בית-המשפט: אימתי יש לאמץ בהליך אזרחי את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-הדין הפלילי המרשיע

כידוע, סעיף 42א(א) לפקודת הראיות  [נוסח חדש], התשל"א-1971 ("פקודת הראיות") קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמוּר בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחוב הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
ואילו על-פי סעיף 42ג לפקודת הראיות, המשלים את סעיף 42א, קובע, כי אם הוגשה ראיה כאמור באותו סעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית-המשפט, וזאת מטעמים שיירשמו וכדי למְנוע עיוות דין.

הוראות סעיפים אלו התעוררה לאחרונה בעניין ברמוחא, שם הורשעו המערערים – לאחַר הודאתם – בעבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ, חוק איסור הלבנת הון וחוק העונשין, וזאת ביחס למעורבוּת בפעילות של מתן הלוואות בריבית שלא דוּוח עליה.
באותו עניין, הערעור הוגש על שומה על-פי מיטב הַשפיטה שהוציא המשיב, פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה, למערערים, בגדרהּ יוחסה להם הכנסה מעסק של הלוואות בריבית.
המשיב פנה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לקבוע, כי הממצאים והמסקנות של פסק-הדין הפלילי החלוט והמרשיע שניתן נגד המערערים בתיק הפלילי, יהיו קבילים בערעור; וכי הדיון בערעור יוגבל לנושאים שלא נקבעו במסגרת ההליך הפלילי.
ב"כ המערערים ביקשה לדחות את הבקשה מטעמים שונים, ובכלל זאת מהטעם שההרשעה ניתנה לאחַר הודעת המערערים ומבלי שהתקיים הליך ראייתי ומקיף וכן שהמערערים הודו בכתב האישום משום שרכיב הענישה הניח את דעתם ומבלי ליתן תשומת לבם לכל פרט בכתב האישום.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט י' אטדגי, קיבל את בקשת פקיד-השומה (קישור להחלטה).
השופט אטדגי סקר את הפּסיקה שדנה בתכליתן ומהותן של הוראות סעיף 42 לפקודת הראיות וקבע, כי לא מצא בכל תגובת המערערים נימוק ראוי להרשות להם לסתור את הממצאים שנקבעו בפסק-הדין המרשיע.
עוד קבע השופט אטדגי, כי אם בעתיד תוגש לו בקשה ספציפית לסתירתו של ממצא ספציפי, ידון בה.