דחיית מועד הגשת הדו"ח השנתי לשנת 2018 | הפרדה רכושית ברכישת דירת מגורים | היטל עובדים זרים | חשבוניות בגין קבלני משנה או עובדי המערערת | בקשה לפסילת שופט | מס רכישה ברכישת דירה על-ידי קטינים

דחיית מועד הגשת הדו"ח השנתי לשנת-המס 2018

פורסמה הודעתו (קישור להודעה) של סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים, מר שלמה אוחיון, בדבר דחיית המועד להגשת הדו"ח השנתי לשנת-המס 2018 לגבי כלל הציבור, כדלקמן:

- לגבי יחידים שאינם חייבים בהגשת דו"ח מקוּון,* מועד הגשת הדו"ח יידחה עד ליום 31.5.2019.

* נזכיר, כי בעקבות תיקון 161 לפקודה,** נדרש כל יחיד*** החייב בהגשת דו"ח שנתי לרשות המיסים – שהייתה לו במהלך שנת-המס נשוא הדו"ח הכנסה מעסק, ממשכורת או מחקלאות – להגיש את הדו"ח באופן מקוּון.

** תיקון 161 חוקק במסגרת פרק ה לחוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי), התשס"ח-2007 (קישור לתיקון).

*** למעט יחיד הפטוּר מחובת הגשת דו"ח מקוּון כאמור מכוח תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דו"ח עצמאי מקוון), התש"ע-2010.

- לגבי יחידים וחברות החייבים בהגשת דו"ח מקוּון כאמור, מועד הגשת הדו"ח יידחה ליום 30.6.2019.

ביום 4.4.2019 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין הרצל פדלון.

העורר ואשתו נישאו ביום 15.3.1975 ולהם ארבעה ילדים משותפים.
ביום 30.5.1983 רכשו בני-הזוג קרקע באבן יהודה ובנו עליה את ביתם ("הבית"), תוך שכּל אחד מהם נרשם כבעלים של מחצית מהבית.
ביום 3.12.2000 העביר העורר במתנה לאשתו את זכויותיו במחצית מהבית והעברה זו דוּוחה למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין נתניה). ביום 10.3.2009 נרשמה במרשם המקרקעין העברת הזכויות האמורה.
ביום 1.12.2009 נחתם בין בני-הזוג הסכם ממון, לפיו הבית שייך לאשת העורר בלבד. הסכם זה אוּשר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה ביום 31.1.2010.
בני-הזוג וילדיהם התגוררו בבית עד סוף שנת 2014. לבני-הזוג חשבונות נפרדים.
בשנת 2009 רכשה אשת העורר  מקרקעין בהרצליה ואלה נמכרו על-ידיה בשנת 2016, לאחַר שנבנתה עליהם דירת מגורים.
ביום 20.8.2015 הושכר הבית למשרד הביטחון, כאשר הסכם השכירות נחתם על-ידי אשת העורר ודמי השכירות שולמו לחשבונה.
ביום 15.8.2016 רכשו בני-הזוג בית נוסף באבן יהודה ("הבית הנוסף") ובני-הזוג דיוְחו למשיב על רכישת הבית הנוסף בחלקים שווים, תוך שאשר העורר שילמה על מחצית מהזכויות מס רכישה בשיעור החָל בעת רכישת דירה שאינה דירה יחידה ואילו העורר ביקש לשלם על חֵלקו במחצית הזכויות מס רכישה בשיעור הנמוך יותר החָל בעת רכישת דירה יחידה.
המשיב סירב לקבל את עמדת העורר. השגת העורר נדחתה ומכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' גורמן (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין*).

* יצוין, כי פסק-הדין נושא את הכותרת "דלתיים סגורות" אך הוא אוּשר לפרסום.

השופט גורמן ציין, כי על-פי פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שלמי (ע"א 3178/12) נקבעו שני תנאים לסטייה מחזקת התא המשפחתי: האחד, קיומו של הסכם ממון תקף בין בני-הזוג במסגרתו נקבעה הפרדה רכושית בין בני-הזוג; השני, הוכח כי הסכם הממון מיושם בפועל, כך שההפרדה הרכושית בין בני-הזוג אכן מתקיימת.
במקרה דנא, קבע השופט גורמן, הבּחינה הראשונה, קיומו של הסכם ממון תקף, קלה ופשוטה והתשובה לה חיובית. לעומת זאת, הבּחינה השנייה דורשת בחינה של ממש.
לדבריו, הבית מושא הערר שונה ממרבית הדירות שנדונו בפסיקה, בהיותו נכס שאינו "נכס חיצוני" (כפי שהגדיר השופט דנציגר בעניין שלמי), שכּן הוא נרכש לאחַר הנישואין, על-ידי שני בני-הזוג ובמימונם המשותף. משכך, הוסיף וקבע השופט גורמן, סטיה מחזקת התא המשפחתי תיעשה רק בכפוף לעמידה ברף ראייתי גבוה במיוחד.
השופט גורמן בָּחן את מבחני-העזר שנמנו על-ידי השופט דנציגר בעניין שלמי – מקורות המימון, מגורים במשותף, חשבונות בנק וכרטיסי אשראי ודמי שכירות – וקבע, כי בנסיבות העניין לא נסתרה חזקת התא המשפחתי. תשומת לבכם להתייחסותו, בעניין זה, של השופט גורמן לשיפוץ הבית (פס' 28 לפסק-הדין) ולעסקת הנדל"ן הנוספת שביצעה אשת העורר (פס' 29 לפסק-הדין).
לאור זאת, הערר נדחה תוך שנקבע, כי העורר יישא בתשלום מס רכישה בשיעור החָל בעת רכישת דירה שאינה דירה יחידה.

נזכיר, כי סוגיה דומה נדוֹנה לאחרונה על-ידי ועדת-הערר בעניין קרן רוזנבוים, כפי שדיווחנו במסגרת מבזק מס' 1774 מיום 14.2.2019 (קישור למבזק).

---

פסק-הדין בעניין דניאל אס.די.או.אס בע"מ

באותו יום בו ניתן פסק-הדין בעניין פדלון ניתן גם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, בעניין דניאל אס.די.או.אס בע"מ. 

המערערת, חברת עזר בתחום הבנייה, העסיקה בשנות-המס שבמחלוקת (2012–2014) עובדים זרים ובכללם נתיני אריתריאה וסודאן שהסתננו לישראל ושניתן להם רישיון שהִייה בישראל מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל.
המערערת חויבה בהיטל עובדים זרים בסך מצטבר של כ-840,000 ש"ח (קרן), בהתאם לסעיף 45(א) לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003.
במהלך הדיונים, הדגישה השופטת סרוסי בפני המערערת את המשוכות הגבוהות הניצבות בפניה נוכח פסיקתו הברורה של בית-המשפט העליון בעניין סעד (ע"א 4946/16),* אך כל הצעותיה למערערת לשקוֹל לחזור בה מהערעור לא נענו.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

המערערת העלתה שורה של טענות כנגד חיובה בהיטל ובכללן שלא הייתה מוּדעת לחיובה בהיטל אלא בסוף שנת 2016, שרשות המסים לא הציגה ראיות על חיוב מעסיקים אחרים בהיטל, שרק מאז הינתן פסיקת בית-המשפט העליון בעניין עמוס רצון (ע"א 7553/14), שאין לראות במבקשי מקלט משום עובדים זרים שהעסקתם חייבת בהיטל, שהטלת ההיטל סותרת את התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל, שיש לבחון באופן פרטני את מעמדם של כל אחד מהעובדים אותם העסיקה, שהשומה הוּצאה באיחור ולכן התיישנה ושהסתמכה בתום לב על חוות-דעת של אנשי מקצוע בשאלת החבות בהיטל.

בית-המשפט דחה את הערעור וחייב את המערערת בתשלום הוצאות המשיב בסך 45,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

---

פסק-הדין בעניין אמיע"ד ע.מ.ה ניהול ופיקוח כשרויות וניקיון

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אמיע"ד ע.מ.ה ניהול ופיקוח כשרויות וניקיון בע"מ.

המערערת עָסקה בתחומי הניקיון והשגחת כשרות.
במסגרת פעילותה בענף הניקיון, סיפקה המערערת שירותי ניקיון עירוני למספר רשויות מקומיות ברחבי הארץ, וזאת באמצעות מאות פועלי ניקיון שסופקו לה, לגרסתה, על-ידי קבלני-משנה שונים.
במוקד הערעור עומד מס התשומות שקיזזה המערערת במסגרת דיווחיה למשיב (מנהל מע"מ גבעתיים), הכלול ב-121 חשבוניות שהוצאו לה על-ידי שמונה קבלני-משנה כאמור, וזאת בתקופה מחודש ינואר 2006 ועד לחודש דצמבר 2009.
המשיב שלל את ניכוי מס התשומות והוציא למערערת שומה בסכום (קרן) העולה על 3.7 מיליון ש"ח, בטענה, כי הפועלים שביצעו את עבודות הניקיון הם עובדיה של המערערת, בעוד שקבלני-המשנה כלל לא סיפקו לה כוח אדם, כך שהחשבוניות הוצאו ככסות לעסקאות שלא התקיימו כלל או לא התקיימו בין הצדדים הרשומים בהן.
המערערת, לעומת זאת, טענה, כי החשבוניות משַקפות כדבעי את העסקאות שנערכו בפועל, כך שהיא עומדת בתנאי הדין לניכוי מס התשומות. לחלופין, טענה המערערת, כי גם אם ייקָבע שהחשבוניות הוצאו שלא כדין יש להתיר את ניכוי מס התשומות, שכּן היא הקפידה לגרסתה לערוך בדיקות כדי לוודא את תקינוּת החשבוניות.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

---

פסק-הדין בעניין ברק אלימלך

במבזק מס' 1698 מיום 11.3.2018 דיווחנו אודות ההחלטה בבקשה לפסילת מותב (השופטת י' סרוסי) שהגיש ברק אלימלך במסגרת ערעור שהגיש על החלטת מנהל מע"מ תל-אביב 3 להשית עליו, בין היתר, כפל מס תשומות בגין ניכוי שלא כדין של מס התשומות הכלול ב-57 חשבוניות שהוציא לו מר עופר אביבי.
הבקשה לפסילת המותב התבססה על פסק-דין קודם שניתן על-ידי מותב זה בעניינו של אביבי שהוציא, כאמור, למערער את החשבוניות מושא הערעור (ע"מ 22990-04-16), וזאת בהתבסס על שני נימוקים: האחד, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט בְּשל דעה קדומה בעקבות פסק-הדין שניתן בעניינו של אביבי; השני, החשש לפגיעה במראית פני הצדק.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה) ועל החלטתה המערער לא הגיש ערעור לבית-המשפט העליון.

בהמשך לכך, דיווחנו, במסגרת מבזק מס' 1775 מיום 19.2.2019, כי המערער הגיש בקשה נוספת לפסילת המותב במסגרת ערעור מס הכנסה שהגיש, וזאת בעקבות פסק-הדין שניתן על-ידי השופטת סרוסי בעניינו (קישור לפסק-הדין) ואשר דחה את הערעור הנוסף אשר הגיש על החלטת המשיב להטיל עליו כפל מס תשומות לפי סעיף 50(א1) לחוק מע"מ בעניין קיזוזן של 57 חשבוניות שקיבל מאביבי.
בבסיס בקשה הפסילה הנוספת עומדת טענתו של המערער, כי לאור פסק-הדין בערעור שהגיש והקביעוֹת בו לעניין אי-תקינוּת החשבוניות שהוצאו לו מאביבי, דעתו של המותב "בצורה ונעולה" באופן שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה הנוספת (קישור להחלטה).

על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי הנשיאה א' חיות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
הנשיאה חיות קבעה, כי ככלל עצם הדיון באותה סוגיה או בנגזרותיה על-ידי אותו השופט אינו מקים כשלעצמו עילה לפסילתו ועל הטוען לכך להוכיח כי דעתו של המותב אכן "ננעלה"; ועל-כן, יש לבחון באיזו מידה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים אך בְּשל העובדה שבית המשפט דן בהליך קודם המשיק לסוגיה ובאיזו מידה יכול בית המשפט להבחין בין הראיות והעוּבדות שבפניו לאלו שנדונו בהליך הקודם.
עוד קבעה הנשיאה, כי אפשר שצד להליך יהיה כבול לממצאים ולהכרעות שהתקבלו בהליך קודם בין הצדדים או חליפיהם מכוח הכְּלָל של מעשה בית דין, אך שאלה זו היא דיונית באופייה ונפרדת משְאֵלת הפָּסלות.
לגופו של עניין קבעה הנשיאה, כי ההליך מושא הערעור דנן רחב ומקיף מזה שהתנהל בהליך בעניין מע"מ, הוא נוגע לשאלות עובדתיות שונות ולתשתית עובדתית רחבה יותר והרלוונטיות של החשבוניות שהוציא אביבי להליך דנן היא בגזרה מצומצמת של ההליך ונוגעת אך לרכיב מסוים מתוך טענות המערער בעניין השומה החלופית.
עוד קבעה הנשיאה, כי המותב קבע כי הוא אינו "נעול" בדעתו ופתוח לשמוע את טענותיו של המערער, וחזקה עליו שכך יעשה; וכי אין היא סבורה כי המקרה דנן מַצדיק את פסילת המותב מטעמים של מראית פני הצדק.

---

פסק-הדין בעניין חג'ג'

במבזק מיום 6.5.2017 דיווחנו על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חג'ג'.

נזכיר את עוּבדות המקרה:
ביום 6.6.2010 רכשו חברי קבוצת רוכשים, עליהם נמנים ששת העוררים, את המקרקעין הידועים כפרוייקט "מגדלי הצעירים" בדרך מנחם בגין 158 תל אביב.
העוררים הינם קטינים אשר רכשו את זכויותיהם בפרוייקט באמצעות הוריהם כאפוטרופסים הטבעיים ובאישור בית-המשפט.
בעקבות רכישת חֵלקם במקרקעין הגישו העוררים דיווח למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) אשר הוציא, בחלוֹף מספר חודשים, שומות לפי מיטב השפיטה יש לחשב את שווי המכירה של העוררים לפי שיעור של 90% משווי הדירה העתידית בתוספת 10% בגין הוצאות בלתי-צפויות מראש ושכ"ט עו"ד.*

* על הסכמי הרכישה באותה עת לא חל תיקון 69 לחוק מיסוי מקרקעין, אשר נחקק במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2011 (קישור לחוק) ואשר בגדרו נקבעו, בין היתר, כללים למיסוי קבוצות רכישה הן במסגרת חוק מיסוי מקרקעין והן במסגרת חוק מע"מ.

השגת העוררים נדחתה והוגשו עררים (בהליכים קודמים) שבעקבותיהם הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-הדין על-ידי הוועדה.
בחלוֹף כשנה וחצי מאוחר יותר, התקבלו אצל העוררים תיקוני שומה ודרישות לתשלום תוספת מס רכישה בטענה שמדובר בדירות נוספות ולא יחידות של העוררים.
העוררים הגישו ערר על השומות האמורות כאשר המחלוקת שבין הצדדים התמקדה בשתי סוגיות: האחת, האם נושא הזכאות להקלה בגין דירה יחידה או נוספת הוסדר בהסכם הפשרה, ולחילופין, האם יש לבטל את הסכם הפשרה מחמת טעות; השנייה, האם עיקרון התא המשפחתי שבהוראות סעיף 9(ג1א)(2)(ב)(2) לחוק מיסוי מקרקעין חל במקרה שהדירות נרכשות עבוּר הקטינים.

ועדת-הערר דחתה את הערר ברוב דעות (יו"ר הוועדה השופט ה' קירש וחבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן, כנגד חוות דעתו של חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות) (קישור לפסק-הדין).
חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות, בדעת מיעוט, הציע לקבל את הערר. לשיטתו, הגם שלשון הסכם הפשרה תומכת בטיעוני המשיב וזה לא היה מנוּע מלהמשיך ולבחון את הזכאות של כל רוכש ורוכש להקלה במס רכישה בגין דירה יחידה, הרי שלפי עמדתו של מרגליות (שהייתה אף היא דעת מיעוט) בעניין אבן עזרא (ו"ע 1393/01), בדיקת "השרשרת המשפחתית" הינה כלפי מטה ולא כלפי מעלה ועל-כן כאשר הרוכש הוא קטין אין למְנות לחובתו את דירות הוריו.
חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן הסכים עם עו"ד מרגליות ביחס להסכם הפשרה, אך העדיף את עמדת הרוב בעניין אבן עזרא, תוך שהוא מביא חיזוקין לעניין זה מקביעת בית-המשפט העליון בעניין יוסף שלם (ע"א 6357/99) בנושא סיווגו של המערער שם כ"בעל שליטה" בחברה לאור החזקתה של בת-זוגו במניות החברה. לאור זאת, הציע רו"ח פרידמן לדחות את הערר ללא צו להוצאות.
יו"ר הוועדה השופט ה' קירש לא העמיק בניתוח הסכם הפשרה, וזאת מהטעם שסוגיה זו הוכרעה, כאמור, על-ידי חברי הוועדה. באשר לפרשנותו של סעיף 9(ג1א)(2)(ב)(2) לחוק מיסוי מקרקעין הצטרף השופט קירש לעמדתו של רו"ח פרידמן (הגם שציין, כפי שגם ציין רו"ח פרידמן, כי גישתו של עו"ד מרגליות איננה משוללת יסוד) וקבע, כי יש להעניק פרשנות תכליתית לסעיף, וזאת מטעמים שונים לרבות עמדתם של מלומדים בסוגיה זו.

על פסק-הדין הגישו העוררים ערעור לבית-המשפט העליון.
ברם, לנוכח הערות מותב הערעור (השופטים נ' הנדל, מ' מזוז ו-י' אלרון), כי בנסיבות העובדתיות של תיק זה אין מקום להתערב עובדתית או משפטית בפסק-הדין, הסכים ב"כ המערערים למשיכת הערעור; והערעור נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).