פסק-הדין בעניין ברודקום | בשר, נדל"ן ומע"מ | תובענה ייצוגית כנגד רשות המסים | הגשת ערעור באיחור | פיצויים לעסקים באזור הדרום ועוטף עזה – דברי-הסבר | מדריך בנושא פעילות של רשתות מלביני הון מקצועיים

פסק-הדין בעניין ברודקום

ביום 9.12.2019 ניתן פסק-הדין של של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין ברודקום סמיקונדקטור בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשלושה הסכמים בהם התקשרה המערערת – העוסקת בייצור ובשיווק של רכיבי מיתוג לנתבים ומתגים מהירים המיודעים לתשתיות תקשורת פס רחב – עם החברה הסבתא האמריקאית שלה, Broadcom Corporation ("ברודקום") ועם חברות קשורות אליה ("קבוצת ברודקום"): האחד (מיום 26.2.2010), הסכם מסוג + Cost למתן שירותי שיווק ותמיכה טכנית לחברת Broadcom Sungapre Pte Ltd ("ברודקום סינגפור"); השני (מיום 1.3.2010), הסכם, אף הוא מסוג + Cost, עם ברודקום למתן שירותי פיתוח, רטרואקטיבית מיום 1.1.2010; והשלישי (אף הוא מיום 1.3.2010), עם Broadcom International Ltd (חברה תושבת איי קיימן) ("ברודקום קיימן") בהסכם להענקת רישיון לשימוש בקניין הרוחני של המערערת.
יצוין, כי בשנת 2002 התקשרה המערערת עם חברת האם האמריקאית שלה, Dune Networks Inc ("חברת האם") בהסכם רישיון, בגדרו העניקה חברת האם למערערת זכות שימוש בקניינה הרוחני בתמורה לתמלוגים (שייקָבעו על-פי מחקר מחירי העברה), תוך שהוסכם כי קניין קוחני שפותח עד למועד חתימת ההסכם יוותר בבעלותה של חברת האם ואילו קניין רוחני שיפותח על-ידי המערערת יהיה בבעלותה.
עוד יצוין, כי בעקבות רכישת כלל מניותיה של חברת האם על-ידי ברודקום בשנת 2009 בתמורה ל-200 מיליון דולר ("עסקת רכישת המניות"), ולצורך השלמת עסקת רכישת המניות כאמור, פנתה המערערת ביום 16.11.2009 למדען הראשי בבקשה להעברת הידע שפותח על-ידיה, ונהנה מתמיכת המדען, לחו"ל. הבקשה האמורה הוגשה בהתאם להוראות סעיף 19ב(ב)(1) לחוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה, התשמ"ד-1984 ואושרה על-ידי המדען בכפוף לתשלום סך של כ-60 מיליון ש"ח.
כאמור, לאחַר עסקת רכישת המניות התקשרה המערערת בשלושת ההסכמים שצוינו לעיל ("העסקה").
ואילו ביום 16.8.2012, כחלק משינוי מבנה גלובלי בקבוצת ברודקום, מוזגה חברת האם אל ולתוך ברודקום בהתאם לחוק החברות במדינת Delawre, וכתוצאה מהמיזוג חברת האם חדלה להתקיים והמערערת הפכה להיות חברת בת בבעלות מלאה של ברודקום.

לטענת המשיב (פקיד-שומה כפר סבא), בעקבות "העִסקה", הפכה המערערת מחברה שעוסקת במחקר ופיתוח, ייצור (באמצעות קבלן משנה), שיווק, הפצה ומכירה, לחברה שכּל עיסוקה במתן שירותי פיתוח לחברה שרכשה אותה, וכנגזר מכך ולאור פרק VI לקווי ההנחייה של ה-OECD,* מדובר ב"שינוי מודל עסקי" או "שינוי מבנה עסקי" אשר יש לסַווגו כמכירה החייבת במס של הפונקציות, הנכסים והסיכונים (Functions, Assets, Risks או Far) הקשורים לפעולותה.

* OECD/G20 Base Erosion and Profit Shifting Project.

עוד טען המשיב, כי היות שמדובר בצדדים קשורים ויש לקבוֹע את התמורה בעסקה זו לפי תנאי השוק, ניתן לגזוֹר את שווי ה-FAR מהתמורה ששולמה בעסקת רכישת המניות, תוך עריכת התאמות שונות שנועדו להפריד בין הנכסים שנותרו בישראל לבין אלה שהועברו במסגרת שינוי המודל העסקי.

לטענת המערערת, לעומת זאת, יש ליתן תוקף מלאה ושלם להסכמות בין הצדדים לפיהן היא לא מכרה דבר וכי מדובר בהתנהלות עסקית מקובלת, שכיחה ולגיטימית בגדרהּ היא רשאית "למַסחר" את הקניין הרוחני שבבעלותה (IP) באמצעות הענקת רישיון שימוש (תוך הותרת הבעלוּת בו בידיה) כשבמקביל לכך היא גם תעניק שירותי מו"פ הקשורים בידע עתידי המבוסס על ה-IP הקיים שנשאר בבעלותה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציין השופט בורנשטין, כי המקרה דנה אינו דומה כלל למקרה שנדוֹן על-ידיו בעניין ג'יטקו (ע"מ (מרכז-לוד) 49444-01-13)* וכי קביעותיו באותו עניין, שהתבססו על המצב העובדתי שנדוֹן שם – ואשר הובילו אותו למסקנה כי יש לראות במערערת שם כמי שביצעה עסקה רחבת היקף הרבה יותר מזו אשר הציגה ואשר שוויָה נגזר מעסקת מכירת המניות שקָדמה לה – מובילות במקרה דנא למסקנה אחרת.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

כך, לדבריו, בעוד שבעניין ג'יטקו, שינוי המודל העסקי הביא לכך שהמערערת שם הפכה ל"קליפה תאגידית חסרת תוכן", כאשר חברת האם שלה, להבדיל מאם דואגת ומטיבה, נהגה כ"מדיאה מודרנית" אשר רכשה חברה וביקשה לחסלה בסמוך לאחר מכן, תוך שהיא "שואבת" ממנה את מרבית ערכיה הכלכליים לרבות כל מצבת כוח האדם שלה כדי כך שעסקיה של ג'יטקו קרסו זמן קצר לאחַר עסקת רכישת המניות וכל לקוחותיה נטשו אותה, תיאור זה רחוק מאוד ממה שאירע במקרה דנן.
הנה כי כן, במקרה דנא, המערערת הוכיחה כי בעקבות מכלוֹל ההסכמים שנערכו בינה לבין קבוצת ברודקום, פעילותה התרחבה, הכנסותיה ורווחיה גדלו ואף מצבת כוח האדם שלה גדלה, ויתרה מזאת, מספר שנים לאחר מכן, היא מכרה את הקניין הרוחני שנותר בבעלותה בסכום ניכר.
בנסיבות אלו, אין לומר כי שינוי המודל העסקי שהיא ערכה ואשר אכן הביא לשינוי בפעילותה מלמד על כך שבמועד העִסקה היא מכרה "נכס" לקבוצת ברודקום.

השופט בורנשטין הדגיש, כי לגישתו, ושלא כעמדת המערערת, המשיב אינו מנוּע במישור העקרוני מלהסתמך על קווי ההנחיה של ה-OECD ולבחון את ההסכמים לגופם; וכי דיני המס בישראל אינם שוללים את האפשרות להתבסס על מבחן ה-FAR לצורך סיווג עסקה או לשם אומדן שוויָה.*

* ראו לעניין זה, פס' 53 ואילך לפסק-הדין.

ואולם, שימוש בכלי זה של סיווג שונה של עסקה בעקבות ניתוח פונקציונלי של השינוי במודל העסקי צריך להיעשות באופן מדוד ובוודאי שלא באופן "אוטומטי" וגורף, ותוך התחשבות בהוראות סעיף 85א לפקודת מס הכנסה (שעניינן במחירי העברה).*

* ראו לעניין זה, פס' 81 ואילך לפסק-הדין.

עוד קבע השופט,* כי אין לקבל את טענת המשיב, כי העובדה שהמערערת ביקשה אישור להעברת ידע מהמדען הראשי והאישור שקיבלה, היא הנותנת שמדובר במכירה של קניין רוחני ולא במתן רישיון בתמורה לתמלוגים גרידא.

* ראו לעניין זה, פס' 78 ואילך לפסק-הדין.

לאור האמור, קבע השופט בורנשטין, כי אינו סבור ששינוי המודל העסקי שהתבצע במקרה דנן מוביל למסקנה כי מהותה הכלכלית האמיתי של העִסקה שונה מהאופן שבו היא הוצגה על-ידי המערערת; וכי יש ליתן תוקף לצורכי מס להסכם שירותי השיווק ולהסכם הפיתוח, שניהם על-בסיס + Cost, וכן להסכם הרישיון בתמורה לתמלוגים.

תשומת לבכם לניתוחו של השופט בורנשטין בסוגיית השוֹוי, בפס' 96 ואילך לפסק-הדין.

---

בשר, נדל"ן ומע"מ

פסק-הדין נוסף של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר בורנשטין, ניתן לאחרונה בעניין לוי.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש המערער (מר עמיאל לוי) – הבעלים של חברה פרטית העוסקת בייבוא ושיווק של מוצרי בשר ודגים – על החלטתו של המשיב (משרדי מע"מ פתח תקווה) לדחות את השגת המערער על שומת עסקות בסך של כ-1 מיליון ש"ח שהוציא לו המשיב בגין חמש עסקות במקרקעין בין השנים 2010 ל-2013.
4 מתוך 5 העִסקות בוצעו ביחס לקרקע בהוד השרון אותה רכש המערער בשנת 1995 כקרקע חקלאית אשר ייעודה שוּנה למגורים בשנת 2007. ואילו העִסקה החמישית בוצעה ביחס למניות איגוד מקרקעין אשר החזיק בקרקע בשטחי יהודה ושומרון. המניות נרכשו בשנת 1990 ונמכרו בחודש דצמבר 2013.
לטענת המשיב, עסקות המכירה שביצע המערער מהוות עסקות שבוצעו על-ידי "עוסק" במקרקעין במהלך עסקיו, בעוד שלטענת המערער הוא הוא אינו עוסק במקרקעין אלא בבשר וכי לאור ערבותו האישי לחברה שבבעלותו אשר נקלעה לקשיים כלכליים מהותיים, הוא נאלץ לממש ולמכור את המקרקעין ולהעביר את כספי התמורה לחברה כנגד שטר הון. עוד טען המערער, כי משרדי מיסוי מקרקעין אישרו את שומתו לפיה מדובר בעסקות במישור ההוני ועל-כן המשיב מושתק מלטעון אחרת.
לחלופין, טען המערער, כי עסקות מכירת המקרקעין פטורות ממע"מ לפי סעיף 31(4) לחוק מע"מ* מהטעם שלא יכול היה לנַכּוֹת מס תשומות בעת רכישתם.

* סעיף זה קובע פטוֹר ממע"מ ל"מכירת נכס שעל פי דין לא ניתן היה בעת הרכישה או היבוא לנכות את מס התשומות בשל רכישתו או יבואו...".

יצוין, כי מלבד העִסקות מושא השומה, היה המערער מעורב בשורה ארוכה של עסקות נדל"ן נוספות (ראו פס' 7 לפסק-הדין).

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין בָּחן את המבחנים השונים המשַמשים להבחנה בין עסקות במישור ההוני (או הפרטי) לבין עסקות במישור הפירותי (תוך שהוא מתייחס לא רק לעסקות מושא הערעור אלא לכלל העִסקות שבוצעו על-ידי המערער) וציין כי אלה מובילים למסקנה שאינה חד-משמעית, שכּן הם "מושכים" לכיוונים מנוגדים: המבחנים שעניינם משך ההחזקה, קיום מנגנון ומבחן ההשבחה תומכים בגישת המערער לפיה אין להשקיף על פעילותו כעל פעילות המגיעה כדי עסק", בעוד שהמבחנים האחרים שעניינם טיב הנכסים, תדירות העִסקות והיקפן ובקיאותו של הנישום (ולמִצער בקיאוּת שילוחית) מאירים את פעילות המערער בגוון "עסקי".
לאור זאת, המשיך השופט בורנשטין ונדרש ל"מבחן הגג". לדבריו, בחינת הנסיבות בכללותן מובילה למסקנה כי העִסקות מושא הערעור בוצעו על-ידי המערער כ"עוסק" "במהלך עסקיו", כאמור בחלופה הראשונה להגדרת המונח "עסקה" שבסעיף 1 לחוק מע"מ. לדבריו, ניכר, כי מדובר באדם שבמשך 25 שנים, רוכש, מחזיק ומוכר נכסי נדל"ן בעסקות שונות.
השופט ציין, כי לא רק שהמערער נמנע (הן במסגרת הליך השומה והן במסגרת הערעור) מלהציג ראיות ואסמכתאות ממשיות לתמיכה בטענתו כי חברת הבשר נקלעה לקשיים או שהציג ראיות חלקיות וחסרות בלבד, הרי שגם אם היה מוכח קשר ישיר בין עסקות מכירת המקרקעין לקשיים אליה נקלעה החברה, עדיין לא היה בכך לשנות מהמסקנה לפיה מדובר במכירות הנושאות אופי עסקי ואשר התבצעו על-ידי "עוסק" במהלך עסקיו. כלומר, העובדה כי העִסקות בוצעו על רקע קושי כלכלי של המערער או של החברה בבעלותו, וכי אלמלא אותו קושי היה המערער ממשיך ומחזיק במקרקעין לתקופה נוספת, לא הופכת אותן, רק בְּשל כך, לעסקות במישור ההוני או הפרטי; ואף ייתכן שלהפך, שהרי בערבות האישית של המערער לחברה יש כדי ללמד על עירוב שעושה המערער בין המישור העסקי והמישור הפרטי.
השופט בורנשטין הוסיף ונדרש לטענת המערער בדבר הסתמכות על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין בעצם אישור שומתו ככזו הכפופה למס שבח ולא למס הכנסה. השופט דחה טענה זו וקבע, כי הלכה פסוקה היא שקביעותיהן של רשויות מיסוי מקרקעין אינן כובלות את סמכותן של רשויות מס אחרות לסַווג את העִסקה בהתאם לכלל העוּבדות העומדות לנגד עיניהן. עוד קבע השופט, כי היות שרשות המסים אינה בוחנת כל שומה ושומה וכל נישום ונישום, הרי שבמקום בו לא נערך הליך שומתי, לא יהיה בעצם קבלת השומה משום אישור לתוכנהּ.

לבסוף, נדרש השופט בורנשטין לטענתו החלופית של המערער לפיה הוא פטוּר ממע"מ לפי סעיף 31(4) לחוק מע"מ.
השופט דחה טענה זו, בקובעו שעניינו של הסעיף בנכס שלא ניתן היה לנַכּות בגינו מס תשומות מחמת מניעה על-פי דין ולא די בטענה לפיה המערער לא ניכה מס תשומות בפועל. עוד נקבע, כי מאחַר שיישום המבחנים שהותוו בפסיקה מוביל, כאמור, למסקנה לפיה המערער הינו "עוסק" במקרקעין וכי הוא היה כזה כבר במועד רכישת נכסי המקרקעין מושא השומה, הרי שלא הייתה קיימת מניעה על-פי דין לנַכּוֹת את מס התשומות באותו מועד.
השופט בורנשטין הוסיף, כי על אף שהמערער לא הגיש בקשה להארכת מועד לניכוי מס תשומות (בהתאם להוראות סעיף 116(א) לחוק מע"מ), חישב המשיב בעניינו את המע"מ רק על הרווח שנבע לו ממכירת המקרקעין ולא על מלוא התמורה; וכי פתרון זה עולה בקנה אחד עם גישתו העקרונית של בית-המשפט העליון בעניין גיבשטיין (ע"א 4377/17),* שם צוין כי בשאיפה להבטיח כי המע"מ בגין העִסקה יהיה מס אמת, טוב ייעשה מנהל מע"מ אם יבחן את האפשרות לנַכּוֹת מסכום המע"מ את מס התשומות ששילמו המערערים.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

בענייננו, ציין השופט, המערער לא ניכה מס תשומות, לא הציג כל נתונים לעניין זה ואף לא הציג פתרון אחר שיתרום להגשמת התכלית של גביית מס אמת ולכן אין מקום להתערב בהחלטת המשיב אף בעניין זה.

---

תובענה ייצוגית כנגד רשות המסים

במבזק מיום 22.2.2017 דיווחנו על פרסום החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בענין קירשבלום.

עניינה של ההחלטה בשתי בקשות לאישור תובענה כייצוגית שהגיש המבקש בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 כנגד המשיבה: עניינה של האחת בחיוב במס הכנסה של סכומי קרן דמי הביטוח שהוחזרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי למי ששילם דמי ביטוח לאומי ביֶתֶר; ואילו עניינה של השנייה בחיוב במס הכנסה של הריבית והפרשי ההצמדה שנוספו על סכום קרן ההחזר כאמור. כל זאת, לפי הנטען, בחוסר סמכות.

לטענת המשיבה, אין היא מחייבת כהכנסה סכומים המתקבלים כהחזרי דמי ביטוח כאמור, אך מקום בו דורש הנישום את התשלום לביטוח לאומי כניכוי בשנת-מס קודמת כלשהי וחֵלק מאותו הסכום מוחזר ליחיד, פועלת המשיבה להקטנת התשלום שנתבע כניכוי. דהיינו, אין מדובר, אליבא דהמשיבה, במיסוי ההחזר כהכנסה, אלא בהקטנת הניכוי שכבר נדרש.

בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קבע, כי פעולת הנתבעת (רשות המסים) מהווה לכאורה גבייה שלא כדין בהתאם לפרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות ובהתאם יש לאשר את ניהול התובענה כייצוגית (קישור להחלטה).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום 9.12.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט בתובענה בגדרו קיבל השופט בורנשטין את התובענה באופן חלקי (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין דחה את טענת הרשות כי הגבייה נעשתה כדין וכי בנסיבות העניין, אין מקום לפטוֹר אותה מחובת השבה.
עם זאת, היות שלא כל חברי הקבוצה אכן ניזוקו מפעולת הרשות, כמו גם לאור טענתה של הרשות בדבר הגנת התקציב והפגיעה בקופה הציבורית, צמצם השופט את היקף ההשבה.

---

הגשת ערעור באיחור לאחר דחיית בקשה לביטול פסק-דין

במבזק מס' 1732 מיום 7.8.2018 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין וגאדה.

ביסוד הצווים עמדה טענת המשיב, כי מתוך מאזני המערערת 2 עולה שהמערער 1 משך בשנות-המס הרלבנטיות כספים מהמערערת 2 וכי אין לקבל את טענתו לפיה משיכות אלו נעשו כנגד יתרת זכות שנצמחה לו בְּשל העברת מלאי שלו למערערת 2 בעת תחילת פעילותה. לטענת המשיב, המערער 1 לא הוכיח שהיה לו מלאי ולא הוכיח שהועבר מלאי, ובפרט לא הוכח כי העביר מלאי בשווי הנטען.* 

* יצוין, כי במסגרת נימוקי הערעור וכן במסגרת הסיכומים שינו המערערים טעמם והעלו טענות עובדתיות אחרות: תחילה, טענו, כי רישום המלאי ורישום יתרת הזכות אינו משַקף את מצב הדברים לאמיתו ויש לפיכך להתעלם ממנו; ואילו בהמשך טענו, כי אין מקום לבטל את יתרת הזכות (להגדיל את החוב), אלא להקטין (כנגד "ביטול" המלאי) את יתרת הספקים. 

לפיכך, כך סבר המשיב, יש לסַווג את המשיכות שבוצעו על-ידי המערער 1 כהכנסה ממשכורת החייבת במס לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, ולחילופין, כהכנסה מדיבידנד החייבת במס לפי סעיף 2(4) לפקודה.

שתי סוגיות נוספות עמדו ביסוד הצווים: האחת, נוגעת לטענת המשיב (במסגרת שומה חילופית) לקיומו של הפרש הון בלתי-מוסבר כעולה מהצהרות ההון שהגיש המערער 1, והשנייה נוגעת לשומה לפי מיטב שפיטה שעָרך המשיב למערערת 2, בהתבסס על תחשיב כלכלי ובעקבות פסילת ספריה לשנות-המס שבערעור.
המערערת 2 לא הגישה ערעור על פסילת הספרים, ולפיכך עוּבדת היותם של הספרים פסולים לא הייתה שנויה במחלוקת.

למרות שהערעורים כָּללו מחלוקות עובדתיות מובהקות, המערערים בחרו שלא להביא עדים וראיות ושלא לנהל הליך הוכחות ואף ויתרו על הגשת סיכומי תגובה לסיכומי המשיב.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום 2.10.2019 הגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק-הדין, בטענה כי נפלו כשלים חמורים בייצוגם, אך הבקשה נדחתה ובהמשך גם נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית-המשפט העליון על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין זה (רע"א 8731/18, השופט נ' סולברג).

ואילו ביום 13.1.2019 הוגשה לבית-המשפט העליון בקשה (לה התנגד המשיב) להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין. זאת, בטענה האמורה כי נפלו כשלים חמורים בייצוג המערערים שהובילו לתוצאה שבפסק-הדין וכי אלה מהווים "טעם מיוחד" אשר מצדיק מתן הארכה להגשת ערעור. עוד נטען, כי סיכויי הערעור טובים ובכוונתם להעלות טענות באשר לתחשיבי פקיד-השומה שיוכיחו כי השומות שנקבעו בעניינם אינן נכונות.

הבקשה להארכת מועד נדחתה על ידי הרשמת ש' עבדיאן ביום 11.11.2019 (בש"א 308/19).
נקבע, כי לא קיים "טעם מיוחד" המַצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור, שכּן הטעות שנפלה בבחירת ההליך על-ידי המערערים (בקשה לביטול פסק-דין ולא הגשת ערעור) אינה מהווה "טעם מיוחד" אשר מצדיק את האיחור המשמעותי – כחודשיים וחצי – בהגשת הערעור (גם בהתחשב בפגרות בתי המשפט).
עוד נקבע, כי גם הכְּשָלים הנטענים בייצוגם של המערערים אינם מהווים "טעם מיוחד", ואין זו המסגרת הדיונית לבירור טענות אלו לגופו של עניין.
בנוסף, נקבע, כי אין להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – הקובע, כי מניין הימים להגשת הליך ערעורי על פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, חל מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול – וזאת, בין היתר מהטעם שהבקשה לביטול פסק-הדין שהוגשה הייתה בקשת סרק נטולת יסוד; ואף אם היה מקום להתחשב בכך שהוגשה בקשה לביטול פסק-דין, היה על המערערים להגיש את הערעור, או לכל הפחות את הבקשה להארכת מועד, בסמוך למתן החלטת בית-המשפט המחוזי ביום 25.11.2018 אשר הִבהיר כי אין עילה לביטול פסק-הדין.

על החלטת הרשמת הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט מינץ קבע, כי לא מצא שנפל פגם בהחלטת הרשמת המצדיק התערבות בהחלטתה.
לדבריו, על המבקש הארכת מועד להגשת הליך לשכנע את בית-המשפט כי קיים "טעם מיוחד" למתן ההארכה המבוקשת, תוך שטעות שבדין אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד, אלא אם מדובר בטעות סבירה, כאשר סבירוּת זו נמדדת לפי הקושי בהבנת הדין ובמאמצים הכנים שנעשו על-ידי מבקש ההארכה להימנע מן הטעות. לעומת זאת, במקרה דנא, לא עלה בידי המערערים להראות כי האיחור בהגשת הערעור התרחש עקב "טעות סבירה", באשר בקשתם לביטול פסק-הדין הייתה לכל הפחות תמוהה לאור העובדה שהוגשו בעניינם סיכומים, וכאמור בהחלטת הרשמת, היה עליהם להבין זאת לכל המאוחר בעת מתן החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין ביום 25.11.2018. יתרה מזאת, המערערים אף לא טענו במסגרת הבקשה להארכת מועד לתחולתה של תקנה 398א(א) לתקנות, כך שעל פני הדברים לא נראה כי נמנעו מלהגיש את הערעור מתוך ידיעה כי שמורה להם זכות לעשות זאת לאחַר מתן החלטה בבקשתם לביטול פסק-הדין; ואף אם היו עושים כן, לא היה לטענה מעין זו כל בסיס.
עוד קבע השופט מינץ, כי גם לולא החלטת בית-המשפט העליון במסגרת רע"א 8731/18, צדקה הרשמת בקבעה שלא היה מקום להחיל בנסיבות העניין את תקנה 398א(א) לתקנות; כי אין בטענות המערערים בדבר כשלים לכאורה בייצוגם על-ידי באי-כוחם בעבר, חמורים ככל שיהיו, כדי להוות "טעם מיוחד" להגשת הערעור על פסק-הדין; וכי בכל מקרה, מבלי לקבוע מסמרות, סיכויי ההליך אינם מן המשופרים באשר עניינו ערעור על קביעוֹת עובדתיות של הערכאה הדיונית שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. 

---

פיצויים לעסקים באזור הדרום ועוטף עזה – דברי-הסבר

במבזק האחרון (מיום 8.12.2019) דיווחנו אודות פרסום תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (תיקון), התש"ף-2019 ("התיקון") (קישור לתיקון).

כזכור, בגדרו של התיקון – שתחולתו נקבעה רטרוקאטיבית ליום 1.5.2018 לגבי נזק עקיף שנגרם מיום זה ואילך – תוקנו תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 ("התקנות"), כך שבגֶדר הזכאים לפיצוי בגין נזק עקיף על-פי התקנות ייכָּללו גם אולם שמחות, גן אירועים, מוסד תרבות ופנאי ובתי אוכל.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רשות המסים פרסמה מסמך (קישור למסמך) הכולל הסבר לגב מהות התיקון ואופן הגשת התביעות והטיפול בהן.

בנוסף, ביום 16.12.2019 בשעה 11:00 יתקיים בסינמטק שדרות כנס הסברה של רשות המסים בשיתוף עם עיריית שדרות, שמטרתו להבהיר את התיקון לרבות תנאי הזכות להגשת תביעה ואופן הגשתה.
פרטי הכנס יתפרסמו בימים הקרובים באתר רשות המסים ובאתר עיריית שדרות.

---

מדריך בנושא פעילות של רשתות מלביני הון מקצועיים