זקיפת שווי רכב – המבחנים לסיווג כרכב תפעולי, גילום ההטבה וחישוב השווי | העלאת טענות חדשות בשלב ב' | סעיף 3(ט) | בסיס צבירה להכנסה מסחיטה באיומים

זקיפת שווי רכב – המבחנים לסיווג כרכב תפעולי, גילום ההטבה וחישוב השווי

במבזק מיום 16.3.2017 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין ב.ד. מיקוד תקשורת.
עניינו של פסק-הדין באופן חישוב ההטבה המוענקת לעובד בגין קבלת רכב המשַמש אותו גם לצרכים פרטיים, דהיינו כיצד יחושב שווי השימוש ברכב שהועמד לרשותו הפרטית של העובד: האם יחושב אך ורק על פי האמור בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ״ז-1987 ("תקנות השווי"), או שמא רשאים העובד, או המעביד המנכה מס במקור מהכנסת העובד, להוכיח כי שווי השימוש שונה מהקבוע בתקנות אלו.
בנוסף, וככל שייקַבע כי רשאים העובד והמעביד להוכיח שווי הטבה שונה מהקבוע בתקנות, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם הנתונים הנצברים אצל מעביד באמצעות תכנת Save Tax המותקנת ברכבים ובעסק, יכולים לשַמש בסיס לקביעת שווי אחר של ההטבה.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ר' סוקול, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט סוקול קבע, כי המחוקק בחר לקבוע את שווי ההטבה שתיזקף לעובד בְּשל העמדת רכב לשימושו הפרטי על-פי נוסחאות שנקבעו בתקנות השווי וכי נוסחאות אלו אינן מקימות חזקה הניתנת לסתירה, דהיינו המחוקק לא התיר לנישומים להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות.
עוד קבע השופט סוקול, כי לא שוכנע שנָפל פגם בתקנות המצדיק את פסילתן בשל אי-סבירות; וכי אפילו ניתן היה להוכיח שווי שימוש השונה מהחישוב על-פי תקנות השווי, הרי שאין במערכת שהותקנה על-ידי המערערת די כדי לקבוֹע שווי שכזה.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין נווה נטוע 1972 בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשומות ניכויים שהוציא המשיב, פקיד-שומה חדרה, למערערת, חברת נווה נטוע 1972 בע"מ, לשנות-המס 2009–2012, ביחס לשתי מחלוקות: האחת, זקיפת שווי שימוש ברכב; השנייה, הלוואות מוטבות שנתנה החברה לעובדים, בעלי שליטה וחברות שונות ולא חויבו בריבית בשיעור הקבוע לעניין סעיף 3(ט) לפקודה.
במסגרת השומות נשוא הערעור, בָּחן המשיב 11 כלי רכב של המערערת, חברה המפעילה מעון לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים בחדרה, מתוכם הכיר רק ברכב אחד כ"רכב מאגר". לגבי יתרת הרכבים קבע המשיב, כי אלה הוצמדו לשימושם של עובדי/מנהלי המערערת או חברות הקשורות למערערת ("העובדים") ולא נזקף לעובדים אלה שווי שימוש בהתאם לקבוע בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז–1982 ("תקנות שווי שימוש ברכב" או "התקנות") אלא שווי כפי שהוערך על-ידי המערערת. בהתאם, המשיב הוציא למערערת שומת ניכויים הכוללת זקיפת שווי שימוש בגין אותם רכבים.*

* יצוין, כי במסגרת הערעור התייחסה המערערת והעלתה טענות רק ביחס לששה רכבים ("הרכבים שבמחלוקת"), וממילא לגבי ארבעת הרכבים הנותרים (רכב אחד הוכר, כאמור, על-ידי המשיב כרכב "מאגר") נותרו שומות המשיב על כנן.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' ונשטיין, דחה את הערעור ברובו תוך שהמערערת חויבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 75,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים נדרשה השופטת וינשטיין לעקרונות המיסוי הרלבנטיים ביחס לרכבים המוצמדים לעובדים ובכלל זאת להבחנה בין רכב "רגיל" לבין "רכב תפעולי" כמשמעותו בתקנות ניכוי הוצאות רכב, התשנ"ה–1995 ("תקנות ניכוי הוצאות רכב") כמו גם למהותו של "רכב מאגר" שהוא למעשה יצור כלאיים שאינו "רכב תפעולי" אך גם אינו רכב שהוצמד לעובד כאמור בתקנות שווי שימוש ברכב.*

* נזכיר, כי במבזק מיום 3.11.2014 דיווחנו אודות פרסום הנחייתה של גב' מירי סביון, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים, לגבי מיסוי שווי שימוש ברכבי מאגר של מעביד (קישור להנחיה). בגדרהּ של ההנחייה, המתייחסת רק לרכב מאגר שהשימוש בו הוא לפעילויות שוטפות של המעביד ואינו מוקצה לעובד כלשהו (כאמור בהנחייה), מפורטת התייחסותה המעודכנת של רשות המיסים לרכב מאגר כאמור. זאת, בהמשך להסכם הפשרה בין הרשות לבין עובדי סגל המחקר ברפאל בתביעה שהוגשה על-ידי האחרונים.

לגופו של עניין קבעה השופטת וינשטיין, כי המערערת לא עמדה בנטל הראיה המונח על כתפיה להוכיח את טענתה כי הרכבים שבמחלוקת אכן מהווים "רכב תפעולי". כך, לא הובאה על-ידי המערערת ראיה ממשית וקונקרטית להוכחת הטענה שמדובר ב"רכב תפעולי" ובכלל זאת קיומם של נוהלי עבודה מסודרים וברורים ביחס לרכבים, ניהולו של רישום מסודר של הרכבים האמורים, ניהול יומן רכב ועוד.

השופטת וינשטיין הוסיפה ונדרשה לטענותיה השונות של המערערת בקשר לשומת הניכויים שהוּצאה לה לגבי שווי השימוש בגין אותם רכבים:

• לגבי טענת המערערת כי לא היה מקום שהמשיב יבצע גילום של זקיפת שווי השימוש ברכב, מהטעם שהעובד הוא זה החייב במס והמעסיק (המערערת) אינו אלא "צינור" להעברת המס; וכי הגילום כאמור יוצר אי-תאימות לשווי ההטבה ואף שולל מהמעביד את היכולת לגְבות מהעובד את המס שנוכה: השופטת וינשטיין דחתה טענה זו, בקובעה, כי ככל שמדובר בהכנסה של עובד שאינה במזומן (ובכלל זאת שווי השימוש ברכב), בהכרח "מגולם" המס החָל על העובד במובן זה שהמס משולם או מנוכה מתוך הכנסתו האחרת (זו שבמזומן) שעליה כבר שילם את המס החָל ביחס אליה, דהיינו מההכנסה נטו (כלומר, הגילום אינו פועל יוצא של שומת הניכויים, אלא של זקיפת הטבת שכר שאינה במזומן); כי הגילום אינו מגדיל את שווי השימוש ברכב; וכי אין מניעה שהמעביד יחזור לעובד וידרוש ממנו את המס ששולם על-ידו, לרבות בגין הגילום.*

  * אך ראו רע"א 684/11 טי.טי.אי תים טלקום אינטרנשיונל בע"מ נ' אייזנברג (קישור לפסק-הדין). למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.

• לגבי טענת המערערת כי חִייבה בהפרשים בגין שווי שימוש ברכב את העובדים והוצאו על-ידה חשבוניות לעובדים אלה, כך שהיה על המשיב להפחית את הסכומים הנקובים בחשבוניות מהשומות נשוא הערעור: השופטת וינשטיין דחתה טענה זו, בקובעה, כי תשלום המס בגין ההטבה שקיבלו העובדים צריך להיעשות אך ורק בדרך הקבועה בדין, דהיינו על דרך של ניכוי מס במקור.

• לגבי טענת המערערת כי היה על המשיב לבצע התאמות שונות בשווי שנזקף לעובדים, וזאת מהטעם שנזקף לחֵלק מהעובדים שווי על-ידי חברה קשורה, שחֵלק מהעובדים שילמו את ההוצאות באופן פרטי או שילמו למערערת במישרין תשלומים מסוימים בגין הרכָבים: השופטת וינשטין דחתה טענה זו (למעט לגבי רכב אחד) וקבעה, כי המערערת אינה רשאית להחליט כי זקיפת שווי הרכב תבוצע בדרכים אחרות מאלו שנקבעו בפקודה ובתקנות, וממילא טענות בדבר חובת המשיב לקזז מסכום שומת הניכויים תשלומים ששולמו בדרכים "אלטרנטיביות" שכאלו – דינן להידחות.

• לגבי טענת המערערת כי שווי ההטבה של העמדת רכב צמוד לעובד צריך להשתנות בשים לב להיקף השימוש הפרטי שעושה העובד ברכב וכי שיטת החישוב של שווי השימוש לפי התקנות אינה מתחשבת בירידת הערך של הרכב אלא מבוססת על מחיר של רכב חדש ובכך נוצר עיוות המביא לחיוב במס שאינו מס אמת: השופטת וינשטיין דחתה גם טענה זו והפנתה לפסק-הדין של השופט סוקול בעניין ב.ד. מיקוד שצוין לעיל כמו גם להחלטה של השופט אלטוביה בעניין פארג'יאן.*

  * ת"צ (ת"א) 3363-02-11 פארג'יאן נ' רשות המסים (קישור להחלטה). למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.

כאמור, המחלוקת השנייה שהתעוררה בין המערערת לבין המשיב הייתה בנושא הלוואות שנתנה לצדדים קשורים. ההלוואות ניתנו לעובדי המערערת, בעלי מניותיה וחברות נוספות, וזאת בריבית בשיעור 2% בתוספת מע"מ או בריבית בשיעור 3% בתוספת מע"מ, ובכל מקרה ניתנו בריבית נמוכה מזו שקבועה לעניין סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה.

המערערת העלתה מספר טענות כנגד שומת הניכויים שהוּצאה לה בקשר להלוואות האמורות: ראשית, שסוגיית הריבית בגין ההלוואות עלתה רק בשלב הדיונים בהשגה, כך שהיא "הפסידה" שלב שומתי ובכך יש כדי להביא לפסילת השומה בכל הנוגע לסוגיית הריבית; וכי לחלופין יש להורוֹת על החזרת הדיון בסוגיה לשלב ההשגה. שנית, שהריבית שהייתה המערערת מקבֵּלת בגין פיקדונות בבנק ("הריבית האלטרנטיבית") הייתה נמוכה מהריבית שקיבלה בגין ההלוואות שנתנה ועל-כן אין להחיל את הוראות סעיף 3(ט) לפקודה. שלישית, יש לראות את פעילותה במתן ההלוואות כפעילות עסקית ובהתאם למסותה לפי סעיף 2(1), ובהתאם אין לחיֵיב בשווי כלשהו בגין קבלת ההלוואות. רביעית, שהריבית הקבועה לעניין סעיף 3(ט) לפקודה הינה ריבית מקסימלית שניתן לסטות ממנה. וחמישית, שההלוואות אמנם ניתנו לחברות קשורות אך אין מדובר בחברות המספקות שירותים לחברה ועל-כן חלות הוראות סעיף 3(י) לפקודה ולא 3(ט).

השופטת וינשטיין דחה את הטענות האמורות במלואן, למעט לגבי הלוואה אחת שלגבּיה נקבע שהיא אינה כפופה לסעיף 3(ט) אלא לסעיף 3(י).

תשומת לבכם לניתוחה של השופטת וינשטיין ביחס לטענה שסוגיית ההלוואות עלתה לדיון רק בשלב ההשגה (ובפרט סעיפים 107–108 לפסק-הדין). בכל הכבוד, אנו סבורים שקיימות טענות משפטיות המבססות מסקנה שונה.

---

בסיס צבירה להכנסה מסחיטה באיומים

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חגי זגורי.

עניינו של פסק-הדין בשומות לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב, פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה, למערער, לשנות-המס 2008–2010, וזאת בעקבות הודאתו של המערער, במסגרת הֶסדר טיעון, בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, חוק העונשין, חוק מע"מ ופקודת מס הכנסה. 
השומות התבססו על חישוב הכנסותיו ורווחיו של המערער ממועדוני הימורים, סחיטה באיומים, ריבית מהלוואות והפעלת ספינת קזינו.*

* השומות התבססו במקור גם על הפרשי-הון בלתי-מוסברים, אך בתצהיר העדות הראשית של המפקח מטעם המשיב צוין, כי המשיב חוזר בו מתוספת הכנסה זו.

לטענת המערער, הכנסות רבות שהמשיב ייחס לו לא התקבלו בפועל ובכלל זאת ההכנסה הנטענת בעקבות עבירת הסחיטה באיומים. עוד טען המערער, כי השומה שהוּצאה לו התבססה על בסיס-מצטבר ולא על-בסיס מזומן, וממילא אין לקבלה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט י' אטדגי, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

השופט אטדגי קבע, כי בדין טען המשיב שעל-פי סעיף 42א לפקודת הראיות יש לראות את הממצאים והמסקנות הקבועים בהכרעת הדין במשפט הפלילי כקבילים בהליך זה וכראיה לכאורה לאמוּר בהם; וכי בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות המערער אינו רשאי לסתור אותם כשלא ביקש את רשותו של בית-המשפט לכך ואף לא הביא כל עדוּת לכך.

עם זאת, השופט אטדגי קבע, כי לא הוכח שהמערער קיבל בפועל כספים בגין העבירה המתייחסת לסחיטה באיומים (המערער הואשם והורשע בקשירת קשר לביצוע פשע אך לא בעבירת סחיטה באיומים) ואף לא הוכח שהמערער הפיק הכנסה מספינת הקזינו בכל התקופה הרלבנטית אלא רק בחלק ממנה.

השופט אטדגי הִבהיר, כי אין כל רלבנטיות למחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלה האם המערער חייב במס על הכנסותיו לפי בסיס מצטבר (כטענת המשיב) או לפי בסיס מזומן (כטענת המערער). שכּן, בענייננו, כאשר הדיון בשאלת הכנסות המערער נערך כ-6 שנים לאחַר המועד שבו נטען על-ידי המשיב שהן התקבלו על-ידי המערער, כבר ניתן היה לדעת האם ההכנסות הללו – גם אם היו צריכות להירשם כהכנסות לפי בסיס מצטבר, כטענת המשיב – התקבלו בפועל אם לאו, וכאמור המשיב כָּשַל מלהוכיח זאת.

דומה, כי ניתוח זה מביא, למרות הנסיבות העובדתיות השונות, לתוצאה דומה לתוצאה (שספק, בכל הכבוד, אם תיוותר על כנה במסגרת הדיון הנוסף) שהתקבלה בפסק-הדין בעניין דמארי והירשזון (ע"א 4157/13), בבחינת "ביטול הכנסות לאחוֹר"...