קיזוז הפסד של חברה משפחתית כנגד משכורת מחברה אחרת | מעורבוּת רכז בשני שלבי הדיון | סיוּוגה של הכנסה מדמי שכירות | חיוב איש קש במע"מ | ערובה להבטחת הוצאות
10/08/2016
עניינו של מבזק זה בהחלטה וארבעה פסקי-דין שניתנו על-ידי בתי-המשפט המחוזיים.
במסגרת זו נכללים החלטה ושני פסק-דין שניתנו על-ידי השופטת ירדנה סרוסי (בית-המשפט המחוזי בתל-אביב) והשופט אביגדור דורות (בית-המשפט המחוזי בירושלים).
אנו כמובן מאחלים להם הצלחה רבה.
קיזוז הפסד של חברה משפחתית כנגד משכורת מחברה אחרת – פסק-הדין בעניין בר חיים
המערער 2, ארז יעקב בר-חיים, הינו הבעלים של חברה העוסקת בטקסטיל בשם ברייטקס, ממנה הוא מושך משכורת. במקביל, הקים המערער 2 את החברה המערערת 1, העוסקת בהשכרת מבנה בתל-אביב, ורשם אותה כחברה משפחתית לצורכי מס.
במשך השנים 2006–2009 קיזז המערער את הפסדיה של החברה המשפחתית כנגד המשכורות שמשך מהחברה האחרת.
לטענת המשיב, מדובר בהפסדים שמקורם בהכנסה לפי סעיף 2(6) לפקודה, דהיינו אין מדובר בהפסדים מעסק, וממילא לא ניתן לקזזם כנגד הכנסותיו ממשכורת.
מחלוקת נוספת נתגלעה ביחס לשאלה, האם ניתן היה לראוֹת בחברה כחברה משפחתית לצורכי מס בשנת 2006. זאת, לאור העובדה שהבקשה הרלבנטית הוגשה בחודש יוני 2006, קרי: לאחַר שחָלפו יותר משלושה חודשים למן מועד התאגדותה (30.11.2005) (כנדרש בחוק). לטענת המערערים, פעילותה של החברה הֵחלה רק ביום 21.5.2006 ורק מאותו מועד נפתח לה תיק אצל המשיב, וממילא לא היה ניתן לבקש לראוֹת בה חברה משפחתית לפני כן.
בנוסף לאמוּר, המערערים טענו שיש לקבל את הערעורים על הסף, היות שהרכזת בתיק נטלה חלק גם בשלב א' של הליכי הדיונים, וזאת בניגוד להוראות סעיף 150א לפקודה (לפיהן "מי שערך את השומה לא ידון עליה").
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט י' אטדגי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט אטדגי בָּחן את נסיבות המקרה וקבע, כי המערערים לא עמדו בנטל לשכנע כי פעילות ההשכרה של החברה המשפחתית הגיעה כדי עסק.
אשר לשאלת סיוּוגה של החברה כחברה משפחתית בשנת 2006 קבע השופט אטדגי, כי לא שוכנע שלא ניתן היה לפתוח תיק לחברה אצל המשיב קודם לתחילת פעילותה ולדַווח על חוסר פעילות, ועל-כן יש לראוֹת בחברה כמשפחתית רק משנת 2007.
השופט אטדגי נדרש לטענת המערערים לפיה יש לקבל את הערעורים על הסף לאור מעורבוּת הרכזת בשלב א', וקבע, כי אין בהוראות סעיף 150א לפקודה כדי לחיֵיב ניתוק מוחלט בין עורך השומה לבין הגורם שדן בהשגה, הגם שבענייננו מוטב היה לרכזת לפעול בשונה מהדרך שבה נהגה. עם זאת, השופט אטדגי הוסיף וקבע, כי אין בפגם זה כדי לגרום לביטול השומה, ולכל היותר היה בו – אילו עניין זה היה נדוֹן בתחילת ההליך – כדי להורוֹת על החזרת העניין לדיון מחוּדש אצל המשיב; וכי לאחַר שהערעורים נדונו והתבררו בהרחבה בבית-המשפט, ודאי שאין עוד טעם בהחזרת העניין לדיון מחודש אצל המשיב.
פסק-הדין בעניין לירן אשבל
עניינו של פסק-הדין במספר מחלוקות בין המערער – שעָסק בשנים הרלבנטיות במתן שירותי יחסי ציבור למועדני לילה בתל-אביב – לבין המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 1: התיישנות, הוצאות ששילם המערער לקבלני-משנה ואשר לגבי חֵלקן הודה המערער שמדובר בחשבוניות פיקטיביות והפקדות שנמצאות בחשבונו של המערער ולא סופק להם הסבר.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט י' אטדגי, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין) תוך שהוא מציין, כי יש להצר על כך שהמערער העלה טענות שברור היה שאין בהן אמת.
ההחלטה בעניין יו אן סקיוריטי בע"מ
עניינה של ההחלטה בבקשת המשיב, משרדי מע"מ בת-ים, להורוֹת, כי המערערת תפקיד ערובה הולמת בקופת בית-המשפט (5% מהסכום השנוי במחלוקת בערעור, העומד על סך של כ-747,000 ש"ח) לתשלום הוצאות המשיב אם וככל שיידחה הערעור וייפסקו הוצאות לטובתו; וכי אם לא תפקיד המערערת ערובה כאמור בתוך המועד שייקצב לה לעשות כן, יידחה הערעור על הסף.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הבקשה באופן חלקי (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי נדרשה להוראות סעיף 353א לחוק החברות ולפסיקה שדנה בהן וקבעה, כי בנסיבות העניין – ובכללן מצבה הכלכלי הקשה של המערערת – ובהתחשב בסיכויי הערעור, חיוב המערערת בהפקדת ערובה מושתת על יסודות איתנים וכי המערערת לא הצליחה להרים את נטל השכנוע המוטל עליה לשכנע אחרת.
אשר לגובה הערבות ההולמת, קבעה השופטת סרוסי, כי אין לקבל את בקשת המשיב לקבוע את סכום הערבות על סך של 5% מסכום המס השנוי במחלוקת בערעור; וכי בהתחשב בשיעור ההוצאות שבית-המשפט נוהג להטיל, ערובה בסכום של 10,000 ש"ח תהווה איזון נכון וראוי בין הצורך להבטיח את הוצאות המדינה הנדרשת לניהול ההליך לבין הצורך שלא לפגוע יתר על המידה בזכותה של המערערת לקבל הזדמנות הוגנת לקבל את יומה בבית-המשפט.
פסק-הדין בעניין שפרה אלמליח
עניינו של פסק-הדין בשומה לפי מיטב השפיטה שהוּצאה למערערת בגין עסק של שיווק ביצים בשם "אלמליח שיווק ביצים", אשר נרשם על-שם המערערת בשנת 2006 בעקבות פטירת בעלה (עד לרישומה של המערערת אצל שלטונות מע"מ, כבעלת העסק, היה בעלה המנוח רשום כבעלים של העסק).
בנוסף לשומה, נפסלו ספרי העסק לשנים הרלבנטיות והוטל על-ידי המשיב קנס בהתאם לסעיף 95 לחוק מע"מ (1% ממחיר העסקאות).
המשיב הסתמך, בין היתר, על הליך פלילי שהתנהל בבית-המשפט המחוזי מרכז, בגדרו הוגש כתב אישום נגד 14 נאשמים ובכללם המערערת, כשבמסגרת הליך זה הורשעה המערערת, על-פי הודאתה בעסקת טיעון ונגזרו עליה 6 חודשי עבודות שירות וקנס כספי.
המערערת אינה חולקת על סכום המע"מ אותו נדרשה לשלם ולא על חישוב הקנס, והטענה היחידה שהעלתה הייתה שלאחַר פטירת בעלה המנוח, נרשם העסק באופן פורמלי בלבד על שמה של המערערת, בעוד הלכה למעשה העסק היה בבעלות גיסה, והוא בלבד צריך לשאת בחיובים הנדרשים על-ידי המשיב.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט דורות בּחן את נסיבות המקרה, תוך שהוא נדרש לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין בנלי טל ואח' (ע"א 732/15) (למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן), וקבע, כי על אף שראוי היה לראות בגיסה של המערערת כבעלים של העסק וכמי שניהל את העסק הלכה למעשה, המשיב היה רשאי לחיִיב את המערערת בחוב המס.
סיוּוגה של הכנסה מדמי שכירות – פסק-הדין בעניין שרגא בירן
עניינו של פסק-הדין בשאלת סיוּוגן של דמי שכירות שקיבל המערער מהשכרת דירות שבבעלותו כהכנסה פסיבית או שמא כהכנסה מעסק, וזאת לעניין תחולתן של הוראות סעיף 122 לפקודת מס הכנסה (מס בשיעור 10% על דמי השכירות).
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט א' דורות, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט דורות ניתח את המבחנים השונים שהותוו בפסיקה ביחס להבחנה בין הכנסה מדמי שכירות שהינה פסיבית באופיָה (דהיינו, נכללת בהוראות סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה) לבין הכנסה כאמור שמגיעה כדי עסק, וקבע, כי במקרה דנא מדובר בהכנסה פסיבית שבשלהּ היה המערער זכאי לשלם מס בשיעור 10% בהתאם להוראות סעיף 122 לפקודה.