תמורה בגין מכירת מניות בידי מייסדי החברה שמתחייבים להמשיך לעבוד בה – האם רווח הון? | פיצוי בגין נזק עקיף

סיווג התמורה ממכירת מניות בידי מייסדי החברה שמתחייבים להמשיך לעבוד בה

במבזק מיום 19.10.2015 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין הלמן ואח' (קישור לפסק-הדין).
שלושת המערערים – חיים הלמן, דרור כהן ואופיר זוהר – החזיקו בשיעור מסוים מהון המניות של חברת אקס אי וי בע"מ ("החברה") שנמכרה ביום 31.12.2007 ל-IBM.
במסגרת עסקת המכירה נכרתו בין IBM לבין בעלי המניות של החברה (ובכללם המערערים) מספר הסכמים, מכוחם קיבל כל אחד מהמערערים סכום מסוים לאלתר וסכומים נוספים ששולמו בפריסה של שלוש שנים בכפוף לכך שישמשו כעובד או כיועץ של IBM או חברה קשורה ("התמורה הנוספת").בדיווחיהם למשיב, הצהירו המערערים כי התמורה הנוספת הינה בגֶדר רווח הון הנובע מעסקת מכירת מניות החברה.
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 4), לעומת זאת, קבע, כי התמורה הנוספת מהווה הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2)(א) לפקודה. 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
השופט אלטוביה קבע, כי התמורה הנוספת התקבלה בידי המערערים על רקע היותם עובדים של IBM. לדבריו, אפשר שהתמורה הנוספת כלל לא הייתה משולמת למערערים אילולא נכרת ההסכם בגדרו רכשה IBM את מניות החברה, אך משתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערערים לבין IBM, אזי יש להכלילה בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה.
השופט אלטוביה ציין, כי הוא נכון לקבל את טענת המערערים לפיה התמורה הנוספת התקבלה אצלם ללא התאמה לעבודתם בפועל, אלא שתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיום יחסי עובד-מעביד בין IBM לבין המערערים או כיועץ ובכך מתקיימת זיקה ישירה בין העֲסקת המערערים על-ידי IBM לבין התמורה הנוספת.
השופט אלטוביה הוסיף ונדרש לטענתם החלופית של המערערים, לפיה יש לראוֹת בתמורה הנוספת תמורה עבוּר הסכמתם לעבוד עבוּר IBM, ומשמעות הסכמתם זו הינה וויתור על חופש העיסוק או על הזכות להתחרות ב-IBM. לדבריו, טענה זו הינה טענה עובדתית חלופית לטענתם כי התמורה הנספת שולמה כנגד מניותיהם (וממילא אין לקבלהּ). עוד קבע השופט אלטוביה, כי אפילו היו המערערים מוכיחים את טענתם האמורה (דבר שלא נעשה) הרי שיש לראוֹת את התמורה הנוספת כרווח החייב לפי חלק ב לפקודת מס הכנסה, וממילא יש לסַווגו כתמורה פירותית כמתחייב מהוראות סעיף 89(ג) לפקודה.

על רקע האמור, נבקש לעדכנכם, כי לאחרונה ניתנה החלטת מיסוי בהקשר זה על-ידי מחלקת אופציות לעובדים שבחטיבה המקצועית ברשות המיסים (קישור להחלטה).
בגדרהּ של ההחלטה נקבע (תוך הערה, כי עוּבדות החלטת המיסוי שונות מעוּבדות פסק-הדין בעניין הלמן דלעיל) (לגביו הוגש ערעור לבית-המשפט העליון), כי התמורה שקיבלו בעלי מניות (5 יחידים תושבי ישראל) בחברה פרטית תושבת ישראל ממכירת מניותיהם תסוּוג במלואה כהונית (דהיינו, שלא כהכנסת עבודה) למרוֹת שחלק ניכר ממנה כפוף להסדר Holdback לפיו אותו חלק ישוחרר למוֹכרים בהדרגה בכפוף להמשך העסקתם בחברה.
זאת, בין היתר, בהתבסס על הצהרת החברה לפיה תמורת ה-Holdback אינה תמורה נוספת אלא חלק בלתי-נפרד מהתמורה בגין המניות, המוֹכרים יקבלו שכר ראוי בתמורה לעבודתם בחברה והחברה הרוכשת תייחס בדיווחי המס שלהּ את תשלום תמורת ה-Holdback כתשלום עבוּר מניות המוֹכרים ולא כתשלום שכר בגין עבודתם.

פיצוי בגין נזק עקיף

במבזק מיום 24.7.2015 דיווחנו אודות פסק-הדין בעניין כתר אחזקות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בגובה הפיצויים להם זכאית כתר אחזקות ("החברה") בגין נזק עקיף שנגרם לה כתוצאה ממלחמת הלבנון השנייה, במהלכה אחד ממתקניה של כרמל אולפינים בע"מ – שהינה ספקית חשובה של החברה – ניזוק מפגיעה ישירה של טיל ונגרם שיבוש באספקת חומרי גלם לחברה.
במקור, הגישה החברה תביעת פיצויים כ"ניזוק" רגיל במסלול המחזורים הרגיל על בסיס הירידה במחזור אוגוסט 2006 בהשוואה לאוגוסט 2005, וקיבלה מן המשיב, מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, את מלוא הפיצוי האפשרי בהתחשב בתקרה הקבועה למסלול המחזורים הרגיל (3,000,000 ש"ח).
לאחר מכן, החברה תיקנה את תביעתה וטענה לפיצויים כ"ניזוק מיוחד" במסלול המחזורים המורחב, כך שיתרת הפיצויים שהגיעה לה, לטענתה, עמדה על כ-3.9 מיליון ש"ח.
המשיב דחה את התביעה המתוקנת והעניין הגיעה לועדת-הערר, שקבעה, כי החברה אינה "ניזוק מיוחד" וכתוצאה מכך היא אינה זכאית להינות ממסלול המחזורים המורחב.
על החלטה זו של ועדת-הערר הגישה החברה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שנשמע על-ידי השופט א' אורנשטיין. השופט אורנשטיין קבע, כי החברה היא אכן "ניזוק מיוחד" והחזיר את התיק לועדת הערר "על מנת לקבוע את הפיצוי לו זכאית המערערת [החברה – א' ש'], וכמתחייב מפסק הדין".
ביום 19.12.2013 נתנה ועדת-הערר החלטה בהליך השני, הפעם מתוך נקודת מוצא, המתחייבת מפסק-הדין של השופט אורנשטיין, כי החברה היא בחזקת ניזוק מיוחד. הוועדה קבעה, כי החברה לא הוכיחה כי הפגיעה הכלכלית בה כתוצאה משיבוש אספקת חומר הגלם הייתה גבוהה מ-10%, ובהתאם קיבלה את תחשיב הפיצויים שהוגש על-ידי המשיב ופָּסקה פיצויים בסך 392,250 ש"ח.
החברה לא השלימה עם החלטתה השנייה של הוועדה והגישה ערעור נוסף לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שנשמע על-ידי השופט ה' קירש.
לאחר ניתוח מקיף של המסגרת הנורמטיבית לתשלום פיצויים שבתקנות מס רכוש ויישומו לנסיבות הערעור, קבע השופט קירש (קישור לפסק-הדין), כי על המשיב לשלם לחברה פיצויים נוספים (מֵעבר לסכום של 3,000,000 ש"ח שכבר שולם) בסך 1,212,055 ש"ח (במונחי קרן) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

החברה הגישה לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרהּ שָבה החברה וטענה, כי היא זכאית לפיצויים בסכום כולל של כ-6.9 מיליון ש"ח.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' הנדל, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).