זקיפת שווי בגין ימי גיבוש לעובדים | טפסים חדשים: מיסוי מקרקעין וחוק עידוד | רישום זמני כ"עוסק" עד להכרעה בערעור ועוד

בית-הדין האזורי, מפי ס' הנשיא השופט ש' טננבוים, קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).

השופט טננבוים סקר את הפְּסיקה הרלבנטית, ובכלל זאת את פסק-הדין שניתן בשעתו על-ידי בית-הדין בעניין פרויליך,* וקבע כי בנסיבות המקרה התובעת כמעבידה היא הנהנית העיקרית מאירועי הגיבוש. זאת, מהטעם שצומחת לה תועלת כלכלית מגיבוש העובדים ובוודאי כזו העולה באופן ניכר על הנאת העובדים מאותם אירועים.

* באותו מקרה נקבע, כי חופשות שנתיות בחו"ל שארגן ומימן המעביד לעובדיו, חרגו מגדרי "נוחות המעביד" הגם שבוודאי הפיק מהם גם המעביד יתרון כלשהו, שכּן הם אינם עומדים במבחן החיוניות לצורך ביצוע התפקיד ומנגד, לעובדים ניתנה "טובת הנאה" שהיה בה ממש. להורדת פסק-הדין לחצו כאן.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסמה הנחייתה של רו"ח מירי סביון (משנה למנהל רשות המסים) לחשכ"ל בנושא דינו של אירוע גיבוש שעורך ומממן המעסיק לעניין זקיפת שווי הטבה לעובד (קישור להנחיה ולמכתב שצוּרף לה).

על-פי ההנחייה, במקרים בהם מתקיימים כל התנאים הבאים, ניתן לראות באירוע ככזה שבו טובת המעביד גוברת על טובת העובד ולא תקום חובת זקיפת שווי לעובדים:

• צרכי העבודה מַצדיקים עריכת אירוע גיבוש לעובדים, כגון: מקומות עבודה בעלי מספר רב של עובדים, נדרשת עבודת צוות וכו';

• ההחלטה על קיום האירוע היא של המעסיק והעובדים הרלבנטים מוזמנים לאירוע;

• ימי הגיבוש נחשבים ימי עבודה ומשולם שכר מלא בגינם;

• העובדים לא זכאים לצרף בת/בן זוג לאירוע הגיבוש או לחֵלק ממנו (לרבות כל "קרוב" כהגדרתו בסעיף 76(ד) לפקודה);

• פעילות הגיבוש נערכת רק במהלך שבוע העבודה (אם חֵלק מהפעילות נערכת בסוף שבוע ו/או במהלך חופשות, יש לזקוֹף שווי מלא על כל הפעילות);

• לו"ז הפעילות נקבע או מאושר על-ידי המעסיק;

• הפעילות נערכת בישראל;

• מטרת הפעילת הינה לצורך שיפור העבודה והממשקים בין העובדים;

• הפעילות חייבת לכלוֹל הרצאה מקצועית או פעילות העשרה.

עוד צוין בהנחיה, כי על המעסיק לשמור מסמכים לקיום הכְּללים האמורים; כי על העלויות בהן עמד המעסיק להיות סבירוֹת ביחס לפעילות ומטרתה ולעניין זה עלויות העומדות בהוראות תכ"מ (נכון להיום – 400 ש"ח לפעילות של יום שלם ללא לינה או 700 ש"ח ליום לפעילות הכוללת לינה) הינן עלויות סבירות.

לבסוף, צוין בהנחה, כי בכל מקרה שאינו עומד בכללים האמורים יש לזקוף שווי הטבה.

טפסים חדשים

טופס 973

פורסם טופס 973 (קישור לטופס) שעניינו בהודעה שנתית למפעל טכנולוגי לשנת-המס.

פורסם טופס 7739 (קישור לטופס) שעניינו בדיווח על מכירת זכות במקרקעין מכוח הוראת-השעה* שנקבעה בחוק ההתייעלות הכלכלית משנת 2015.**

* הוראת-השעה חוקקה במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו-2015 (קישור לחוק). במסגרת החוק האמור נקבעה ​הוראת-שעה ל-3 שנים (2016–2018) לגבי מכירת קרקעות בידי יחידים, לפיה מכירת קרקעות שנרכשו לפני יום 7.11.2011 (דהיינו, שחלק מהשבח הריאלי בגינהּ חייב במס בשיעור שולי, לפי חישוב ליניארי) ושלגביהן קיימת תכנית המתירה בנייה למגורים של 8 דירות לפחות יחול מס שבח מופחת בשיעור של עד 25%, וזאת בתנאים המנויים בהוראה.

** נזכיר, כי פורסמו שתי החלטות מיסוי בנושא הוראת-השעה האמורה:

האחת, החלטת מיסוי 1167/17 (קישור להחלטה) שעניינה בהחלת הוראת-השעה על עסקת קומבינציה שלגבּיה ניתנה אופציה ולפיה: (א) התקופה הנדרשת להשלמת בניית הדירות על-פי הוראת השעה תימָנה מיום מימוש האופציה (ולא ממועד הענקתה); (ב) מספר הדירות בקרקע הנמכרת יימָנה ביחס לכלל המקרקעין הנמכרים על-ידי הבעלים במושע (גם אם חֵלקו היחסי של כל אחד מהם משַקף זכויות פחותות מזכויות ל-8 דירות) ובלבד שהמכירה נעשתה על-ידי כלל הבעלים לרוכש אחד ובעסקה אחת; ו-(ג) כאשר המכירה היא במסגרת עסקת קומבינציה הן יחידות היזם והן יחידות הבעלים תיחשבנה יחד במניין הדירות הנדרשות (8) לצורך תחולת הוראת-השעה.

השנייה, החלטת מיסוי 3157/17 (קישור להחלטה) בגדרהּ נקבע, כי ההוראה תחול גם במקרה בו ניתנה ליזם אופציה על-ידי בעלי המניות של חברה המחזיקה בקרקע, לרכוש מהם את הקרקע לאחַר פירוק החברה והעברת הקרקע אליהם; וכי תקופת הבנייה שעל-פי הוראת-השעה תימָנה מיום מימוש האופציה ולא מיום הענקתה.

במבזק מיום 8.2.2018 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בן צבי.

המערערת 1, מריה בן צבי, היא אלמנה  ולה שתי בנות: ויויאן (המערערת 2) ונטלי.
המערערת 1 רכשה בשנת 1985 דירת מגורים בקומה גבוהה בבניין מגורים בחולון. שטחה העיקרי של הדירה כ-130 מ"ר והיא כוללת שלושה חדרי שינה, סלון, פינת אוכל, מטבח ושתי מרפסות.
בשנת 2005 הושכר לראשונה שטח בתוך הדירה לצורך הצבת ציוד הקשור לאנטנת סלולר. חברת סלקום הייתה השוכרת הראשונה ובשנת 2007 הצטרפה חברת פלאפון ששכרה מקום אחר בדירה. בהמשך, נכנסה גם חברת הוט מובייל.
בתקופה זו, המערערת 1 כבר לא התגוררה בדירה, אך בתה נטלי, אשר נפרדה מבעלה, התגוררה בדירה עם שניים מילדיה; ואילו הבן הבכור לן בדירה רק לעיתים, במהלך חופשות מהצבא. נטען, כי הבעל ברח לחוץ לארץ בגלל חובותיו.
בשנת 1995, עשור לאחַר רכישת הדירה, נטלה המערערת הלוואה בסך 450,000 ש"ח מבנק משכן (משכן – בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ) ונרשמה משכנתא על הדירה. משכנתא זו הוסרה בשנת 1997 בעקבות לקיחת הלוואה אחרת, הפעם מבנק לאומי למשכנתאות, בסך 795,000 ש"ח. ככל הנראה חלק מסכום ההלוואה מבנק לאומי שימש לפירעון ההלוואה המקורית שהתקבלה ממשכן. משכנתא נרשמה לטובת בנק לאומי למשכנתאות.
בחודש נובמבר 1998 נחתם הסכם מכר בין המערערת לבין בתה נטלי, בגדרו מכרה המערערת את הדירה לנטלי תמורת 450,000 דולר ארה"ב. לצורך מימון רכישת הדירה, לָוותה נטלי סכום של 1,134,000 ש"ח מבנק לאומי למשכנתאות, תוך שסך של כ-274,000 ש"ח הועבר במישרין לידיה של המערערת ואילו היתרה שימשה לפירעון ההלוואה שהמערערת עצמה קיבלה בשנת 1997 מבנק לאומי למשכנתאות, וכתוצאה מכך, המשכנתא שהייתה רשומה על הדירה בקשר להלוואתה של המערערת משנת 1997 הוסרה.
תוך זמן קצר, התקשתה נטלי לעמוֹד בהחזרים הדרושים עלפי ההלוואה משנת 1998 והיא שקעה בחובות.
בחודש פברואר 2001 ביטלו המערערת ונטלי בהסכמה את הסכם המכר, אך הדבר לא מנע פעולות למימוש הדירה מצד בנק לאומי למשכנתאות. בסופו של יום, וככל הנראה כמוצא אחרון למניעת מימוש הדירה, צורפה המערערת כלוֹוה נוספת להלוואה משנת 1998, לצדה של נטלי.
המחלוקת העיקרית שהתגלעה בין המערערת לבין המשיב, פקיד-שומה חולון, הייתה ביחס לשאלת זכאותה של המערערת לנַכּוֹת את הוצאות המימון ששילמה בגין המשכנתא, כאשר טענת המערערת בעניין זה היא שהוצאות אלו שימשו במקור לצורך ייצור הכנסות השכירות שנתקבלו מחברות הסלולר ומאוחר יותר להצלת הדירה ממימושה על-ידי בנק לאומי למשכנתאות.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

השופט קירש קבע, כי ניתן להביט על הוצאות המימון בשנים הנדונות בכל אחת משתי הדרכים הבאות: כפירעון הלוואה פרטית של נטלי, שהמערערת נרתמה לסייע בהחזרתה; או כתחליף לפירעון הלוואה פרטית שנטלה המערערת עצמה מהבנק בשנת 1997. בשני המקרים, אין כל קשר עובדתי, ישיר או עקיף, למימון רכישת הדירה של המערערת. דהיינו, אין בפנינו הוצאה שהוּצאה בייצור הכנסות השכירות ולשם כך.

השופט קירש הוסיף וציין, כי אכן מימוש הדירה לטובת הבנק בְּשל אי-פירעון ההלוואה משנת 1998 היה גודע את העץ ממנו נקטפו פירות דמי השכירות, אך הצורך "להציל את הנכס" בפני איום המימוש היה נעוץ בהתנהלות הכספית הפרטית של נטלי או של המערערת, או של שתיהן, ולא בכל דבר אחר. "הרי כל נישום עשוי להחליט להעמיד נכס המשמש בייצור הכנסתו כבטוחה לחוב פרטי. אם לימים החוב לא ייפרע והנכס המשועבד יעמוד בסכנת מימוש, הרי הדבר לא יהיה קשור להפקת ההכנסה ולא יהווה מקרה של 'שמירה על הקיים'" (פס' 40 לפסק-הדין).

השופט קירש הוסיף והבהיר, כי הקושי במקרה דנא איננו טמון בעצם השימוש המעורב שנעשה בדירה (שימוש הן למגורי בני המשפחה והן להשכרת שטחים לחברות הסלולר). שכן, "במקרים המתאימים, וכאשר מצויה בידינו אפשרות לערוך הפרדה ברורה בין השימושים, ניתן להתיר ניכויה של הוצאה באופן חלקי כחלק המשמש בייצור ההכנסה" (פס' 41 לפסק-הדין; וראו גם פס' 36).

עוד הִבהיר השופט קירש, כי דבריו אינם סותרים את עיקרון השקילוּת הכלכלית שהותווה בעניין פז גז (ע"א 6557/01) ובעניין פי גלילות (ע"א 8301/04). שכּן, ביסוד הלכות אלו עומד ההיגיון לפיו אילו המימון היה נבנה בסדר הפוך – קודם שימוש בהון זר לשם רכישת נכסים קבועים מניבים ורק לאחר מכן שימוש בהון עצמי לשם תשלומים במישור הפרטי – לא היה מתעורר קושי בתביעת ההוצאות בגין המימון הזר. לעומת זאת, במקרה דנא, אין מקום לומר כי אילו רכישת הדירה הייתה ממומנת מלכתחילה (בשנת 1985) במימון זר, המערערת יכולה הייתה לתבוע הוצאות מימון. שכּן, הדירה נקנתה אז לשימוש פרטי ומשפחתי בלבד; ורק כעבור שני עשורים (בשנת 2005) הושכר לראשונה שטח קטן לשימושה של סלקום.

ביום 27.3.2018 הגישו המערערות ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין שבגדרו טענו – בתמצית – כי קיים קשר ישיר בין הוצאות המימון הנטענות לבין ההכנסות מדמי השכירות ועל-כן קביעתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה ההלוואה ניטלה לצורך פרטי ולא לצורך ייצור הכנסה שגויה היא.

ביום 17.4.2018 הוגשה "בקשה לעיכוב ביצוע" פסק-הדין לפיה ביצוע פסק-הדין עלול לגרום למבקשות נזק בלתי-הפיך נוכח מצבן הכלכלי הדחוק.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' פוגלמן, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט פוגלמן קבע, כי המשיב הוא המדינה ועל-כן אין חשש שהמבקשות לא תוכלנה לקבל את כספן בחזרה אילו יתקבל ערעורן.
עוד קבע השופט פוגלמן, כי בדין ציין המשיב שטענות המבקשות בדבר נזק בלתי-הפיך שעלול להיגרם להן כתוצאה מביצוע פסק-הדין נטענו במידה רבה בעלמא, ובכלל זאת לא הובאו תימוכין למצבן הפיננסי העדכני.

לאור האמור, קבע השופט פוגלמן, כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לדחיית הבקשה, וזאת אף מבלי שיידרש לסיכויי הערעור.