פסיקה חדשה: תשלום מס רכישה בגין רישום עסקה משנת 1948; רווח הון ממכירת מניות - האם רווח הון בעסק לעניין סעיף 28(ב) לפקודה?

פורסמו שני פסקי-דין:

פסק-הדין בעניין עונאללה (קישור לפסק-הדין)
עניינו של הערר בחיובם במס שבח ובמס רכישה של העוררים בגין עסקת חליפין במקרקעין ביניהם לבין מינהל מקרקעי ישראל, שנעשתה, לטענתם, בשנת 1948 ונחתמה בחודש ינואר 2010 על-מנת לרשום את החליפין בלשכת רישום המקרקעין.

ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה עו"ד א' הללי ויו"ר הועדה השופט הבכיר (בדימ') ה' חטיב, בהסמכת חבר הוועדה עו"ד נ' זועבי, קיבלה את הערר באופן חלקי.
נקבע, כי עסקת החליפין הינה אכן משנת 1948 ומשכך פטוּרים העוררים מתשלום מס שבח בגינהּ.
מנגד, נקבע, כי העוררים חייבים במס רכישה מכוח חוק מס שבח מקרקעין (תיקון מס' 5), התשל"ה-1974.

פסק-הדין בעניין כרמל מדיקט טכנולוגיות אקוסטיות בע"מ (קישור לפסק-הדין)
המערער 1, פרופ' נועם גבריאלי, שהינו מומחה לפזיולוגיה של הריאה, הקים בשנת 1996 את המערערת 1, כרמל מדיקט טכנולוגיות אקוסטיות בע"מ, על-מנת לפתח מכשור רפואי לאבחון מחלות ריאה.
במהלך השנם, השקיעו בחברה משקיעים שונים כך שהמערער נותר הבעלים של כ-36% ממניות החברה. המערערת קיבלה מימון גם מהמדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר.
לימים, הפך המערער לבעלים של 100% ממניות המערערת.
בדו"חות המס של המערערת לשנות-המס 2002–2005, הצהירה המערערת על הפסדים מצטבריםם מעסק בסך של כ-33 מיליון ש"ח, אך לאחַר דיון עם המשיב, הכיר האחרון בהפסד עסקי מצטבר בסך של כ-24 מיליון ש"ח בלבד.
בשנת 2005 נוצר קשר בין המערער לבין בנקאי השקעות אוסטרלי שבעקבותיו נחתמה בין המערערת לבין חברה אוסטרלית הרשומה למסחר באוסטרליה עסקה הכוללת את המתווה הבא: המערערת הקימה חברת בת והעבירה לה את הקניין הרוחני תמורת הקצאת מניות בלבד; המערערת אף העבירה לחברת הבת את כל זכויותיה וחובותיה כלפי המדען הראשי; והמערערת מכרה לחברה האוסטרלית את מניותיה בחברת הבת תמורת מניות נסחרות של החברה האוסטרלית.
במסגרת דו"חות המס של המערערת לא נכלל דיווח אודות מכירת הקניין הרוחני לחברת הבת אלא אך ורק דיווח על רווח ההון ממכירת המניות של חברת הבת וזאת בהתאם לשווי מניות התמורה בסך של כ-15 מיליון ש"ח. כנגד רווח ההון האמור קיזזה המערערת את ההפסד העסקי המועבר.
המערער עצמו, שהועסק על-ידי חברת הבת, דיוַוח על הכנסותיו ממשכורת בכל השנים.
המשיב לא קיבל את הצהרותיהם של המערערים.
בהתחלה, בָּחן המשיב את הצהרות המערערת וקבע, כי לא הייתה זכאית לקזז מרֶווח ההון שנצמח לה ממכירת מניות חברת הבת את ההפסדים המועברים מעסק, מהטעם שאין מדובר ב"רווח הון בעסק" כמשמעותו בסעיף 28(ב) לפקודה.
בהמשך נבדקו גם הצהרותיו של המערער ונקבע, כי העִסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים הינה תשלום התמורה למערער עבוּר עבודתו, וזאת מהטעם שהקניין הרוחני שהועבר לפי הנטען מהמערערת לחברת הבת היה חסר כל ערך.
הואיל וברור כי השומות שהוצאו למערער ולמערערת אינם יכולות לדוּר זו בצד זו, הבהיר המשיב, כי טענתו העיקרית הינה כי התמורה מהווה שכר עבודה אצל המערער, ורק לחלופין הוא מבקש לקבוֹע כי התמורה מהווה רווח הון אצל המערערת.

בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ר' סוקול, קיבל את הערעור את המערער ודחה את הערעור של המערערת.

בראשית הדברים, נדרש השופט סוקול לשומות שהוצאו למערער ובכלל זאת לנטלי ההוכחה בעניין זה.
השופט סוקול קבע, כי טענת המשיב הינה כי העִסקה שבוצעה אינה זו שהוצגה על-ידי הצדדים וכי מניות התמורה הועברו למערער אישית, וממילא אין מדובר בטענה לעסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה אלא בסיווג שונה ועל-כן נטל השכנוע מוטל על המערער. עם זאת, השופט סוקול הוסיף וקבע, כי בנסיבות דנא די למערערים להצביע על ההסכמים שנחתמו ועל העברת מניות התמורה למערערת כדי שנטל השכנוע להוכיח כי העִסקה הייתה שונה יעבור לשכמי המשיב; וכי בשים לב לעוּבדות כפי שהוכחו ופורטו ובהיעדר כל ראיה לסתור את ההסכם כפי שהוצג, יש לקבוֹע כי המשיב לא הרים את הנטל לשכנע כי מי שקיבל את התמורה היה המערער. בהתאם, קבע השופט סוקול, כי דין השומה האישית להתבטל ויש לקבוֹע כי לא הוכח שהמערער קיבל את מניות התמורה.

השופט סוקול המשיך ונדרש לשאלה האם העִסקה הייתה עסקת מכירת קניין רוחני לחברה האוסטרלית וקבע, שאין מקום לקבל את טענת המערערים כי העִסקה האמיתית שנרקמה הינה עסקת מכר קניין רוחני מהערערת לחברה האוסטרלית וזאת לאור רצון הצדדים להימנע מלהשיב למדען הראשי את המענק ותשלום קנס. בעניין זה, קבע השופט סוקול, כי הנטל הרובץ על נישום המבקש לשכנע כי העִסקה כפי שדוּוחה אינה משַקפת את רצונם האמיתי של הצדדים הינו נטל כבד עד מאוד שלא הורם במקרה דנא לאור הראיות שהוצגו ובכללן דיווחי המערערת.

לבסוף, ולאחַר שגם נדרש להעברת הקניין הרוחני לחברת הבת (תוך שהוא קובע, כי העברה זו נעשתה בתמורה בערך זניח), קבע השופט סוקול, כי בדין שלל המשיב את זכאותה של המערערת לקזז את הפסדיה העסקיים המועברים כנגד רווח ההון ממכירת מניות חברת הבת, וזאת מהטעם שאין מדובר ברווח הון בעסק. בעניין זה, נדרש השופט סוקול, בין היתר, להלכת מודול בטון, וקבע, כי המערערת וחברת הבת לא היוו יחידה כלכלית אחת, לא הגישו דו"חות מאוחדים ולא החזיקו בקו ייצור אחד.