תזכורת לגבי גילוי מרצון | התיישנות שומה | פטוֹר ממס שבח לחברת בית שבבעלות מוסד ציבורי | סיווג הוצאות שהוציאה חברת ביטוח וקיזוז ההפסד שנוצר בגינן כנגד שכר

אנו שבים אפוא, וממליצים לבחון בהקדם את הנוהל המעודכן ואת היתָכְנותו בנסיבות הרלבנטיות, בבחינת הקדם תרופה למכה.
כאמור, האפשרות לבצע גילוי מרצון אנונימי ניתנה לתקופה מוגבלת בלבד כך שניתן ליישמה רק עד ליום 30.6.2016. 

משרדנו הינו עתיר ניסיון בתחום זה, לרבות בהיקפי מס משמעותיים, ועומד לרשותכם לביצוע פניות מיידיות.
השירות שמעניק משרדנו נעשה תחת חיסיון עו"ד-לקוח ובאופן דיסקרטי לחלוטין.

ליצירת קשר ישיר עם הח"מ, לחצו כאן.

כידוע, סעיף 61(ב) לחוק מיסוי מקרקעין ("החוק") מַקנה פטוֹר ממס שבח למוסד ציבורי (כמשמעותו בסעיף 61(ד) לחוק) המוֹכר זכות במקרקעין ובלבד שהמקרקעין שהזכות בהם נמכרת היו בידי המוסד במשך תקופה של שנה לפחות ושימשו במישרין את המוסד במשך תקופה של 80% לפחות מהתקופה שהזכות במקרקעין הייתה בידיו (סעיף 61(ב)(1) לחוק). לעומת זאת, אם המקרקעין שהזכות בהם נמכרת שימשו במישרין את המוסד במשך תקופה קצרה מ-80% מהתקופה שהזכות הייתה בידי המוסד או שלא שימשו אותו כלל, יהיה המוסד זכאי לפטוֹר חלקי ממס שבח, כקבוע בהוראות סעיף 61(ב)(2) לחוק.

אותן הוראות סעיף 61(ב)(2) לחוק היוו בסיס למחלוקת בעניין קע"ל בע"מ.

ודוק: באותו מקרה, העוררת הייתה בעלת מלוא הזכויות בבניין ברחוב שוקן בתל-אביב ("הבניין") שחֵלק מיחידותיו נמכרו על-ידה בשנת-המס 2010, כאשר באותה שנת-מס הצהירה העוררת בפני פקיד-השומה כי היא נישומה כחברת בית כמשמעותה בסעיף 64 לפקודת מס הכנסה.
אגודת חיי שמעון ("העמותה") – שהינה מוסד ציבורי כמשמעותו בסעיף 61(ד) לחוק הינה הבעלים של 60% ממניות העוררת.
המחלוקת בין העוררת לבין המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב, היא האם זכאיות העוררת ו/או העמותה לפטוֹר חלקי ממס על 60% מההכנסות ממכירת היחידות בבניין בהתאם להוראות סעיף 61(ב)(2)(ב) לחוק.

ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי יו"ר הוועדה השופט מ' אלטוביה וחבר הוועדה רו"ח צבי פרידמן (בהסכמת חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות), קיבלה את הערר.
הוועדה קבעה, כי השבח שנוצר לעורר – חברת בית – אכן מיוחס לבעלי מניותיה ובכללם העמותה.
עוד קבעה הוועדה, כי אין לקבל את טענת המשיב לפיה יש לפרש את המילים "בידי המוסד" שבסעיף 61(ב)(2)(ב) לחוק באופן דווקני, שכּן לאור תכליתו של סעיף 61 לחוק יש לפרש את אותן הוראות סעיף 61(ב)(2)(ב) כחלות גם על החזקת המקרקעין באמצעות חברת בית.
עוד קבעה הוועדה, כי אין לקבל את טענותיו העובדתיות של המשיב, לפיהן אין וודאות שהעורר תוכר על-ידי פקיד-השומה כחברת בית; שלא הוברר אם היחידות שנמכרו הן בגֶדר מלאי עסקי או נכסים הוניים של העוררת; וששאלות אלו צריכות להתברר אצל פקיד-השומה ולא אצל המשיב. זאת, מהטעם שטענות עובדתיות אלו אינן בגֶדר המחלוקות המוסכמות, וככל שעניינים אלה לא היו ברורים למשיב עוֹבר לעריכת כתב המוסכמוֹת והפלוגתאות, היה עליו לבררם או להעלותם במסגרת המחלוקות המוסכמות.

על פסק-הדין הגיש מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב ערעור לבית-המשפט העליון ושלשום פורסם פסק-הדין.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' דנציגר (בהסכמת השופטים י' עמית וצ' זילברטל), קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט דנציגר סָקר את מסלולי הפטוֹר ממס שבח (מלא וחלקי) המוקנים למוסד ציבורי המוֹכר זכות במקרקעין ולאחר מכן נדרש לשאלה נשוא הערעור, תוך שהוא מקיש מהדברים שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון לגבי חברה משפחתית בענייין מומב (ע"א 703/13).
לדבריו, נקודת המוצא היא שההכנסה המיוחסת מחברת הבת לחבריה היא ההכנסה החייבת של חברת הבית והיא כוללת גם שבח ממכירת מקרקעין. עם זאת, לאור הוראות סעיף 48ב(א) לחוק מיסוי מקרקעין – לפיו "לענין שיעורי המס והזיכויים ממנו, יראו את השבח... כחלק מההכנסה החייבת במס הכנסה בשנת המס שבה נעשתה המכירה" – הכללת השבח בהכנסה החייבת היא אך ורק לעניין שיעורי המס והזיכויים ממנו אך לא לעניינים אחרים, כגון: ניכויים, קיזוזים ופטוֹרים.

לאור האמור, קיבל השופט דנציגר את עמדת מנהל מיסוי מקרקעין לפיה לא ניתן להחיל על עסקות המכר שביצעה החברה-המשיבה פטוֹר הנתון לעמותה מכוח סעיף 61(ב)(2)(ב) לחוק. וכך קבע השופט:

"בשלב שבו הועברה ההכנסה מהשבח לנישום המייצג במסגרת סעיף 64 לפקודה, 'יצא' השבח מגבולות חוק מיסוי מקרקעין ולא ניתן היה עוד לבצע בו פעולות פטור."

ניתן אפוא, לראות, כי השופט דנציגר השתמש במונח "נישום מייצג" שרלבנטי להוראות סעיף 64א לפקודה שעניינן בחברה משפחתית. השופט דנציגר הוסיף וקבע, כי הֶסדר המס החָל על חברה משפחתית דמה להסדר החָל על חברת בית ואין לאבחן את פסק-הדין בעניין מומב ממקרה זה.

פסק-הדין בעניין ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ

במבזק מיום 4.11.2014 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (קישור לפסק-הדין).

חברת ש. שלמה החזקות בע"מ (לשעבר ניו קופל החזקות בע"מ) ("החברה" או "חברת ההחזקות") הינה חברת החזקות שמניותיה נסחרו בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב (כיום היא נחשבת לחברה "מדַווחת").
החברה, באמצעות תאגידים בשליטתה ("הקבוצה"), עוסקת כיום בעיקר בתחומים הבאים: תחום הליסינג התפעולי של כלי רכב בישראל (בעיקר למגזר העסקי), תחום השכרת כלי רכב ותחום הביטוח.
עד לשנת 2005 תחום הפעילות של החברה היה הליסינג התפעולי; ואילו בשנת 2005 קיבלה החברה החלטה אסטרטגית להיכנס לתחומי פעילות חדשים, ובכלל זאת לתחום הביטוח, המשיק, מִטבע הדברים, לתחום פעילותה העיקרי.
ביום 29.12.2005 הגישה החברה לממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, בתוקף תפקידו כמפקח על הביטוח ("המפקח על הביטוח" או "המפקח"), בקשה להקמת חברת ביטוח והחזקה באמצעי שליטה במבטח. ברם, על-פי הוראות המפקח על הביטוח, על "מחזיק סופי" להחזיק את אמצעי השליטה במבטח באמצעות "חברת החזקות" או "חברה שקופה". כתוצאה מכך, היה על החברה להפוֹך לחברת החְזקות.
בעקבות פנייתה של חברת ההחזקות למפקח על הביטוח, התקבל ביום 13.9.2006 אישורו העקרוני של המפקח ("האישור העקרוני") להקמת מבטח בשם ניו קופל חברה לביטוח בע"מ.
בהתאם, ביום 3.10.2006 ייסדה חברת ניו קופל החזקות עסקי ביטוח בע"מ (היום – ש. שלמה החזקות עסקי ביטוח בע"מ) ("חברת האם") את חברת ניו קופל חברה לביטוח בע"מ (היום – ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ), היא המערערת.
בסמוך לאחַר קבלת האישור העקרוני, ועוד לפני תום שנת-המס 2006, הֵחֵלה המערערת בפעילותה העסקית ובכלל זאת ניהול מו"מ אל מול הלקוח העיקרי שלהּ, גיוס סוכנים ממאגר הסוכנים הקיים של הקבוצה, הפקת פוליסות ביטוח ועוד.
ביום 5.11.2007 ניתן למערערת רישיון סופי ("הרישיון הסופי") מטעם המפקח על הביטוח לעסוֹק בביטוח בענף ביטוח רכב חובה ובענף ביטוח רכב רכוש.
למן ייסודה בחודש אוקטובר 2006 ועד לתום שנת-המס 2007, הוציאה המערערת הוצאות בסך של כ-19 מיליון ש"ח בקשר לפעילותה ("ההוצאות"), כאשר מתוך הסך האמור כ-14 מיליון ש"ח נרשמו כהוצאות שוטפות ("ההוצאות שבמחלוקת") והיתרה בסך של כ-5 מיליון ש"ח נרשמה לפי כללי חשבונאות מקובלים כנכס להפחתה.
חלק מההוצאות שולמו על-ידי חברת האם ונרשמו בספרי חברת האם, כאשר בחודשים נובמבר ודצמבר 2007 חִייבה חברת האם את המערערת בתשלום הוצאות אלו, כשלהוצאות אלו נוסף, מטעמי שמרנות, מע"מ (בשיעור שחל באותה עת – 15.5%) כנגד שתי חשבוניות מס.
המערערת לא ניכתה את מס התשומות הגלום בחשבוניות המס האמורות, בהיותה "מוסד כספי" לעניין חוק מע"מ.
לטענת המערערת, שיוצגה על-ידי משרדנו, ההוצאות שבמחלוקת מהוות הוצאות שוטפות המותרות בניכוי לצורכי מס, וזאת משורה ארוכה של טעמים: שמדובר בהוצאות שהוצאו במסגרת פעילותה העסקית השוטפת של המערערת; למערערת היה לקוח עיקרי כבר מיומה הראשון (הקבוצה מחזיקה בעשרות אלפי כלי רכב); עובדי המערערת באו עם ידע מקצועי קודם ולא היה שינוי בסוג עבודתם בשנות-מס מאוחרות יותר; חֵלק הארי של ההכנסות בשנת-המס 2008 נצמח כבר בשנת-המס 2007 כאשר רישום אותן הכנסות רק בשנה העוקבת (שנת 2008) נעשה בְּשל כללי החשבונאות המיוחדים החָלים על המערערת בהיותה חברת ביטוח; לולא דרישת הממונה על הביטוח, פעילות הביטוח הייתה מתבצעת בחברת האם והייתה מותרת בניכוי.
לחלופין, טענה המערערת כי מדובר בהוצאות הוניות שיש להפחיתן כבר בשנת-המס 2008 או בהפסד הון. 
בהתאם, טענה המערערת, כי בהיעדר הכנסות בשנת-המס 2007 ובְּשל התרתן בניכוי של ההוצאות שבמחלוקת, נוצר למערערת הפסד עסקי בשנת-המס האמורה; וכי איחוד שנות-המס 2007 ו-2008 שאוּשר על-ידי המשיב הביא לכך שההפסד שנוצר למערערת בשנת-המס 2007 מותר בקיזוז כנגד השכר ששילמה המערערת בשנת-המס המאוחדת (ורק היתרה הבלתי-מקוזזת תעבור לשנת-המס 2009 ואילך). זאת, בהתאם להוראות סעיף 4(ב) לחוק מע"מ לחוק מע"מ, לפיהן "על פעילות בישראל של מוסד כספי יוטל מס שכר ורווח באחוזים מהשכר ששילם והרווח שהפיק, כפי שקבע שר האוצר באישור הכנסת; הפסד שהיה למוסד כספי בשנת מס ניתן לקיזוז כנגד השכר ששילם לאותה שנת מס".
לחלופין, טענה המערערת, כי יש לפרש את הוראות סעיף 4(ב) סיפא לחוק מע"מ באופן תכליתי וכלכלי ולפיו הפסד שהיה למוסד כספי בשנת-מס והעולה על השכר ששילם באותה שנת-מס, מותר בקיזוז גם כנגד השכר ששילם בשנות-המס הבאות; וכי לאור הספק הפרשני בעניין זה, יש לאמץ את הפרשנות לטובת הנישום-המערערת.
עוד טענה המערערת, כי אי-השבת מס השכר כנטען על-ידי המערערת יביא לתשלום מע"מ ביֶתֶר ובפרט לגבי רכיב הוצאות השכר במסגרת ההוצאות שבמחלוקת (רכיב זה היווה כ-70% מההוצאות שבמחלוקת), שהרי לגבי הוצאות אלו חברת האם לא זכתה להחזר מס תשומות, וממילא מדובר בתשלום מע"מ ביֶתֶר לקבוצה כולה; כי אילו הוצאות השכר היו נרשמות מלכתחילה בספרי המערערת ולא בספרי חברת האם, הייתה המערערת מחויבת בגינן במס שכר בשנת-המס 2007 וממילא לא הייתה מתעוררת שאלת פרשנותו של הסיפא לסעיף 4(ב) לחוק מע"מ.
בנוסף, טענה המערערת, כי אף אם ייקָבע שהמערערת אינה זכאית להשבת מס השכר כנטען על-ידה, שאז יש לראוֹת בה עוסק מורשה (ולא מוסד כספי) בתקופה שבהּ הוצאו ההוצאות שבמחלוקת, וכנגזר מכך, לאפשר לה לקזז את מס התשומות הגלום בחשבוניות המס שהוּצאו לה על-ידי חברת האם, ולהשיב לה את מס התשומות האמור בערכו הריאלי; וכי חברת האם כמו גם המערערת נקטו, כאמור, בגישה שמרנית, לפיה החזר ההוצאות ששולמו על-ידי חברת האם חייב במע"מ, ועל-כן, ככל שהמשיב בדעה, כי לא היה מקום להוצאת החשבוניות כאמור, מן הראוי לבטלן ולהשיב למערערת את המע"מ ששילמה בגינן בערכו הריאלי, שאחרת תהא זו התעשרות בלתי-ראויה ובלתי-מוצדקת של המדינה.

המשיב, לעומת זאת, טען, כי מדובר בהוצאות הוניות שהוצאו לצורך יצירת תשתית לקראת תחילת פעילות המערערת, שאיננה חֵלק מפעילותה השוטפת.
עוד טען המשיב, כי טענת המערערת לפיה לא מדובר בהוצאות טרום-הפעלה עומדת בסתירה הן להצגה של הוצאות אלו על-ידי המערערת בדו"חותיה הכספיים כ"הוצאות הקמה" והן להצהרתה של המערערת בבקשה לאיחוד שנות-המס.