הקלות למעסיקי המסתננים | סיווג כחברת בית וטענת הסתמכות | החלטות מיסוי בנושא הנפקה ורישום של מניות בכורה, עובדי Relocation וחוק העידוד | מ"ה שלילי ועוד
06/11/2017
החלטות מיסוי חדשות
פורסמו שלוש החלטות מיסוי חדשות:
-
החלטת מיסוי 7901/17 (קישור להחלטה) העוסקת בחברה תושבת ישראל המתעתדת להנפיק ולרשום למסחר בבורסה מניות בכורה ללא זכות הצבעה בחברה אשר תירשמנה בדוחותיה החשבונאיים כחלק מהון החברה ותקנינה למחזיקים בהן את הזכות לקבל ראשונה דיבידנד בכורה קבוע שנתי מצטבר ("דיבידנד הבכורה"), בטרם תבוצע חלוקה (כמשמעותה בחוק החברות) לבעלי המניות הרגילות (כל עוד לא תבוצע חלוקת דיבידנד בכורה לא תתבצע חלוקת דיבידנד לבעלי המניות הרגילים).
דיבידנד הבכורה יהיה הגבוה מבּין סכום קבוע בשקלים לשנה לכל מניית בכורה או סכום בשיעור משער המניה הרגילה בבורסה (הכל כפי שייקָבע בהנפקה לראשונה) והוא ישולם בכפוף להחלטת החברה לשלמו ויכול שיהיה משולם בחלקים, מספר פעמים בשנה. אם לא ישולם דיבידנד הבכורה, תצטבר יתרתו הבלתי-מסולקת עד לסילוקה לזכאים לו.
במסגרת ההחלטה נקבע, כי מניות הבכורה תסוּוגנה לצורכי מס כהון מניות; וכי דיבידנד הבכורה יסוּוג כהכנסה מדיבידנד בידי המקבל, תוך שחלוקת הדיבידנד כאמור לא תותר כהוצאה לצורכי מס בחברה.
עוד נקבע, כי חברי הבורסה ינכו מס במקור מדיבידנד הבכורה בהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי מריבית, מדיבידנד ומרווחים מסוימים), התשס"ו-2005; ואילו במכירת מניות הבכורה ינוכה מס במקור מרֶווח ההון בהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי מתמורה, מתשלום או מרווח הון במכירת נייר ערך, במכירת יחידה בקרן נאמנות או בעסקה עתידית), התשס"ג-2002. -
החלטת מיסוי 9901/17 (קישור להחלטה) שעניינה בחברה ציבורית ("החברה") תושבת ישראל העוסקת בייצור מוצרים לתעשיית ההיגיינה ואשר מחזיקה במלוא מניותיה של חברת בת זרה ("חברת הבת") העוסקת במפעלה הממוקם מחוץ לישראל בייצור מוצרים זהים למוצרי החברה. זאת, על-בסיס ידע שפותח בישראל ושבבעלותה המלאה של החברה.
הכנסות החברה נובעות ממכירת מוצרים המיוצרים בישראל וכן מהכנסה מתמלוגים בגין הידע המשַמש את חברת הבת בייצור מוצריה ("ההכנסות מתמלוגים").
נקבע, כי ההכנסות מתמלוגים תיחשבנה ל"הכנסה מועדפת" בהתאם לסעיף 51 לחוק לעידוד השקעות הון בכפוף לתנאים המצטברים המנויים בהחלטה. -
החלטת מיסוי 2519/17 (קישור להחלטה) העוסקת בחברה תושבת ישראל ששולחת מעת לעת חלק מעובדיה לעבוד בחברות קשורות במדינות החתומות עם ישראל על אמנות למניעת כפל-מס, וזאת לתקופה של 36 חודשים לפחות (לרבות מקרים שבמקור תקופת השליחות הייתה לתקופה קצרה מ-36 חודשים אולם בפועל השליחות הייתה לתקופה בת 36 חודשים לפחות).
במסגרת ההחלטה, המונה 12 עמודים (כולל 4 נספחים), נקבעו הוראות מפורטות ביחס למועד ניתוק התושבוּת של העובדים, קביעת התושבוּת כאמור ואופן מיסוי וחישוב ניכוי המס במקור בגין המשכורת שיפיקו העובדים מחוץ לישראל הן עד ליום הניתוק והן בתקופת הניתוק.
מתווה הקלוֹת לבעלי חוב בגין העסקת מסתננים
במבזק מיום 13.9.2017* דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעורים השונים שהוגשו בנושא שאלת הזכאות לנקודות זיכוי ומנגד החבות בהיטל לפי חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003 בגין עובדים שהינם מסתננים מאריתראה וסודאן, אשר לעת הזאת הוחלט שלא להוציאם מישראל בְּשל הנסיבות בארצות מוצאם, והם מחזיקים ברישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל.
* למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.
כזכור, בית-המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה (בדימ') השופט א' רובינשטיין, השופט ח' מלצר והשופט א' שהם, דחה את הערעורים שהגישו החברות בנושא ההיטל וקבע שהערעורים שהגישה המדינה בנושא נקודות הזיכוי התייתרו לאור תשובתה (קישור לפסק-הדין).
במסגרת פסק-הדין, ציין השופט רובינשטיין, בין היתר, כי ראוי בגדרי הגינוּת כי בעת הגביה תתחשב רשות המיסים באי-הבהירות שנוצרה, בנושאי קנסות וריביות, כל מקרה לגופו; וכי לעניין זה מתבקש כי דרג בכיר ארצי ברשות המיסים יתן דעתו וינחה כדי שהגבייה תהיה צודקת (וראו בעניין זה גם את חוות-דעתם של השופטים א' שהם וח' מלצר).
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רשות המיסים הודיעה אודות גיבוש מתווה הקלוֹת לבעלי עסקים החייבים בהיטל העסקת עובדים זרים שהם מסתננים בגין שומות עבר, וזאת לאור פסק-הדין האמור של בית-המשפט העליון.
ההקלות במסגרת המתווה כוללות את ביטול מלוא הקנסות, ביטול 50% מהריבית שנצברה ופריסת החוב ל-36 תשלומים שווים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לתקופת הפריסה.
ההקלות מיועדות אך ורק עבוּר מעסיקים שיסדירו את השומות והחובות עד ליום 31.1.2018 תוך שעל המעסיקים להתחייב על דיווח ותשלום ההיטל באופן שוטף ולאי-מתן נקודות זיכוי למסתננים לגבי כל השנים הרלוונטיות ומכאן ואילך.
בהתאם למתווה, פקידי-השומה וסגניהם יהיו מוסמכים לאשר את ההקלות ופריסת התשלומים לחובות מס במקרה והחובות הינם בגין היטל העסקת מסתננים ו/או בגין נקודות זיכוי למסתננים בהתאם לתנאים שנקבעו.
סיווג כחברת בית וטענת הסתמכות
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין עופר נכסי רעננה בע"מ.
המערערת היא חברת פרטית שמניותיה הוחזקו בשנות-המס שבערעור (השנים 2013-2010) בידי מליסרון בע"מ ("מליסרון"), חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בתל אביב למן שנת 1992.
המערערת הייתה בעלת קניון "רננים" ברעננה ("הקניון"), שבבעלותו שטחי מסחר המיועדים להשכרה ואשר נוּהל על-ידי חברת בת בבעלות מלאה של המערערת, היא חברת קניון רננים (ניהול) בע"מ ("חברת הניהול").
מַחזורי ההכנסות של חברת הבת מדמי ניהול בשנות-המס שבערעור היו כ-23 מיליון ₪ לכל שנה, למעט שנת 2013 שבה ההכנסות מדמי ניהול עמדו על כ-6.5 מיליון ₪.
בנוסף להכנסותיה מהשכרה של שטחי הקניון לשוכרים שונים, נבעו למערערת בשנות-המס 2013-2012 גם הכנסות ממכירת חשמל במתח נמוך לשוכרים בקניון (המערערת רכשה חשמל במתח גבוה מחברת החשמל ומכרה חשמל במתח נמוך לשוכרים, כאשר בשטח הקניון הותקנו שנאים לצורך זה). הכנסות המערערת ממכירת חשמל עלו כדי כ-14.2 מיליון ₪ (בשנת 2012) ו-3.5 מיליון ₪ (בשנת 2013), כאשר לשם ההשוואה הכנסותיה מהשכרה הגיעו לכ-60 מיליון ₪ בשנת 2012 וכ-16.25 מיליון ₪ בשנת 2013.
לאור דרישת הממונה על ההגבלים העסקיים, הקשורה לרכישת חברת בריטיש ישראל השקעות בע"מ על-ידי מליסרון, מכרה המערערת ביום 12.2.2013 את הקניון לקבוצת רוכשים בראשותו של עמיר בירם תמורת 842,500,000 ₪.
המחלוקת בין המערערת לבין המשיב, פקיד-שומה חיפה, נעה סביב השְאֵלה, האם יש להכיר במערערת כ"חברת בית" כמשמעות מונח זה בסעיף 64 לפקודה.
ודוק: הכרה במערערת כ"חברת בית" בשנות-המס שבערעור תביא לזקיפת הכנסותיה השוטפות בשנות-המס שבערעור, כמו גם את הפסד ההון שהיה לה בשנת 2010 ואת שבח המקרקעין ממכירת הקניון בשנת 2013 – בדו"ח של מליסרון, כאשר בשנים אלו היו למליסרון הפסדים עסקיים שוטפים העולים על הכנסות המערערת אשר מבוקש כי יועברו אל מליסרון. מכאן, שכּל הכנסות המערערת יתקזזו במלואן כנגד הפסדי מליסרון ולא ישולם מס בגינן.
לטענת המערערת, יש לראוֹת בה כ"חברת בית" בשנות המס שבערעור בְּשל שני נימוקים: האחד, מכוח הסתמכות על הסכמי שומה קודמים שנחתמו עִמה בשנות-מס קודמות, על הסכמי שומה שנחתמו עם חברות אחרות בקבוצת מליסרון בסמוך למכירת הקניון ועל מצגים שיצר המשיב כלפיה בכך שקלט מדי שנה משנות-המס שבערעור את בקשותיה להכרה בה כ"חברת בית"; השני, מאחַר ולטענת המערערת עומדת היא בתנאי סעיף 64 לפקודה, בהיותה "חברת מעטים" כמשמעותה בסעיף 76 לפקודה, איננה חברה "שיש לציבור עניין ממשי בה", איננה "בת-חברה" וכל רכושה ועסקיה הם החזקת בניינים.
המשיב, מנגד, טוען כי תנאי סעיף 64 לפקודה אינם מתקיימים במערערת ועל-כן אין היא בגדר "חברת בית". בהתאם לכך, טוען המשיב, כי המערערת היא חברה "שיש לציבור עניין ממשי בה", היא "בת-חברה" וכן כי כל רכושה ועסקיה אינם מתמצים בהחזקת בניינים, אלא למערערת קיימות הכנסות גם ממכירת החשמל במתח נמוך לשוכרים בקניון, וכן הכנסות מדמי ניהול שהתקבלו באמצעות חברת-בת שניהלה את הקניון. במענה לטענת ההסתמכות, טוען המשיב, כי המערערת לא הוכיחה את התנאים הנדרשים להכרה בקיומה של הסתמכות, היינו: קיומו של מצג מטעם רשות המיסים, הסתמכות על המצג בתום לב ובאופן סביר ושינוי מצב לרעה.
בְּשל כל אלה, מצא המשיב לנכון להוציא למערערת ביום 19.5.2015 שומות בצווים, בהם קבע כי המערערת אינה "חברת-בית". מכאן הערעור.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ניתחה השופטת וינשטיין את הוראות סעיף 64 לפקודת מס הכנסה, תוך שהיא מתייחסת לפסקי-הדין שניתנו בעניין פלפלון סנטר (עמ"ה 27/09), לינור חברה לנכסים (עמ"ה 12970-02-10) וג'י כפר סבא (ע"מ 24798-07-12) וקובעת, כי היא תמימת דעים עם עמדת הפּסיקה האמורה וכי הפרשנות שתינתן להוראות אלו תיעשה תוך מתן משקל משמעותי לתכלית החקיקתית שהיא מתן הקלה ל"חברה פרטית קטנה" העוסקת בהחזקת בניינים.
לאחר מכן, נדרשה השופטת וינשטיין לשאלה, האם המערערת הינה "חברת מעטים". לאחַר ניתוח ארוך ומפורט, קבעה השופטת, כי היות ש-100% ממניותיה של המערערת הוחזקו בשנות-המס שבערעור בידי מליסרון, שהינה חברה ציבורית, והיות שאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי לציבור יש עניין ממשי במליסרון – ועל-כן היא בגֶדר חברה שהוראות פרק חמישי שבחלק ד לפקודה אינן חלות עליה – הרי שהמערערת הינה "בת חברה" ולפיכך אינה נכנסת לגֶדר "חברת מעטים" ומכאן שלא ניתן להכיר בה כ"חברת בית".
השופטת וינשטיין הסיפה ובָּחנה את השְאֵלה, האם כל רכושה ועסקיה של המערערת הם החזקת בניינים. לדבריה, אין מחלוקת כי מֵעבר להשכרת שטחים בקניון ולהפקת הכנסות משכירות, עָסקה המערערת גם במכירת חשמל במתח נמוך לשוכרים בקניון בשנות-המס 2013-2012 וכן החזיקה במניות חברת הניהול בשנות-המס שבערעור; וההכנסות שהפיקה המערערת ממכירת החשמל כמו גם הכנסות חברת הניהול אינן מהוות הכנסות זניחות. בהתאם, קבעה השופטת וינשטיין, כי מאחַר ובידי המערערת "רכוש" (שנאים ומניות של חברת הניהול) והכנסות (ממכירת החשמל) כאמור, הרי שאין היא עונה על התנאי "שכל רכושה ועסקיה החזקת בניינים". בעניין זה, הדגישה השופטת וינשטיין, כי אין מקום ליצירת זהות בין הפּסיקה במישור מיסוי מקרקעין העוסקת בהגדרת "איגוד מקרקעין" לבין הכרה בחברה כ"חברת בית".
לבסוף נדרשה השופטת וינשטיין לטענת ההסתמכות שהעלתה המערערת ודחתה טענה זו, לאחַר ניתוח מקיף של סוגייה זו (ראו סעיף 61 ואילך לפסק-הדין).
פסילת פנקסים
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין סני שירותי תברואה (1999) בע"מ.
עניינו של הערעור בהחלטת המשיב, פקיד שומה פתח תקווה, לפי סעיף 130(ג) לפקודת מס הכנסה, לפסוֹל את פנקסי המערערת, חברה קבלנית העוסקת במתן שירותי ניקיון ותברואה לעיריות ולמוסדות, לשנות-המס 2008 ו-2009 ("שנות-המס שבמחלוקת"), בְּשל כך שלא הִמציאה למשיב את ספריה, וזאת חרף דרישות חוזרות ונשנות מטעם המשיב.
עוד קבע המשיב, כי דוחותיה של המערערת לא הוגשו כנדרש, וזאת לאור הערת רואה-החשבון המבקר בדוחות, כי "חלק מתנועת הכספים התנהל ע"י מנהל החברה".
נוכח פסילת הספרים ובהתאם להוראות סעיף 33(ג) לפקודה, לא התיר המשיב למערערת את ניכוי חוב האבוד הנטען על-ידיה, קיזוז הפסדי עבר לשנת-המס 2008 וכן לא התיר למערערת הוצאות פחת וריבית לשנות-המס שבמחלוקת.
המערערת מצדה, טענה, כי האחריות מונח על כתפי הרשויות שלטענתה נטלו ממנה את ספריה ולא השיבו אותם לידיה.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים ציין השופט בורנשטין, כי הגם שלכלל לפיו נטל ההוכחה בערעור מס הינו על הנישום ולא על פקיד-השומה יש חריג שלפיו במצב בו מדובר בסוגיה פנקסית והנישום ניהל פנקסים כדין שלא נפסלו, נטל הבאת הראיות עוֹבר אל כתפי המנהל; הרי שבמצב דנא שבו אין בנמצא ספרי חשבונות – בין מחמת שלא נוהלו כלל ובין מחמת שהנישום לא הציגם – ברי שלא ניתן לומר כי ספרים אלה קבילים.
עוד ציין השופט בורנשטין, כי המערערת לא הציגה כל תיעוד המעיד על כך שספריה נתפסו ו/או על כך שהיא עשתה מאמצים להשיבם לידיה, וממילא מדובר בטענות בעלמא.
השופט בורנשטין הוסיף וקבע, כי הראיות הצביעו על כך שבנסיבות הקיימות ובְּשל היעדר הספרים הפיזיים וחוסר האפשרות לשחזר את מערכת החשבונות הממוחשבת, אין לסמוֹך על הנתונים שנרשמו בדוחות ואין כל דרך לבדוק את נכונותם; ומשכך, צדק המשיב בטענתו לפיה מקום בו קיימות תנועות כספיות שרואה-החשבון המבקר לא יכול היה לבקרם, ברי כי אף המשיב לא יוכל לעשות כן, ומכאן שנפל פגם בדוחות המערערת.
לאור כל האמור, קבע השופט בורנשטין, כי המערערת לא ניהלה ספרים כדין, ובנסיבות אלו צדק המשיב בהחלטתו כי יש לפסוֹל את ספריה ולהפעיל כנגדה את הסנקציות הקבועות בסעיף 33(ג) לפקודה, ובכלל זאת אי-הכרה בחוב האבוד שנטען על-ידה.
למעלה מן הצורך, נדרש השופט בורנשטין לחוב האבוד האמור וקבע – תוך שהוא נדרש לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין פישמן רשתות (ע"א 918/15)* – כי המערערת לא הוכיחה כלל מהו סכום החוב שיש לייחֵס לה, אם בכלל; וכי גם אם היה מוכח שיש לייחסו למערערת דווקא, לא הפך חוב זה לאבוד או לחוב רע בעיתוי שטענה (שנת-המס 2008) במובן זה שבאותו מועד אכן אָפסו סיכויי גבייתו.
* למַעבר למבזק בנושא פס"ד פישמן רשתות, לחצו כאן.
העברת מידע לצורך מס הכנסה שלילי
פורסמו תקנות להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי) (העברת מידע מהמוסד לביטוח לאומי) (תיקון), התשע"ח-2017 ("התקנות") (קישור לתקנות).
במסגרת התקנות נקבע, כי מנהל רשות המיסים יהיה רשאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי סוגי מידע שונים, כמפורט בתקנות, הנדרשים לצורך מתן מענק מס הכנסה שלילי.