שומה לחברה העוסקת במתן שירותי השתלת איברים ולבעל מניותיה | תביעת פיצוי מס רכוש על-ידי מבטח | דחיית מועדי הדיווח והתשלום התקופתיים החלים בחודש ספטמבר 2018 | שינוי מדידת מכסת הדו"חות על-פי הסדר הארכות המרוכזות

פסק-הדין בעניין עד על החזקות

במבזק מיום 12.11.2015 דיווחנו אודות הכרעת הדין של בית-משפט השלום בעניין עד-אל אחזקות בע"מ ובעל מניותיה ומנהלה יעקב דיין.

נזכיר, כי עניינו של כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים בעבירות מס הנובעות מפעילות ארגון וביצוע השתלות כליה מחוץ לישראל למטופלים ישראליים בשנים 1999–2007; כאשר המחלוקת העיקרית בין המאשימה לבין הנאשמים נגעה לתפקידם ומעמדם של הנאשמים ושל שלוש חברות זרות קפריסאיות בהליך השתלת הכליה, היקף מעורבותם וזכויותיה להכנסות מפעילות ההשתלות.
לטענת הנאשמים, החברות הזרות הן גופים ממשיים בעלי מוניטין ואמצעים ושפעילות ההשתלות בוצעה על-ידי החברות הזרות והן בעלוֹת ההכנסה, בעוד שהנאשמים פעלו כנציגים של החברות ובהתאם להסמכתן והנאשמת הייתה זכאית לעמלה שדוּוחה כדין.
המאשימה, לעומתם, ראתה בנאשמים את מארגני פעילות ההשתלות, היזמים והמוציאים אל הפועל של הפעילות, והנהנים מההכנסות הנצמחות ממנה. עוד טענה המאשימה, כי הנאשם עשה שימש מרמתי בחברות הזרות, בהן הייתה לו שליטה, כדי להציג מצגים כוזבים בדבר ביצוע פעילות על-ידי החברות הזרות והתקשרות הנאשמת עמן כנציגתן, בעוד שהלכה למעשה לחברות הזרות לא הייתה פעילות ממשית והן לא היו אחראיות להליך השתלת הכליה; ומשכך, ההתקשרות המוצגת משַקפת עסקה בדויה שלא הייתה לה ממשות במציאוּת, והיא נועדה למטרת התחמקות ממס.

בהכרעת דין בת 96 עמודים (קישור להכרעה), הרשיעה השופטת ל' מרגולין-יחידי את הנאשמים בעבירות של השמטת הכנסות, מסירת אמרה כוזבת בדו"ח, הכנת פנקסי חשבונות כוזבים, מתן תשובה כוזבת ושימוש במרמה עורמה ותחבולה, הכל במטרה להתחמק ממס, עבירות על סעיפים 220(1), 220(2), 220(4), 220(3) ו-220(5) לפקודה.

בראשית הדברים, נדרשה השופטת מרגולין-יחידה למשמעותה של עסקה בדויה תוך שהיא מַפנה לפרשת פרומדיקו בעליון (ע"פ 1182/99) ולנטל השכנוע ונטל הבאת הראיות במשפט הפלילי.
בהמשך הדברים, ולאחַר שנדרשה לצבר הראיות בתיק ביחד עם הראיות החסרות שהיה מצופה שתוצגנה ויש להיעדרן משמעות ראייתית, קבעה השופטת מרגולין-יחידה, כי היא שוכנעה מֵעבר לספק סביר שמדובר בחברות זרות שזולת עצם רישומן ועוּבדת קיומן המשפטי לא בעלוֹת תפקיד ונגיעה אמיתיים בפעילות השתלת הכליות.
בנוסף, קבעה השופטת, כי המארג הראייתי מוכיח, אף הוא מֵעבר לספק סביר, את שליטתו של הנאשם הפעילות כולה לרבות בחברות הזרות, בין מכוח תפקיד פורמאלי באותן חברות ובין ללא מעמד פורמאלי, ומצביע על עשיית שימוש על-ידי הנאשם בחברות הזרות לשם הצגת במרמה כצד אמיתי להתקשרות.
עוד קבעה השופטת, כי תמונת העדויות והמסמכים בתיק, ולא פחות חשוב מכך הראיות והמסמכים הנעדרים שמצופה היה שיהיו קיימים, מובילה למסקנה המתחייבת לפיה ההתקשרות המוצגת אינה משַקפת התקשרות אמיתית ואף לא מציאוּת הסכמית בין שני צדדים אמיתיים ועצמאיים.
כעולה מכך, קבעה השופטת, כי מדובר בהכנסה של הנאשמים שהופקה מפעילות שנשלטה, תואמה, נוהלה ופוקחה בישראל, והתקבלה בישראל, וצריכה להיות מדוּוחת בדו"חות הנאשמת כהכנסה.
השופטת מרגולין-יחידה ציינה, כי אין כמובן כל פסול בתכנון מס לגיטימי, אלא שבפעילות ההשתלות דנא לא היה מדובר בתכנון מס מכל סוג, אלא בהצגת מצג כוזב שקרי ובדוי, כאשר התנהלות שכזו היא במישור הפלילי ולא האזרחי.
יצוין, כי ההגנה העלתה מספר טענות ממשפחת טענות ההגנה מן הצדק ובכללן (וראו לעניין זה את סעיפים 126–127 להכרעת הדין) הטענה שעניינה התנהגות נפסדת של הרשות בשמוש לא ראוי של פקיד-השומה בכוחו השלטוני, בכך שהעביר את התיק למחלקת החקירות רק בְּשל סירוב הנאשמים לשלם את המס שנדרשו. השופטת מרגולין-יחידה דחתה טענה זו בקובעה, כי מובן שפנייה למחלקת חקירות על-ידי פקיד-השומה צריכה להיעשות מטעמים ענייניים ולא מטעמים נפסדים, אלא שבהליך דנא סופו של מעשה מלמד שהיה טעם ענייני ברור בהעברת התיק לפסים של חקירה פלילית, ובנסיבות אלו יש קושי לטעון למניע נפסד או לא ראוי בהעברת התיק לחקירה; להפך, אלמלא היה התיק מועבר לבחינת השְֵאלה בדבר הצורך וההצדקה בחקירה פלילית, היה בכך טעם לפגם.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט י' אטדגי) בהליך האזרחי שנוהל מול יעקב דיין (המערער 2) ועד על אחזקות בע"מ (המערערת 1).

עניינו של פסק-הדין בערעורים שהגישו המערערים על שומות שקבע להם המשיב (פקיד-שומה גוש דן) (לגבי המערערת 1 – שומות לשנות-המס 2001–2006; ולגבי המערער 2 – שומות לשנות-המס 2002–2007) וכן על החלטת המשיב לפסוֹל את ספרי המערערת 1 לשנות-המס 2001–2003, לפי סעיף 145 לפקודת מס הכנסה.
לאחַר הגשת הסיכומים לבית-המשפט, הוגשה הודעת המשיב על הכרעת הדין שניתנה, כאמור, בעניינם של המערערים על-ידי השופטת מרגולין-יחידי ("פסק-הדין הפלילי").
בהתאם, ולאחַר שפסק-הדין הפלילי הפך לחלוט (בעקבות חזרת המערערים מערעורם על פסק-הדין האמור), קבע השופט אטדגי, כי פסק-הדין הפלילי יתקבל כראיה בהליך האזרחי, ובהתאם לאמוּר בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות, הממצאים והמסקנות שנקבעו בו יהיו קבילים בהליך האמר, כראיה לכאורה לאמוּר בהם.
לאחַר שפסק-הדין הפלילי הפך לחלוט, המערערים לא טענו עוד כי החברות הזרות הן אלו שעָסקו במרכיבים המרכזיים של ההשתלות ואף גבו את ההכנסות שהופקו מפעילות זו, לא הכחישו את שליטתם בחברות אלו, לא הכחישו את שליטתם בחברות הזרות ולא הכחישו כי ההכנסות הגיעו לידיהם.
כתוצאה מכך, הנושאים שנותרו במחלוקת היו האם יש לייחֵס, כטענת המערערים, את ההכנסות למערערת 1 ולא למערער 2; וחישוב ההוצאות שעָרך המשיב לצורך קביעת הרווח המופק והסכומים ששילמו המטופלים שהגיעו באופן עצמאי ("המטופלים הפרטיים").

בית-המשפט דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

באשר לייחוס ההכנסות, קבע השופט אטדגי, כי יש להבחין בין ההכנסות שהתקבלו ממטופלים שהופנו על-ידי משרד הביטחון לבין המטופלים הפרטיים.
ההכנסות שהתקבלו בקשר למטופלי משרד הביטחון שולמו במישרין על-ידי משרד הביטחון והמערערת הוציאה לו חשבונית על מלוא התשלום. אומנם, המערערת לא דיוְוחה על הכנסות אלו כהכנסה חייבת משום טענתה כי הכספים הועברו לחברות הזרות, טענה שהוּכחה בדיעבד כשקרית, אך אין בכך כדי לבטל את רישום ההכנסות בספריה ומתן חשבוניות בגינן, וממילא נותרה על מקומה ההנחה כי ההכנסות האמורות הן הכנסות המערערת 1.
לעומת זאת, ההכנסות שהתקבלו מהמטופלים הפרטיים לא נרשמו בספרי המערערת 1, לא עברו דרך חשבון הבנק שלה (ולכל הפחות, לא נטען ולא הוכח כך) והמערערת 1 לא הוציאה למטופלים הללו חשבוניות עבוּר התשלומים ששילמו. כמו-כן, אין חולק, כי התשלומים הללו שולמו לידי המערער 2, והיות שזה לא הוכיח בשום צורה שאֶלה הועברו על-ידיו למערערת 1, כאשר טענתו מלכתחילה הייתה שהם הועברו ישירות לחברות הזרות, ומשהופרכה טענה זו, נותר הנתון כי הכספים האמורים נותרו בידיו ולכן אלו הם הכנסותיו ולא הכנסות המערערת 1.
ואולם, הוסיף השופט אטדגי, גם באשר לכספים שהתקבלו ממטופלי משרד הביטחון, למרות שאֶלה – על-פי קביעתו דלעיל – הם הכנסה של המערערת 2, אין הדבר מתמצה בכך, שכּן יש לקבוע כי כספים אלה, לאחַר הפחתת המס המתחייב מאת המערערת 2, יְיוחסו למערער 1 כדיבידנד לפי סעיף 2(4) לפקודה. כדיבידנד ולא כמשכורת, הִטעים השופט אטדגי, משום שהמערער לא פעל במערערת 1 באופן אמיתי כשכיר אלא כבעליה. כמו-כן, המערער 2 יחויב בתשלום המס המתחייב על מלוא הדיבידנד ולא על חֵלקו היחסי המתאים לשיעור החזקותיו במערערת 2, שכּן הוכח בצורה ברורה כי החזקתו של בעל המניות הנוסף ביתרת המניות לא הייתה אמיתית או שהייתה חסרת ממשות.

באשר לכימות הסכומים ששילמו המטופלים הפרטים, קבע השופט אטדגי, כי שקלול הראיות שהוצגו בפניו מוביל למסקנה שיש לקבוֹע את ההכנסה הממוצעת שהתקבלה מאת המטופלים הפרטיים על הממוצע שבין גרסת המשיב לבין גרסתם המקורית של המערערים.

ואילו לגבי ההוצאות שהוצאו בקשר להשתלות קיבל השופט אטדגי, בשינויים מינורים יחסית, את עמדת המשיב.

ההחלטה בעניין ביטוח חקלאי אגודה שיתופית

פורסמה הודעתו של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים (קישור להודעה), לפיה לבקשת לשכת רואי חשבון ולשכת יועצי המס, החליט מנהל רשות המסים, כי המכסה שנקבעה בהסדר האורכות להגשת דו"חות חברות לשנת-המס 2017 בשיעור 25% ליום 30.8.2018, תוקטן לשיעור של 20%.
בהתאם, מיַיצג שישדר ויגיש לפחות 20% מדו"חות החברות, המלכ"רים והנאמנויות הרשומות על-שמו כמיַיצג ראשי עד ליום ה' 30.8.2018 יקבל אורכה לשידור והגשת יתרת דו"חות החברות,המלכ"רים והנאמנויות עד ליום ה' 31.1.2019. זאת, כמפורט בהוראת ביצוע 8/2018 בנושא "ניהול מתן אורכות להגשת דוחות שנתיים במס הכנסה" (קישור להוראה).