תזכיר חוק ההסדרים בנושא מיסוי מקרקעין | החלטת ביהמ"ש העליון בבקשה לדיון נוסף בעניין זאב שרון

תזכיר חוק ההסדרים – מיסוי מקרקעין

במבזק מיום 2.8.2015 דיווחנו אודות תיקוני החקיקה הצפויים בחוק ההסדרים לגבי מיסוי מקרקעין.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסם תזכיר החוק הכולל גם את הנוסח המוצע של הוראות החוק הרלבנטיות (קישור לתזכיר החוק).

אנו ממליצים להיערך כבר כעת לשינויים הצפויים, וזאת בשים לב, בין היתר, להוראות-התחולה והוראות-המַעבר המנויות בתזכיר.

החלטת בית-המשפט העליון בבקשה לדיון נוסף בעניין זאב שרון

במבזק מיום 27.8.2014 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין זאב שרון קבלנות בניין ועפר בע"מ (קישור לפסק-הדין).

נסיבות המקרה בקצרה היו כדלקמן: 
חברת מ.ע.ת.א בע"מ ("מ.ע.ת.א") הייתה נתונה תחת חקירה של המשיב בחשד שחשבוניות שהוציאה למבקשת (זאב שרון קבלנות בניין ועפר בע"מ) לא הוצאו כדין. במסגרת החקירה נחקרו גם גורמים במבקשת, כאשר גרסת המבקשת הייתה כי החשבוניות הוצאו לה בגין עבודות שמ.ע.ת.א אכן עשתה עבורה; כי היא ערכה בדיקה לגבי אמינותה של חברה זו במשרדי מע"מ; וכי היא שילמה בפועל למ.ע.ת.א את הסכומים הנקובים בחשבוניות. בתום החקירה, קבע המשיב, כי שש חשבוניות – שהמבקשת ניכתה את מס התשומות הכלול בהן בסך של כ-236,000 ש"ח – לא שיקפו עסקות אמיתיות בין החברות. כפועל יוצא מקביעה זו, החליט המשיב, בין היתר, לפסוֹל את פנקסיה של המבקשת לשנים הרלבנטיות (2005–2006) ולהטיל עליה תשלום של כפל-המס שצוין בחשבוניות ושל קנס. על קביעות אלו הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בדחותו את הערעור (ע"מ 48572-03-11), קבע בית-המשפט המחוזי (הנשיא מי' אלון), כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח, כי החשבוניות הוצאו כדין. נקבע, כי מכלוֹל העדויות והראיות שהוצגו – לצד העובדה שהמבקשת נמנעה מלהציג מסמכים רלבנטיים ומלהעיד עדים רלבנטיים – מוביל למסקנה שמדובר בחשבוניות שלא הוצאו כדין. טענת התיישנות שהעלתה המבקשת נדחתה אף היא.

הערעור שהגישה המבקשת לבית-המשפט העליון נדחה אף הוא. בפסק-דינו, קבע בית-המשפט העליון (השופט ח' מלצר, בהסכמת השופטת (בדימ') ע' ארבל והשופטת ד' ברק-ארז) מספר קביעות בעניין נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע בערעורים על הפעלתן של הסמכויות המינהליות שבהן עסקינן, כשעיקרן כדלקמן: המחלוקת בערעור על פסילת פנקסים עֵקב אי-ניהולם כדין היא לעולם "לבר-פנקסית" ולפיכך מוטלים על הנישום נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, להראות כי המשיב שגה בפסילת הפנקסים. עם זאת, בערעור על הפעלתן של סמכויות אחרות בידי המשיב – כדוגמת הערעורים נושא הליך זה, שהוגשו מכוח סעיפים 50(ב) ו-95(ב) בחוק מע"מ – אין בהכרח נפקות להבחנה בין מחלוקת "פנקסית" לבין מחלוקת "לבר-פנקסית" לעניין נטל הבאת הראיות; אך הנתון בדבר פסילת הפנקסים עשוי להיות רלבנטי כחלק ממכלול הראיות הנשקלות. בערעורים על סמכותו של המשיב להטיל כפל-קנס ולהשית קנס מינהלי, יש לדרוֹש ממנו להציג ראשית את התשתית הראייתית שעָמדה בבסיס החלטתו. דהיינו, יש להטיל עליו את נטל הבאת הראיות, אך נטל השכנוע נותר, כשהיה, על כתפי המערער; ולצורך הרמת הנטל המוטל עליו, יש לדרוֹש מהמשיב להביא "ראיות 'ברורות ומשכנעות', העומדות ברף ההוכחה של 'מאזן ההסתברויות'".
על בסיס קביעות אלו, קבע בית-המשפט העליון, כי "המשיב הציג בפני בית המשפט המחוזי הנכבד תשתית עובדתית שדי בה כדי לבסס את החלטותיו... ברמת ההוכחה הנדרשת... [ו]כי [המבקשת], שעליה היה מוטל נטל השכנוע... לא הרימה נטל זה".
בית-המשפט העליון דחה גם את יתרת טענותיה של המבקשת בדבר הפגמים שנפלו לטענתה באופן שבוֹ ניהל המשיב את ההליכים נגדה וקבע, כי פגמים אלה "נרפאו" בכך שניתנה למבקשת הזדמנות אמיתית להתמודד עם טיעוניו של המשיב ולוּ בשלב הערעור.

המבקשת עתרה לקיום דיון נוסף בהלכה שנקבעה בפסק-הדין ושלפיה נטל השכנוע בערעור על הטלת סנקציות מינהליות יוטל תמיד על העוסק. מדובר לטענתה בהלכה חדשה וקשה, המנוגדת להלכות קודמות.

נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת מ' נאור, דחתה את הבקשה לדיון נוסף (קישור להחלטה).

הנשיאה נאור קבעה, כי פסק-הדין אומנם התייחס לראשונה לשאלת נטל השכנוע בערעור על החלטתו של המשיב להפעיל את סמכויותיו המינהליות, להבדיל מאשר בערעור על הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה, וכי במובן זה יש בפסק-הדין משום חידוש מסוים; אולם, אין מדובר בקביעתה של הלכה חדשה אלא לכל היותר בפיתוחה של הלכה קיימת, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה של הליכים (וראו לעניין זה, את סעיפים 8–15 להחלטה).