עיכוב ביצוע לאליעזר פישמן | בקשה לקבלה על הסף ערעור על פסילת ספרים והטלת קנסות מכוח חוק מע"מ | חיוב במס רכישה בגין תוספת להסכם מקרקעין

עיכוב ביצוע לאליעזר פישמן

במבזק מיום 1.4.2015 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט מ' אלטוביה) בעניין פישמן רשתות. 
המערערים באותו עניין ערערו על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ובמקביל הגישו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין שמשמעותו הכספית הינה תשלום מס של כ-285 מיליון ש"ח.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, הורה על עיכוב ביצוע חלקי של פסק-הדין כך שהמערערות ישלמו סכום של 25 מיליון ש"ח כל אחד, ויתרת הסכום תשולם לאחַר מתן פסק-הדין אם וכאשר יידחה הערעור (קישור להחלטה).

---

בקשה לקבלה על הסף ערעור על פסילת ספרים והטלת קנסות מכוח חוק מע"מ

פורסמה ההחלטה בעניין סמיח אגבאריה (קישור להחלטה).

עניינה של ההחלטה בבקשת המערער, יועץ מס במקצועו ומספק שירותי הנהלת חשבונות ללקוחותיו, לקבל על הסף את הערעור שהגיש על החלטתו של המשיב, מנהל מע"מ חדרה, לפסוֹל את ספריו ולחַייבו בכפל-מס על-פי סעיף 50(א) לחוק מע"מ ובקנס על-פי סעיף 95 לחוק. זאת, בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות שהוצאו, לטענת המשיב, על-ידי המערער ו/או על-ידי מי מטעמו בחברות שונות.
בקשתו של המערער נסמכה על שלושה טעמים: אי-אספקת תשתית ראייתי לפסילת הספרים ולהטלת קנס הפסילה; הפרת חובה השימוע וההנמקה; והתיישנות, אם כי רק בהתייחס לשומות משנת 2008, וזאת מהטעם שהחלטות המשיב ביחס לשנת 2008 ניתנו ביוני 2014 בעוד שתקופת ההתיישנות הינה, לשיטתו, 5 שנים.

בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הבקשה.

בראשית הדברים, נדרשה השופטת וינשטיין למהותה של הטענה המקדמית תוך שהיא חוזרת על דבריה בעניין הרצוג, כי רק מקום בו שמיעת הטענה המקדמית תביא לקיצור ההליך וייעולו ייעתר בית-המשפט לבקשה מקדמית כאמור.

לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, כי הטענה בדבר היעדר תשתית ראייתית הינה דוגמה מובהקת לטענה שאינה מקדמית במהותה ועל-כן אינה ראויה להידון ככזו; כי לא עמדה למערער זכות שימוע לפני מתן ההחלטה על הטלת הקנס (וממילא אין לקבל את הבקשה לקבלת הערעור על הסף בְּשל הטענה כי זכות זו נשללה); כי לגבי ההחלטה על פסילת ספריו עמדה למערער זכות שימוע אך אי-קיומו של שימוע כאמור אינו גורר אחריו את בטלות ההחלטה על פסילת הספרים שכּן פגם זה נרפא לאור החקירות שנערכו למערער במסגרת ההליך הפלילי במהלכן ניתנה למערער הזדמנות להשמיע את עמדתו (וראו לעניין זה את קביעותיה של השופטת וינשטיין בסעיפים 27–42 להחלטה); כי אין לומר שהחלטות המשיב נעדרות הנמקה; וכי לאור הלכת זאב שרון בעליון למשיב נתונה הזכות להטיל כפל-מס על-פי סעיף 50 לחוק בתקופת ההתיישנות הכללית הקבועה בחוק ההתיישנות, דהיינו על-פני 7 שנים, כשהמועד לתחילת מניין תקופה זו יכול להיקבע רק לאחַר שמיעת ראיות (דהיינו, גם טענת ההתיישנות במקרה דנן אינה כזו שניתן להכריע בה בלא שמיעת ראיות, כטענה מקדמית).

לאור כל האמור, דחתה השופטת וינשטיין את הבקשה לקבלת הערעור על הסף, אך הוסיפה וקבעה, כי המשיב הוא שיישא בנטל הראשוני של הבאת הראיות והוא יפתח בהבאתן.

---

חיוב במס רכישה בגין תוספת להסכם מקרקעין

פורסם פסק-הדין בעניין נוה-גד בניין ופתוח בע"מ (קישור לפסק-הדין).

בשנת 1969 נחתם הסכם ("ההסכם המקורי") בין חברת הירקון בע"מ ("הירקון") לבין חברת גד חברה לבניין בע"מ, שלימים התמזגה עם חברה נוספת וכתוצאה מכך נוצרה המערער.
על-פי ההסכם המקורי – שלא נמצאה כל ראייה לכך ששולמו מיסי מקרקעין כלשהן בגינו – העוררת הייתה זכאית לרכוֹש מהירקון את השטחים המפורטים בהסכם לצורך בנייתם של מבנה מסחרי, מרכז מסחר ומלון. זאת, בתנאים שצוינו בהסכם המקורי.
בשנת 1973 נחתם הסכם נוסף ("ההסכם הנוסף") בין הירקון לבין העוררת, בגדרו בוצעו מספר שינויים בהסכם המקורי, לרבות לעניין התמורה שתשולם לירקון: סוכם, שהעוררת תשלם לירקון סך של 600,000 ל"י באופן מיידי ותשלומים עתידיים נוספים שנגזרים מההכנסות שתקבל העוררת.
התמורה המיידית אכן שולמה על-ידי העוררת וההסכם הנוסף דוּוח לרשויות מיסוי מקרקעין תוך תשלום מס רכישה (כלשהו). המַרכיב השני של התמורה, דהיינו התשלום הנגזר מההכנסות מעולם לא שולם. זאת, עֵקב אי-ביצוע הפרוייקט.
בשנת 2012, ועל-מנת להסדיר את מכלוֹל הנושאים שנדרשו לצורך מכירת השטחים לצד שלישי על-ידי העוררת, נחתמה בין העוררת לבין הירקון תוספת להסכמים (דהיינו, להסכם המקורי ולהסכם הנוסף), בגדרהּ שונו חישוב התמורה ואפן תשלומה וכן שוּנה אופן הסדרת עניין הקצאת הקרקעות לצורכי ציבור.
לטענת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב, יש בשינויים הכלולים בתוספת משנת 2012 כדי להוות עסקה נוספת, ובהתאם העוררת חייבת במס רכישה. מכאן הערר.

ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי יו"ר הוועדה השופט ה' קירש ובהסכמת חברי הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות ורו"ח א' מונד, קיבלה את הערר ברובו.

נקבע, כי לא כל שינוי במרכיביה של עסקה (בצד הממכר או בצד התמורה) מַצדיק כשלעצמו מיסוי נוסף, אלא רק שינוי המגדיל את ההיקף הכלכלי של העִסקה, ובלבד שהשינוי אינו יוצר עסקת חליפין שלא הייתה קיימת קודם לכן (שאז, מדובר כמובן במכר חוזר).

לגופו של עניין נקבע, כי ככלל ניתן להשקיף על המוסכם בתוספת משנת 2012, הן בצד הממכר והן בצד התמורות, כיישום והשלמה של האמור בהסכמים המקוריים, וזאת בשינויים שהתחייבו מן הנסיבות.
עם זאת, ולאור העובדה שלא ניתן הסבר המניח את הדעת למַרכיב מסוים בתמורה המעודכנת, יש להשית על העוררת מס רכישה בשיעור 20% מהתמורה הנוספת שקיבלה.

עוד נקבע, כי בתוצאה זו יש מענה מסוים לאי-הבהירות האופפת את היקף מיסוי העֵסקה המקורית בשנות ה-80 ולאפשרות כי מַרכיב התמורה השניה (האחוזים מההכנסות) כלל לא הובא בחשבון קודם לכן במיסוי הרכישה (וראו לעניין זה גם את דבריו של חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות).