נוהל מתן ארכות | הגדלת משכורת בחברה משפחתית תוך יצירת הפסד לנישום המייצג | גביית חוב מ"ה לפי סעיף 119א לפקודה | מע"מ במכירת פירות וירקות במארזים מעוצבים

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין א. אנקונה ושות' בע"מ ואברהם אנקונה.

המערערת 1, א. אנקונה ושות' בע"מ ("המערערת"), הינה חברת החזקות, ייעוץ וניהול נכסים אשר הוקמה על-ידי המערער 2, אברהם אנקונה ("המערער"), לפני כ-45 שנים.
מלוא הון מניותיה של המערערת מוחזק על-ידי המערער שהינו מנהלה בפועל ומועסק על-ידיה. המערער גם הקים חברות נוספות הקשורות למערערת ובכלל זאת אנקונה סוכנות לביטוח 1994 בע"מ ("סוכנות הביטוח").
עיקר הכנסותיה של המערערת הן מדמי ניהול המשולמים לה על-ידי סוכנות הביטוח (והינם בשיעור 25% מהכנסות סוכנות הביטוח) וכן מדמי שכירות ושירותי ייעוץ.
בשנת 2010 חילקה המערערת למערער דיבידנד בסך של כ-4.5 מיליון ש"ח אשר חויב במס בשיעור 12%.*

* בהתאם להוראת-השעה שנקבעה במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. להוראת חוק ההתייעלות הכלכלית, לחצו כאן.

לאחַר חלוקת הדיבידנד כאמור, נותרו למערערת עודפים לא מחולקים, נכון ליום 31.12.2010, בסך של כ-5.6 מיליון ש"ח.
משנת 2010, ועל-פי בקשתה, המערערת היא חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודה, כאשר המערער הוא הנישום המיַיצג.
המערער משך משכורת מהמערערת במהלך כל השנים, תוך שבשנת 2008 משכורתו עמדה על סך של 74,275 ש"ח, בשנת 2009 – 181,340 ש"ח, בשנת 2010 – 182,340 ש"ח ובשנת 2011 – 167,145 ש"ח. לעומת זאת, בכל אחת משנות-המס שבערעור (2011–2014) ולמרות שהיקף הכנסות המערערת הנובעות מסוכנות הביטוח לא השתנה בשנים האמורות, מָשך המערער משכורת שנתית בסך ממוצע של כ-782,400 ש"ח.
כתוצאה ממשיכת המשכורת כאמור, דיוְוחה המערערת בשנות-המס שבערעור על הפסדים לצורכי מס בסך של 724,091 ש"ח, 765,369 ש"ח ו-626,119 ש"ח, בהתאמה. ואילו הפסדים אלו יוחסו למערער (בהיותו הנישום המיַיצג) כנגד המשכורות ששולמו לו, כך שהאחרונות לא חויבו במס בידיו.
לטענת המשיב, פקיד-שומה חיפה, לא ניתן שום הסבר כלכלי הגיוני להעלאת משכורתו של המערער אשר בוצעה ללא הקבלה בעלייה בהכנסות המערערת מסוכנות הביטוח או בהיקף עבודתו של המערער ועל-כן בעקבות הסיווג מחדש שבוצע יש לראות בהגדלת משכורתו כהכנסה מדיבידנד לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה; ולחלופין, מדובר בעסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה שמטרתה משיכת עודפי המערערת (שמקורם לפני היותה חברה משפחתית) ללא תשלום מס.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת וינשטיין למבחנים שהותוו בפסיקה לעניין סיוּוגה של עסקה כמלאכותית על-פי סעיף 86 לפקודה, תוך שהיא קובעת, כי עסקינן במקרה הנדון בעסקה מלאכותית ולא בסיווג מחדש, כפי שניסה המשיב לטעון; וכי במקרה כזה הן נטל הראיה והן נטל השכנוע מוטלים על כתפיו של המשיב הגם שממילא המשיב היה נכון לפתוח בהבאת הראיות.

השופטת וינשטיין הוסיפה וקבעה, כי המשיב אכן הרים את נטל הראיה המונח על כתפיו משהציג והוכיח את העוּבדות הבאות: קיומם של רווחים צבורים במערערת שלא חולקו ושמקורם בתקופה שלפני הפיכתה לחברה משפחתית; חלוקת דיבידנד למערער בשנת 2010 תוך תשלום מס בשיעור 12% עד לתקרת הסכומים האפשרית; סכומי המשכורות שמשך המערער מהמערערת בשנים 2008–2011 אשר לא עברו את הסך של 180,000 ש"ח לערך לשנה; היעדר שוני מהותי בהכנסות המערערת מדמי ניהול מסוכנות הביטוח בשנות-המס שבערעור לעומת שנים קודמות; יצירת הפסדים אצל המערערת בגין ההגדלה הדרמטית בשכרו של המערער בשנות-המס שבערעור; וביצוע פעולה המהווה תכנון מס החייב בדיווח בהתאם להוראת תקנה 2(11) לתקנות מס מס הכנסה (תכנון מס החייב בדיווח), התשס"ז-2006 ("תקנות תכנון מס")* מבלי לדַווח עליה למשיב בהתאם למתכונת ואופן הדיווח הקבוע בתקנה 3 לתקנות תכנון מס.

* עניינה של תקנה זו ב"תשלום מחברה משפחתית לנישום, שנדרש על ידה כהוצאה בשנת מס, ושיצר באותה שנת מס הפסד לחברה, הנחשב כהפסדו של הנישום, בסכום שלא פחת מ-500,000 שקלים חדשים; לענין פסקה זו, 'חברה משפחתית' ו'נישום' – כמשמעותם בסעיף 64א לפקודה;".

השופטת וינשטיין הִמשיכה ובחנה את נסיבות המקרה וקבעה – תוך שהיא דוחה את מלוא טענותיו של המערער בעניין זה – כי לא נמצא כל הסבר מניח את הדעת לעיתוי ולשילוב של הפיכת המערערת למשפחתית ובד בבד לכך העלאת השכר המשמעותית של המערער. בהתאם, קבעה השופטת וינשטיין, כי בדין ניטרל המשיב את תוצאת המס של עסקה מלאכותית זו בכך שלא הכיר בהוצאת שכר למערערת מֵעבר לסך של 180,000 ש"ח לכל שנה משנות-המס שבערעור ובכך שקבע כי יתרת הסכום מֵעבר לסך האמור ועד לסך ה"משכורת" שנמשכה מדי שנה על-ידי המערער אינה בגֶדר משכורת אלא בגֶדר דיבידנד שנמשך על-ידי המערער מעודפיה הצבורים של המערערת טרם הפיכתה לחברה משפחתית.

יצוין, כי בחלקו האחרון של פסק-הדין נדרשה השופטת וינשטיין לטענה שהועלתה על-ידי המערערים בסיכומיהם לפיה המערער לא מָשך בפועל את השכר המוגדל בשנות-המס שבערעור. השופטת וינשטיין דחתה טענה זו הן מהטעם שמדובר בהרחבת חזית אסורה מצד המערערים והן לגופו של עניין, תוך שהיא מציינת, כי גם אם טענה זו הייתה מתקבלת הרי שמקום בו השכר הועמד לרשות המערער על-ידי המערערת והוא בחר משיקוליו שלא למשוך, כביכול, בפועל את הכסף לחשבון הבנק שלו, אין לראות בכך משום מצב דברים של אי-מימוש הזכות לקבלת הדיבידנד.

נזכיר, כי בפסק-הדין בעניין דהוקי (ב"ל 19049-11-13) אליו נדרשנו במבזק מיום 12.8.2017 (קישור למבזק), נדוֹנה סוגיה דומה (משיכת דמי ניהול מחברה משפחתית וקיזוז ההפסד שנוצר בְּשל משיכה זו כנגד דמי הניהול האמורים) בהקשר לחבות בדמי ביטוח לאומי, הגם שבאותו בעניין בית הדין לא נדרש ל"תכנון המס" שבוצע על-ידי דהוקי כפי שנעשה על-ידי השופטת וינשטיין במקרה הנוכחי.