בית-המשפט המחוזי: חיוב במס בגין ריבית המשתלמת בגין חוב פסוק בהוצאה לפועל; סמכות המנהל להאריך את תקופת ההתיישנות

האם ריבית המשתלמת בגין חוב פסוק בהוצאה לפועל שמקורו בחיוב כספי בין בני-זוג חייבת במס?
בשאלה זו דן לאחרונה בית-המשפט המחוזי בנצרת בערעור מס הכנסה שהוגש על-ידי בת-הזוג (קישור לפסק-הדין).

ואלו נסיבות המקרה בתמצית:
ביום 1.5.2002, לאחַר מאבק משפטי ממושך, קבע בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת, במסגרת פסק-דין, כי המערערת הייתה ידועה בציבור של פלוני בין השנים 1995-1980; וכפועל יוצא מכך זכאית מכוח חזקת השיתוף למחצית שוויָה של החברה שבבעלות פלוני בניכוי החובות. שווי החברה כאמור נקבע לסך של כ-8 מיליון ש"ח.
ביום 31.1.2005 פתחה המערערת תיק הוצאה לפועל לגביית החוב.
בשנת 2006 נפטר פלוני, ובמהלך חודש אוגוסט 2006 פרע עזבונו את מלוא החוב שהצטבר בתיק ההוצאה לפועל תוך שהוא משלם למערערת כ-12 מיליון ש"ח - סכום המורכב מקרן החוב בתוספת אגרות, הפרשי הצמדה וריבית.
במהלך חודש מרץ 2007 פנה המשיב אל המערערת בדרישה שתגיש דו"חות מס שנתיים לשנים 2006-2002 וכן הצהרת הון. המערערת הגישה את הדו"חות בחודש נובמבר 2007.
המשיב קבע, כי הריבית והפרשי ההצמדה בגינהּ הנאמדים בכ-2.6 מיליון ש"ח חייבים במס בשיעור 20%. זאת, לאחַר שהתיר בניכוי חֵלק מההוצאות המשפטיות בהן נשאה המערערת.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ע' עיילובני, דחה את הערעור בעיקרו.

ראשית, נדרש השופט עיילבוני לטענת ההתיישנות שהעלתה המערערת ביחס למועד הוצאת הצו.
השופט עיילבוני קבע, כי האישור שניתן מטעם מנהל רשות המיסים להארכת תקופת ההתיישנות בשנה נוספת (דהיינו, מ-3 ל-4 שנים) ניתן כדין, וזאת למרוֹת הפגמים המהותיים שנפלו בו.
עוד קבע השופט עלייבוני, כי העובדה שהמערערת ניהלה את הדיונים המתקדמים בשלב ההשגה לגופה של המחלוקת ולא העלתה מחדש את טענת ההתיישנות, כמו גם העובדה שטענה זו הועלתה מחדש רק במסגרת נימוקי הערעור, אומרת דרשני ועשויה להביא לדחיית טענת ההתיישנות.

באשר לשאלת חבותה של המערערת במס בגין הכנסות הריבית:
השופט עיילבוני קבע, כי הריבית ששולמה למערערת בגין החוב הפסוק חייבת במס בהתאם להוראות סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה. שכּן, ריבית כאמור מתייחסת לתשואה לכספו של נישום מסוים כשהוא בשימושו של אחר לא רק במקרים של לֹווה מַלווה אלא גם במקרים בו עסקינן בריבית המשתלמת בגין חובה שבחוק או בגין תביעה בבית-משפט (ובעניין זה הפנה השופט עיילבוני להלכת צימרמן (ע"א 230/72)).
השופט עיילבוני דחה את טענת המערערת, כי כספי תיק ההוצאה לפועל הם חלק בלתי-נפרד מהתשלום ששולם למערערת על-פי דין במסגרת ההפרדה הרכושית בינה לבין המנוח ועל-כן הם אינה חייבים במס; וקבע, כי יש לערוך אבחנה ברורה בין קרן החוב לבין הריבית שהתקבלה במסגרת ההליכים לגביית אותה קרן, כאשר גם אם הקרן אינה חייבת במס, אין משמעות הדבר שהריבית המתקבלת בגינהּ אינה חייבת אף היא במס.
השופט עיילבוני דחה את טענתה הנוספת של המערערת, כי יש לראות בתשלומי הריבית בגֶדר מתנה הפטורה ממס לפי סעיף 97(א)(5) לפקודה, שכּן אין מדובר במתנה כי אם בתמורה בגין תרומת המערערת למאמץ המשפחתי במסגרת מערכת היחסים שניהלה עם המנוח (והתשלום המתחייב בגין עיכוב אותם כספים), כאשר תמורה זו נתקבלה רק לאחַר שנים של ניהול מערכות משפטיות ונקיטה בהליכי הוצאה לפועל.
השופט עיילובני הוסיף והתייחס לטענת המערערת, לפיה חיובה בתשלום מס בגין תשלומי הריבית ששולמו במסגרת תיק ההוצאה לפועל מַפלה אותה לרעה, מפר את עיקרון השיוויון ומהווה אכיפה בררנית, שכן לטענתה רשות המיסים אינה עושה דבר, לרבות לא באופן ייזום, כדי לגְבות את המס בגין תקבולי הריבית העצומים הנצברים בתיקי ההוצאה לפועל. לדבריו, לא עלה בידי המערערת להוכיח כי אכן מדובר באפלייה אסורה או כי גביית המס בנסיבות דנא נעשתה תוך אכיפה בררנית.

באשר להוצאות המשפטיות בהן עמדה המערערת:
השופט עיילבוני קיבל בעניין זה את טענת המערערת וקבע, כי למרוֹת שהחשבוניות בגין ההוצאות המשפטיות הוצאו רק בשנים 2009 ו-2010, יש להתיר חלק יחסי מאותן הוצאות (בהתאם ליחס שבין תשלומי הריבית והסכום הכולל שנגבה במסגרת תיק ההוצאה לפועל, כמתחייב מסעיף 18(ג) לפקודה) מהריבית שהתקבלה בשנת 2006. זאת, לאחַר שקיבל את הטענה כי התשלום עצמו בוצע בשנת 2006 והוחזק בידיו הנאמנות של עוה"ד.
תשומת לבכם בעניין זה לניתוחו של השופט עיילבוני במסגרת עמודים 27-24 לפסק-הדין.