רווחי נדל"ן מחו"ל ודיבידנדים – האם חייבים במס רווח בידי מוסד כספי? | השכרת-משנה של דירות לעובדי שגרירויות – האם פטורה ממע"מ? | חישוב נפרד ועוד

תמורה נוספת ממכירת מניות – רווח הון או הכנסת עבודה?

במבזק מיום 19.10.2015 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין הלמן ואח'.
שלושת המערערים – חיים הלמן, דרור כהן ואופיר זוהר – החזיקו בשיעור מסוים מהון המניות של חברת אקס אי וי בע"מ ("החברה") שנמכרה ביום 31.12.2007 ל-IBM.
במסגרת עסקת המכירה נכרתו בין IBM לבין בעלי המניות של החברה (ובכללם המערערים) מספר הסכמים, מכוחם קיבל כל אחד מהמערערים סכום מסוים לאלתר וסכומים נוספים ששולמו בפריסה של שלוש שנים בכפוף לכך שישמשו כעובד או כיועץ של IBM או חברה קשורה ("התמורה הנוספת").
בדיווחיהם למשיב, הצהירו המערערים כי התמורה הנוספת הינה בגֶדר רווח הון הנובע מעסקת מכירת מניות החברה.
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 4), לעומת זאת, קבע, כי התמורה הנוספת מהווה הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2)(א) לפקודה.
מכאן הערעור.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט אלטוביה קבע, כי התמורה הנוספת התקבלה בידי המערערים על רקע היותם עובדים של IBM. לדבריו, אפשר שהתמורה הנוספת כלל לא הייתה משולמת למערערים אילולא נכרת ההסכם בגדרו רכשה IBM את מניות החברה, אך משתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערערים לבין IBM, אזי יש להכלילה בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה.
השופט אלטוביה ציין, כי הוא נכון לקבל את טענת המערערים לפיה התמורה הנוספת התקבלה אצלם ללא התאמה לעבודתם בפועל, אלא שתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיום יחסי עובד-מעביד בין IBM לבין המערערין או כיועץ ובכך מתקיימת זיקה ישירה בין העֲסקת המערערים על-ידי IBM לבין התמורה הנוספת.
השופט אלטוביה הוסיף ונדרש לטענתם החלופית של המערערים, לפיה יש לראוֹת בתמורה הנוספת תמורה עבוּר הסכמתם לעבוד עבוּר IBM, ומשמעות הסכמתם זו הינה וויתור על חופש העיסוק או על הזכות להתחרות ב-IBM. לדבריו, טענה זו הינה טענה עובדתית חלופית לטענתם כי התמורה הנספת שולמה כנגד מניותיהם (וממילא אין לקבלה). עוד קבע השופט אלטוביה, כי אפילו היו המערערים מוכיחים את טענתם האמורה (דבר שלא נעשה) הרי שיש לראוֹת את התמורה הנוספת כרווח החייב לפי חלק ב לפקודת מס הכנסה, וממילא יש לסַווגו כתמורה פירותית כמתחייב מהוראות סעיף 89(ג) לפקודה.

על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון, אך לאחַר שמיעת הטיעונים ובעקבות הצעת בית-המשפט (השופטים ח' מלצר, י' עמית וע' ברון), חזרו בהם המערערים מן הערעור.

לאור האמור, הערעור נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

חישוב נפרד – פסק-הדין בעניין דריי 

עניינו של פסק-הדין בשאלת זכאותם של המערערים, בני-זוג שהינם רואי-חשבון, לדַווח על הכנסותיהם בנפרד ולא במאוחד, וזאת בהתייחס לשנות-המס 2003–2006, דהיינו ביחס לדין שלפני תיקון 199 לפקודה.*

* להורדת התיקון לחצו כאן. למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.

המערער עבר כרואה-חשבון עצמאי מאז שנת 1986, ובשנת 1992 הקים חברה (בבעלותו המלאה) למתן שירותי ראיית חשבון. ואילו המערערת עבדה כמנהלת חשבונות שכירה בחברה ציבורית עד שנת 1994, ובשנת 1995 הקימה חברה (בבעלותה המלאה) שעָסקה במתן שירותי הנהלת חשבונות.
בשנת 2002 הקימו המערערים חברה משותפת והעבירו אליה את פעילותם בראיית-חשבון ובהנהלת חשבונות, בהתאמה.
משנת 2003 ואילך סירב המשיב, פקיד-שומה פתח-תקווה, להכיר בחישוב הנפרד של בני-הזוג והוציא להם שומות לפי חישוב מאוחד. מכאן הערעור.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט י' אטדגי, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט אטדגי קבע, כי גם אם הוכח שבמספר מַרכיבים התקיים קשר משותף בין עִסקי שני בני-הזוג, הרי שמדובר במרכיבים טפלים יחסית, כאשר במרכיבים העיקריים התקיימה הפרדה (השירותים המסופקים – הנהלת חשבונות מול ראיית חשבון, משיכת המשכורות משתי חברות נפרדות, ניהול ספרים נפרד, חשבונות בנק נפרדים וכו'); ובעיקר הוכח שהכנסתה של בת-הזוג לא הייתה תלויה בבן-הזוג או במקור הכנסתו, ולא הושפעה על-ידו בשום צורה.