בית-המשפט המחוזי: האם עסק יצרני שעובדיו כוללים את בעל השליטה ובנו והמתנהל מביתו של בעל השליטה נחשב ל"מפעל תעשייתי"?

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין חברת אדהאן כרמלי הנדסה בע"מ (קישור לפסק-הדין).

המערערת עוסקת בפיתוח וייצור מוצרים בתחום הרפואה, תוכנות לייצור המוצרים ומוצרים נלווים כגון: משאבות שונות ותבניות להזרקת חלקי פלסטיק, כאשר פעילותה נעשית מהקומה התחתונה בבית מגוריו של בעל המניות שלה.
המחלוקת בין המערערת לבין המשיב, פקיד-שומה ירושלים, נסובה על שתי סוגיות: האחת, האם עִסקהּ של המערערת עומד בתנאי הגדרת המונח "מפעל מוטב" כמשמעותו בסעיף 51 לחוק לעידוד השקעות הון (כנוסחו עד לתיקון 68); השנייה, האם בדין ניכתה המערערת הוצאות לרישום פטנטים כהוצאות שוטפות.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור.

ראשית, נדרש השופט מינץ להגדרת המונח "מפעל תעשייתי" הנכלל בהגדרת המונח "מפעל מוטב" נשוא המחלוקת, וקבע, כי נדרשים שני תנאים מצטברים להיותו של מפעל מוטב תעשייתי: (א) קיום מפעל תעשייתי בישראל; ו-(ב) עיקר פעילותו ייצורית לרבות ייצור מוצרי תוכנה ופיתוח.

לגופו של עניין, ולאחַר שסקר את פסקי-הדין שעָסקו במונח "מפעל תעשייתי" (וראו בעניין זה את האמור בסעיף 12 לפסק-הדין), קבע השופט מינץ, כי הגם שהתקיימות התנאי "עיקר הפעילות ייצורית" לגבי המערערת אינה שנויה במחלוקת, המערערת לא עמדה בתנאי הדורש קיום מפעל תעשייתי ולמעשה היא עָסקה רק בתיווך בין רוכשים פוטנציאליים לבין יצרנים. זאת, מהטעמים הבאים: (א) המערערת אינה מייצרת דבר אלא באמצעות קבלני-משנה; (ב) המערערת הצהירה בפני הרשות המקומית כי מדובר בנכס שהוא בית מגורים, וממילא היא מושתקת מלטעון כי היא עומדת בהגדרת "מפעל"; (ג) אין הפרדה בין חשבון החשמל של המערערת לבין חשבון החשמל של בית המגורים, מה גם שחשבונות החשמל שהציגה המערערת מאפיינים צריכה ביתית בהיקפה ואינם מלמדים על ייצור תעשייתי של "מפעל תעשייתי"; (ד) עובדי המערערת כוללים את בעל מניותיה ובנו בלבד, כאשר עבודות הייצור אינם עיקר עבודתו של הבן אלא חלק צדדי בלבד; (ה) מרכז ההשקעות ביטל את ההכרה במערערת כ"מפעל מאושר" למפרע, וזאת מהטעם שהמערערת לא עָמדה ביעדיה העסקיים הן מבּחינת מחזוֹר והן מבּחינת העסקת עובדים; ו-(ו) עיקר רכושה של המערערת הוא "תבניות" בעלות לא גבוהה ורק חלק קטן הינו ציוד ומכונות.

השופט מינץ הוסיף ונדרש למחלוקת השנייה בין הצדדים שהייתה, כאמור, סביב דרישת המערערת לנַכּוֹת הוצאות לרישום פטנטים, וקבע, כי עיקר ההוצאות הוצאו עבוּר יצירת פטנטים חדשים ולא לשימור הפטנטים הקיימים, ועל-כן מדובר בהוצאות הוניות שאינן מותרות בניכוי.

לבסוף, קבע השופט מינץ, כי בדין הטיל המשיב על המערערת קנס גירעון בשיעור 15% לפי סעיף 191(ב) לפקודה וכי המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 50,000 ש"ח.