ארבע סוגיות מרכזיות שנותר להכריע בהן: סיווג התשלומים שנגבו מהמייצגים על-ידי המשיבה בהתאם לאמות המידה שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון; גובה הסכומים שנגבו על-ידי המשיבה מהמייצגים; האם במסגרת הסכומים שגבתה המשיבה נכללים גם סכומים שהופחתו מסכומי החיובים בדרך של קיזוז, ניכוי, הנחה או בכל דרך אחרת; וסכום ההשבה, לרבות סוגיית הפרשי ההצמדה והריבית.
ביום 13.8.2012 קבע בית-המשפט המחוזי, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כייצוגית תוגדר כ"ציבור המייצגים אשר עשו שימוש ב'מערכת שע"מ' בתקופה שמיום 12.2.2005 [24 חודשים עובר להגשת בקשת האישור] ועד ליום 2.5.2012 [המועד בו הסכימו הצדדים כי התובענה תאושר כייצוגית], והנתבעת גבתה מהם, בתקופה הנ"ל כספים שלא הוגשו כדין בגין השימוש האמור".
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי כָּלל שני שני חלקים: פסק-דין חלקי מיום 11.8.2015; ופסק-דין משלים מיום 5.1.2016.
בגדרו של פסק-הדין החלקי נקבע, בין היתר, כי תקופת ההשבה תחל ביום 12.2.2005 (24 חודשים לפני הגשת בקשת האישור) ועד ליום 2.5.2012 (מועד אישור התובענה ייצוגית); וכי סכום ההשבה יעמוד על סך של כ-39 מיליון ש"ח המהווה את הסכום שנגבה בפועל מהמייצגים בין בשנים 2011-2005 וממנו הופחת סכום התשלומים בגין החיבור החד-פעמי עליו ויתר מנירב. עוד נקבע, כי אין לקבל את טענתו של מנירב לפיה יש להחיל על סכום ההשבה את הפרשי ההצמדה והריבית לפי פקודת מס הכנסה ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שכּן לא הוכח כי התשלום עבוּר מערכת שע"מ היה בגֶדר מס (פקודת מס הכנסה קובעת, כי הפרשי הצמדה וריבית חלים רק על "מס" שמוחזר בְּשל טעות בגבייתו).
ואילו במסגרת פסק-הדין המשלים, נדונו סכומי הגמול למנירב ושכר-הטרחה לבא-כוחו המייצג, תוך שנקבע כי הסכום שממנו ייגזר הגמול ושכר-הטרחה הוא כ-53 מיליון ש"ח (כולל ריבית והצמדה) ולגביו תיושמנה המדרגות לפי שיטת האחוזים שנקבעו בע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט.
על פסקי-הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד שבמסגרתם התעוררו, ככלל, שלוש סוגיות עיקריות: האחת, האם ניתן לכלוֹל במסגרת סכום ההשבה שרשות המסים נדרשת להשיב מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות – הקובע, כי תביעה נגד רשות להשבת סכומים תוגש רק מקום בו הרשות "גבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" – גם את ההנחות שנתנה המשיבה לחברי הקבוצה, בתמורה לשימושם בשירותי מערכת שע"מ; השנייה, עוסקת בתקופת ההשבה בה חויבה רשות המיסים והאם זו תואמת להוראת סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות;* והשלישית, אופן ושיעור הגמול ושכר-הטרחה שנפסקו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
* סעיף זה קובע כדלקמן: "אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות."
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' דנציגר (בהסכמת השופטים נ' סולברג וא' שהם), קיבל באופן חלקי את ערעורה של המדינה (קישור לפסק-הדין).
באשר לסוגיה הראשונה, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום לכלוֹל את שווי ההנחות שניתנו למייצגים כחלק מסכום ההשבה אותו חבה רשות המיסים. זאת, לאחַר שניתח בהרחבה את לשונו של פרט 11 ותכליתו וציין כי אין ליתן לו הגדרה רחבה מדי ובכך לחשוף את המדינה לעלויות גבוהות מדי אשר יסבו נזק לקופה הציבורית ויגולגלו בהמשך על הציבור כולו. בהתאם, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לכלוֹל בסכום ההשבה את שווי ההנחות שניתנו למייצגים.
באשר לסוגייה השנייה, קבע השופט דנציגר, כי הפרשנות הנכונה של סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות היא שסעיף זה מגביל את חיוב הרשות בהשבת כספים לתקופה בת 24 חודשים שקָדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ולתקופה זו בלבד. זאת, הן לאור לשון הסעיף, הן לאור הפּסיקה שפירשה אותו והן לאור התכלית העומדת בבסיסו. נוכח מסקנתו זו, התקבל ערעורה של רשות המיסים בנקודה זו, ותקופת ההשבה הוגבלה ל-24 החודשים שקָדמו להגשת בקשת האישור בלבד (דהיינו, הָחל מיום 12.2.2005 ועד ליום 12.2.2007, מועד הגשת בקשת האישור).
לגבי סוגיית הגמול ושכר-הטרחה, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום, ככלל, להתערב בשיקול הדעת שהופעל על-ידי בית-המשפט המחוזי וכי קביעותיו של האחרון הן סבירוֹת, מאוזנות ואינן מַצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. עם זאת, לאור צמצומה של תקופת ההשבה, וכנגזר מכך גם סכום ההשבה, קבע השופט דנציגר כי כך גם יש להפחית את סכומי הגמול ושכר-הטרחה שעל המשיבה לשלם.
בהתאם, נקבע, כי על הצדדים יהיה להגיש לבית-המשפט המחוזי את עמדתם, המוסכמת ככל הניתן, בדבר גובה סכום ההשבה העדכני לפי תקופת ההשבה המעודכנת. עוד נקבע, כי בית-המשפט המחוזי יקבע את סכום ההשבה העדכני, ובהתאם יקבע גם את סכומי הגמול ושכר-הטרחה העדכניים.
מכאן הבקשה לדיון נוסף.*
* להליך הצטרפה כ"ידידת בית המשפט" עמותת "הצלחה" התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת".
ביום 20.3.2018 קבעה הנשיאה א' חיות, כי השְאֵלה שתוכרע בדיון הנוסף היא "האם במקרה שבו מתקבלת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות בגין גבייה שלא כדין לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 והרשות לא חדלה מהגבייה לאחר הגשתה של בקשת האישור, ניתן לכלול בקבוצה המיוצגת את מי שעילת תביעתו נולדה לאחר מועד הגשת הבקשה".
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' הנדל (שלתוצאה אליה הגיע הצטרפו גם השופטים ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג ו-ד' ברק-ארז), קיבל את הדיון הנוסף (קישור לפסק-הדין).
השופט הנדל ניתח את הוראות סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות וקבע, כי לא זו בלבד שלשונן אינה שוללת את הפרשנות המרחיבה (פרשנותו של רו"ח מנירב), אלא שהיא מותירה את ההכרעה בין החלופות הפרשניות לשלב הפרשנות התכליתית, מבלי להעניק לפרשנות המצמצמת (פרשנותה של רשות המסים) יתרון מובהק.
השופט המשיך ובָּחן מהי הפרשנות המגשימה באופן מיטבי את תכלית החקיקה וקבע, כי התכלית הסובייקטיבית (קרי: התכלית שחפץ המחוקק לקַדם באמצעות סעיף 21 ,כפי שהיא משתקפת בהיסטוריה החקיקתית, בלשון החוק, במבנהו ובמכלול הסדריו) מגלה פנים לכאן ולכאן; ואילו רכיביה השונים של התכלית האובייקטיבית של הסעיף (המתמקדת במטרותיו הנורמטיביות של החוק ומורכבת מתכלית קונקרטית הנגזרת מסוגו של דבר החיקוק ומתכלית כללית המצויה ברמת הפשטה גבוהה יותר וכוללת את ערכי היסוד של השיטה) חותרים לכיוונים מנוגדים. בנסיבות אלו, קבע השופט, כי התכלית תיקָבע על-פי האיזון הראוי שבין הערכים, העקרונות והאינטרסים בינם לבין עצמם וכי איזון זה נוטה במובהק לזכות הפרשנות המרחיבה.
בהתאם, ולאחַר שהציג את הקשר בין תובענות ייצוגיות למשפט העברי (ראו פס' 34–43 לחוות-דעתו), קבע השופט הנדל, כי לדעתו (אליה, כאמור, הצטרפו שופטי המותב) יש לקבל את הדיון הנוסף ולקבוע, כי סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות אינו שולל חיוב בהשבה – במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה – ביחס לתקופה שלאחַר הגשת בקשת האישור; ומשכך, תחולנה לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של החוק בנוגע להרחבת הקבוצה, כך שבית-המשפט יוכל לכלוֹל בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחַר הגשת בקשת האישור – ובנסיבות חריגות, אף לאחַר אישור התובענה, בהתאם לסעיף 10 לחוק.
עוד נקבע, כי פסק-הדין שקיבל את ערעורה של רשות המיסים ביחס לתקופת ההשבה – וכפועל יוצא, ביחס לסכומי הגמול ושכר הטרחה – יבוטל, ופסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי (פסק-הדין החלקי באשר לתקופת ההשבה, ופסק-הדין המשלים לגבי הגמול ושכר הטרחה) ישובו לאיתנם הראשון.
מדובר ללא ספק בפסק-דין בעל השלכות רוחב ניכרות ויש לברך את רו"ח מנירב על ניהול ההליך הממושך (כ-13 שנים!).
מע"מ: שירות לתושב-חוץ, איחוד עוסקים וגמול לתובע ייצוגי
פסק-דין נוסף בעניינו של רו"ח מנירב ניתן אתמול (11.11.2020) על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
עניינו של פסק-הדין בערעור שהוגש על החלטת המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב) לדחות את ההשגה שהוגשה על-ידי שלושת המערערים – או אם שירותים כלכליים בע"מ (המערערת 1), רו"ח מנירב ופנינה של אומנות בע"מ (המערערת 3 שהינה חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה) – הכלולים באיחוד עוסקים.
הערעור עוסק בשלוש סוגיות שונות:
האחת – בטענת המערערת 1, כי תשלום ששולם לה על-ידי שתי חברות רומניות בגין ייעוץ כלכלי חייב במע"מ בשיעור אפס בהתאם להוראות סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ, או, לחלופין, בהתאם להוראות חלופות (2) או (7) לאותו סעיף;
השנייה – בטענת רו"ח מנירב, כי הגמול שנפסק לו כתובע מייצג בתובענה הייצוגית שנדונה לעיל אינו מהווה תמורה עבוּר שירות אקראי בעל אופי מסחרי (לפי החלופה הראשונה להגדרת המונח "עסקת אקראי" שבסעיף 1 לחוק מע"מ), כטענת המשיב, ועל-כן אינו חייב במע"מ; ולחלופין, וככל שייקָבע כי הגמול חייב במע"מ, כי אז אין לקבל את עמדת המשיב כי המע"מ מגולם בסכום הגמול ויש להורוֹת לו להוסיף את רכיב המע"מ לתשלום;
השלישית – בטענת המערערת 3, כי מלאי של יצירות אומנות שנמכר על ידיה לעוסק אחר, שכלול עִמה באיחוד עוסקים, אינו חייב במע"מ. בעניין זה קיימת מחלוקת גם על מחיר העִסקה.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור של שלושת המערערים (קישור לפסק-הדין).*
* אך ראו פס' 183 לפסק-הדין. ראו גם את ביקורתה של השופטת סרוסי ביחס להתנהלות המשיב בסוגיית החבות במע"מ בגין הגמול, בפס' 141.
בכוונתו של רו"ח מנירב ושתי המערערות הנוספות להגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
פקיד-שומה ומנהל מע"מ חיפה, ההליכים והחיוב בהוצאות
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
במבזק מס' 1829 מיום 7.1.2020 דיווחנו, בין היתר, על פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בענין יעקב פאר.
נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בארבעה ערעורי מס הכנסה וערעור מע"מ אחד.
ערעור מס ההכנסה הראשון עוסק בפסילת ספרי המערער לשנת-המס 2005 על-ידי פקיד-שומה חיפה בְּשל ניכוי הוצאות על-פי חשבוניות פיקטיביות וכן שומת חוסר סבירות עסקית לשנות-המס 2005–2007, במסגרתה קבע פקיד-השומה כי המערער הינו סוחר מתכות והרווח המקובל בענף המסחר במתכות הינו 20%, בעוד המערער דיווח על רווח גולמה של 1/3%.
שלושת ערעורי מס ההכנסה הנוספים עניינם בשומות חוסר סבירוּת עסקית וקביעת שיעור הרווח הגולמי על-ידי פקיד-שומה חיפה בשיעור של 22%, כאשר דיווח המערער נעו מ-1/3% ו-1.2% לשנים 2008 ו-2009 (בהתאמה), 1.1% לשנת 2010 ו-5% לשנת 2011.
ואילו עניינו של ערעור המע"מ בדחיית בקשתו של המערער להגיש דוחות מתוקנים לשנים 2004 ו-2005, בעקבות פסק-הדין של השופט ר' סוקול בערעור נוסף שהגיש המערער (ע"מ 11173-06-10), בו נקבע כי הוא לא קנה ולא מכר את המתכות אלא היה רק גורם מתווך.
בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, קיבל את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
השופטת וינשטיין מתחה ביקורת נוקבת על התנהלות הצדדים (וראו, בין היתר, פס' 1 ו-3–13 לפסק-הדין) ובכלל זאת על כך שבשני הליכי המס – ערעור המע"מ וערעורי מס ההכנסה – נטענו על-ידי שני הצדדים טענות הפוכות בכל אחד מהמקרים.
אשר לערעור מס ההכנסה נקבע, כי הואיל ושומות מס ההכנסה הוצאו בְּשל חוסר סבירות עסקית תוך שהן מתייחסות למערער כסוחר, ומשלא הוכיח פקיד-השומה מהו הרווח הגולמי המקובל בקֵרב מתווכים בעסקות מכר מתכות – הרי שיש לבטל את שומות מס ההכנסה שהוציא פקיד-השומה, ולמסות את המערער על-פי שומותיו העצמיות. לצד זאת נקבע, כי פסילת ספריו של המערער לשנת-המס 2005 תישאר בעינה, שכּן עילת הפסילה – ניכוי תשומות על בסיס החשבוניות הפיקטיביות – לא השתנתה.
בהתייחס לערעור מס העסקאות נקבע, כי פסק-הדין בערעור מס התשומות מהווה עילה להגשת דוח משלים והוטעם שאם לא יֵעשה כן יווצר עיוות מס חמור, שכּן המערער ימוסה כסוחר שעה שיש פסק-דין חלוט שלפיו הוא מתווך. על-כן, הורתה השופטת וינשטיין, כי יש לחיֵיב את המערער במס עסקאות על העמלות שקיבל כמתווך, כאשר אלה תחושבנה כפער שבין סך כל מכירותיו לסך כל תשומותיו, כפי שאֵלה דוּוחו. השופטת הדגישה, כי המערער אינו מנוּע מלעשות כן גם במישור ההתיישנות. לדבריה, המערער לא יכול היה לדעת מראש כיצד יפסוק בית-המשפט בערעור מס התשומות, ומאחַר שהקביעוֹת העובדתיות שם מהוות את העוּבדות לצורך ערעור מס העסקאות, הרי שיש להאריך את מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט
המערער-המבקש, יעקב פאר, הגיש לבית-המשפט בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט* כנגד מנהל מע"מ חיפה.**
* סעיף זה קובע, כי "בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".
עוד נקבע בסעיף, כי לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן המַמרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית-המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה.
** הבקשה לביזיון בית משפט אינה מופנית כלפי פקיד-שומה חיפה, אשר היה, כאמור, אף הוא משיב בחלק מהערעורים נשוא פסק-הדין.
לטענת המבקש, מנהל מע"מ מתעלם התעלמות מוחלטת מפסק-הדין* ואינו משלם את ההוצאות ושכר-הטרחה שנפסקו לטובת המבקש, וזאת בטענה כי ישנו עיקול בגין חוב למע"מ שבגינו בוצע קיזוז של ההוצאות ושכר-הטרחה כאמור.
* יצוין, כי מנהל מע"מ ופקיד-שומה חיפה הגישו ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין, אך לא ביקשו עיכוב ביצוע של הפְּסָק.
בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הבקשה אך חייב את המשיב בהוצאות המבקש ובשכ"ט עורכי-דינו בגין הבקשה בסך של 25,000 ש"ח (!!) וקבע, כי על המשיב לפעול לאלתר לקיומו ויישומו הקונקרטי של פסק-הדין (קישור להחלטה).
תשומת לבכם, בין היתר, לניתוחה של השופטת וינשטיין בשאלת החלת הסנקציות לפי פקודת בזיון בית המשפט על אורגנים של המדינה, פס' 39 ואילך להחלטה.
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
פקיד-שומה חיפה ומנהל מע"מ חיפה הגישו ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין ועל החלטות הביניים* של השופטת וינשטיין.
* המדובר בשתי החלטות:
האחת, מיום 15.11.2017, בגדרהּ אִפשר בית-המשפט לפקיד-השומה להגיש סיכומי השלמה מטעמו, אך בצד זאת חייבוֹ בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח.
השנייה, מיום 30.11.2017 שניתנה בעקבות הודעתו מאותו יום של פקיד-השומה בדבר עיקול שבוצע על-ידי מנהל מע"מ, וזאת בניגוד לקביעתו מיום 15.11.2017 בעניין זה של בית-המשפט. במסגרת אותה החלטה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בהודעה זו יש משום בזיון החלטתו מיום 15.11.2017 ובהתאם פקיד-השומה חויב בתשלום סך נוסף של 30,000 ש"ח לבאי-כוחו של פאר.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג (בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופט ג' קרא), קיבל את הערעור בנוגע למס העסקאות ודחה את הערעור בנוגע למס ההכנסה והחלטות הביניים (קישור לפסק-הדין).
תשומת לבכם, בין היתר, לניתוחו של השופט סולברג (בפס' 25 ואילך לחוות-דעתו) באשר לקביעתה של השופטת וינשטיין כי אין מניעה מבּחינת דיני ההתיישנות שפאר יתקן את דוחותיו.
עוד תשומת לבכם לניתוחו של השופט סולברג (בפס' 30 ואילך לחוות-דעתו) ביחס להחלטות הביניים של השופטת וינשטיין (שבהן, כאמור חויבה המדינה בהוצאות בסך 40,000 ש"ח*) שבסיכומו קבע השופט כי חרף הקשיים העולים מאותן החלטות, הרי שבהתחשב באופן התנהלותה של המדינה ובהינתן שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בנוגע לפסיקת הוצאות, אין מקום להתערב בהחלטות האמורות.
* נזכיר, כי השופטת וינשטיין חייבה את המדינה בהוצאות נוספות בסך 25,000 ש"ח בעקבות הבקשה לביזיון שהוגשה, כאמור, כנגד מנהל מע"מ.
מיסוי אגודה שיתופית והגשת דוחות מתַקנים
כידוע, אגודה שיתופית נכללת בגֶדר המונח "חברה" שבסעיף 1 לפקודת מס הכנסה ועל-כן הכנסתה החייבת כפופה למס בשיעור 23% (נכון לשנת-המס 2020) כקבוע בסעיף 126 לפקודה.
עם זאת, פקודת מס הכנסה קובעת ארבע הוראות ספציפיות באשר למיסוי הכנסת האגודה השיתופית, המביאות בחשבון את אופיָה הייחודי של האגודה השיתופית:
האחת – ההוראה הקבועה בסעיף 62 לפקודת מס הכנסה ולפיה לעניין הפקודה דינה של אגודה שיתופית שסוּוגה כאגודה שיתופית חקלאית לענין פקודת מס הבולים, יהיה בשנת-מס פלונית כדין שותפוּת,* אם האגודה תבעה כך בדו"ח השנתי לאותה שנת-מס, המפַרט את שמותיהם ומענם של חבריה ואת החֵלק המגיע לכל אחד מהם בהכנסתה החייבת באותה שנת-מס, ובלבד שהחלטה על תביעה כאמור נתקבלה באסיפה הכללית של האגודה בהתאם לתקנותיה וניתנה לה הסכמתם בכתב של רוב חברי האגודה.
* כזכור, שותפוּת כפופה להוראות סעיף 63 לפקודה.
השנייה – הוראת סעיף 17(9) לפקודה, הקובעת הֶסדר מצומצם יותר מההסדר הקבוע בסעיף 62 לפקודה (אך מטרתו ותוצאתו דומה*) המתירה לאגודה בניכוי סכומים שהִחזירה לחבריה בתור הטבה שנתית, לפי יחס עסקאותיה עם כל חָבר ובלבד שלא יוּתר ניכוי בסכום העולה על אותו חלק מהכנסתה החייבת לפני החזרת ההטבה, שיָחסו לכלל הכנסתה החייבת הוא כיחס סכום עסקאותיה עם חבריה לסך כל עסקאותיה; שההטבה ניתנה לחברים תוך תשעה חדשים מתום שנת החשבון שאליה היא מתייחסת או במועד מאוחר יותר שקבעוֹ מנהל רשות המסים; ושההטבות תיחשבנה כאילו נתקבלו על-ידי החברים ביום תום שנת החשבון שאליה הן מתייחסות.
* דהיינו, מיסוי חלק מהכנסות האגודה השיתופית בידי חבריה בהתאם לשיעורי המס החַלים עליהם.
השלישית – ההוראה הקבועה בסעיף 9(3) לפקודה הפוֹטרת ממס "הכנסתה של אגודה שיתופית שעסקיה עם חבריה בלבד, או שעסקיה עם אדם שאינו חבר הם בהיקף בלתי ניכר או באורח מקרי בלבד, אם הוכח, להנחת דעתו של פקיד השומה, כי עסקיה של האגודה הם בהספקת טובין, ציוד או שירותים לשימוש ביתי או פרטי בלבד, ולא לצורך עסקו או משלח-ידו של אותו חבר או אדם".
ואילו ההוראה הרביעית, המנויה בסעיף 129 לפקודה,* קובעת שיעור מס חברות מופחת (20%) לגבי הכנסתה החייבת של אגודה שיתפוית שמתקיימים לגבּיה התנאים המפורטים באותו סעיף.
* וכך נקבע באותו סעיף:
"(א) אגודה שיתופית שעסקיה עם חבריה בלבד, או שעסקיה עם אדם שאינו חבר בה הם בהיקף בלתי ניכר או באורח מקרי בלבד, ושעסקיה כאמור מרביתם הם שיווק או עיבוד של התוצרת החקלאית של חבריה, תהא חייבת במס בשיעור של 20% על אותו חלק מהכנסתה החייבת הנובע מאחד מאלה:
(1) שיווק או עיבוד של התוצרת החקלאית של חבריה;
(2) הספקת תשומות וציוד חקלאיים של חבריה;
(3) הכנסתה מחקלאות, ובלבד שיותר מ-90% מהכנסות חבריה מחקלאות מקורם בשיווק תוצרת חקלאית באמצעותה;
הסכום שעליו יחול שיעור מס מופחת כאמור לא יעלה על 3% ממחזור עסקיה באותה שנה, אך רשאי שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להגדיל בצו את השיעור האמור.
(ב) אגודה שיתופית שחילקה או החזירה לחבריה, במישרין או בעקיפין, רווחים שעליהם שילמה מס מופחת עקב הוראות סעיף קטן (א), תהא חייבת לשלם את סכום המס בשיעור שהופחת כאמור תוך 30 יום מיום החלוקה או ההחזרה.
(ג) בסעיף זה –
(1) 'אגודה שיתופית' – אגודה שיתופית שחבריה הם אגודות שיתופיות או יחידים, ש-51% מחבריה, הכנסתו של כל אחד מהם מרביתה היא מחקלאות, ובלבד שמספר החברים לא יפחת –
(א) מ-40 אם החברים הם יחידים בלבד;
(ב) מ-5 אגודות שיתופיות שהמספר הכולל של חבריהן כאמור הוא 200 לפחות, אם החברים הם אגודות שיתופיות בלבד;
(ג) מ-30 יחידים ו-5 אגודות שיתופיות, אם החברים הם יחידים ואגודות שיתופיות ביחד;
(2) 'חבר' – כולל מועמד לחברות שלא תמה שנה לתקופת מועמדותו."
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי לאחרונה ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין בית הגדי אגודה שיתופית חקלאית.
באותו מקרה, התגלעה מחלוקת בין המערערת – אגודה שיתופית שבהּ 95 חברים אשר מרביתם אינם עוסקים בחקלאות – לבין המשיב (פקיד-שומה באר-שבע) באשר לתחולת הוראות סעיף 62 ו-17(9) לפקודה.
מחלוקת נוספת בין הצדדים התגלעה באשר לשאלת זכאותה של המערערת להגיש דוחות מתַקנים תוך החלת הוראות סעיף 62 לפקודה בדיעבד.
בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
היטל עובדים זרים – פסק-הדין בעניין דב שמירה
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
במבזק מס' 1814 מיום 29.9.2019 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין דב שמירה, ניקיון וכח אדם בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בשתי שאלות הקשורות לעובדים הזרים שהעסיקה המערערת:
האחת, האם העסקת העובדים הזרים בענפי התעשייה, הבניין והחקלאות זכאית לשיעור מופחת של ההיטל לפי סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 ("חוק הבראת כלכלת ישראל")?*
* סעיף זה קובע כדלקמן: "מעסיק חייב בהיטל בשיעור של 20% מסך כל ההכנסה של עובד זר ששילם בשנת המס (בפרק זה – ההיטל) ואם העובד הזר מועסק על ידו לפי היתר להעסקת עובד זר בענפים אלה יהא שיעור ההיטל כמפורט להלן: בענף החקלאות – 10% [הוראת שעה: בתקופה שמיום 1.1.2016 עד יום 31.12.2020 יבוא: בענף החקלאות – 0%], ובענף המסעדות האתניות, בענף התעשייה או בענף הבניין – 15%."
השנייה, האם העסקת העובדים הזרים בתחום הסיעוד המוסדי אינה חייבת בהיטל בהתאם להוראות סעיף 44 לחוק הבראת כלכלת ישראל, המחריגה (בפסקה (3) להגדרת המונח "עובד זר") עובד זר המועסק כדין במתן טיפול סיעודי.
בית-המשפט, מפי השופט א' גורמן, דחה את הערעור ביחס לשתי השְאֵלות (קישור לפסק-הדין).
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וזה נדון במאוחד עם הערעורים שהוגשו על-ידי בית אבות שלמה המלך בע"מ, פקיד-שומה רחובות (על פסקי-הדין בעניין טומי ווש בע"מ ובעניין אי.אם.שגב תעשיות בע"מ), עמי תעשיות אלומיניום בע"מ ואר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ.
ביום 4.8.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת השופטים נ' סולברג ו-ע' ברון), דחה את הערעורים בעניין אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ ובעניין בית אבות שלמה המלך בע"מ וקיבל את הערעורים האחרים במובן זה שיחול היטל מופחת לגבי העסקת עובדים מסתננים בענפים המועדפים, ולכן הערעור בעניין דב שמירה, ניקיון וכח אדם בע"מ התקבל אך באופן חלקי לגבי ענפים מועדפים אלה להבדיל מענף הסיעוד (קישור לפסק-הדין).
הבקשה לדיון נוסף
ביום 10.9.2020 ניתנה החלטתה של הרשמת ש' עבדיאן בבקשה שהגישה דב שמירה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-הדין של בית-המשפט העליון.
הבקשה נדחתה (קישור להחלטה).*
* נקבע, כי היות שהפגרה מובאת במניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף, המועד האחרון להגשת הבקשה הוא 19.8.2020 ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 9.9.2020 ובגדרהּ עתרה המבקשת להארכת מועד עד ליום 16.9.2020. עוד נקבע, כי הבקשה לא מעלה "טעם מיוחד" שבגינו יש להאריך את המועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף, וזאת בשים לב לכך שהיא הוגשה באיחור כה ניכר.
ואילו ביום 11.10.2020 דחה בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, את הערעור על החלטת הרשמת (קישור לפסק-הדין).
העתירה לבג"ץ
המערערת לא אמרה נואש והגישה עתירה לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.
בגדרהּ של העתירה התבקש בית-המשפט הגבוה לצדק ליתן צו על-תנאי המורה לממשלת ישראל "ליתן טעם מדוע לא תימנע ב'אי אכיפה' למצער מלגבות היטל על עבודת מבקשי מקלט מסתננים בעבודות הסיעוד והתעשייה" וכן "לבטל את הוראות סעיף 45 (א) לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) בכל הנוגע למסתננים מבקשי מקלט בענפי הסיעוד המוסדי והתעשייה מבראשית".
בית-המשפט העליון, מפי השופטים נ' הנדל, נ' סולברג ו-ד' ברק-ארז, דחה את העתירה על הסף (קישור לפסק-הדין).