פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בשלוש הבקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד חברות סלולר שעניינן בחיוב במע"מ על מחירי שירותים שניתנו מחוץ לישראל

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת א' שטמר) בעניין רזניק ואח' (קישור לפסק-הדין).

רקע
עניינו של פסק-הדין בשלוש בקשות לאישור תובענות ייצוגיות כנגד פלאפון תקשורת בע"מ ("פלאפון"), פרטנר תקשורת בע"מ ("פרטנר") וסלקום ישראל בע"מ ("סלקום") עֵקב חיוב לקוחותיהן במע"מ בשיעור מלא בגין מחירי שירותי תקשורת בחו"ל, וזאת חֵלף חיוב במע"מ בשיעור אפס שהיה צריך לחול לגישת המבקשים.
בקשות האישור הוגשו בהמשך לפסק-הדין בעניין גווילי (ת"מ 124/08), שם קבע השופט מ' אלטוביה, כי לעניין החלת מע"מ בשיעור אפס על מתן שירות בחו"ל על-ידי עוסק ישראלי (לפי סעיף 30(א)(7) לחוק מע"מ), שירות ייחשב כשירות שניתן בחו"ל בהתאם למקום צריכת השירות ולא בהתאם למקום ביצוע הפעולות הנדרשות לשם אספקת השירות.
התשלומים המרכזיים בהם עָסקו בקשות האישור הינם תשלומים עבור שיחות נכנסות ("שיחות נכנסות"), שיחות יוצאות מסוג "חו"ל מוזל" – call-back ("שיחות חו"ל מוזל") ו"חבילות תקשורת חו"ל" אשר במסגרתן משולם מראש מחיר קבוע עבור מכסה מסוימת של שיחות, מסרונים, גלישה וכיו"ב ("חבילות תקשורת").
בנוסף, נטענו טענות לגבי שירותים פרטניים של חלק מחברות הסלולר וביניהן טענות כנגד חיוב לקוחות סלקום במע"מ בשיעור מלא בגין תשלומים עבור משלוח מסרונים.
מכל מקום, הטענות כנגד חברות הסלולר לא התאפיינו בזהוּת מוחלטת, בעיקר מהטעם שהן נקטו לעיתים בגישה שונה ביחס לחיוב התשלומים השונים במע"מ, נוכח פרשנות שונה שניתנה על ידן להנחיות המקצועיות של רשויות מע"מ ולאישורים ספציפיים שניתנו לחברות הסלולר כמפורט בפסק-הדין (הנחיות ואישורים שניתנו בהתבסס על הגישה שנחשבה למקובלת לפני שניתן פסק-הדין בעניין גווילי ולפיה מקום ביצוע הפעולות הנדרשות לשם אספקת השירות הוא זה שהכריע לצורך סיווג שירות כשירות שניתן בחו"ל). 
בקשות האישור הוגשו מלכתחילה רק נגד חברות הסלולר אך על-פי החלטת בית-המשפט צורפה המדינה (בהסכמתה) כבעל דין נוסף להליך שכּן היא זו שהנחתה את חברות הסלולר לגְבות את מרבית התשלומים נשוא המחלוקת והיא זו אליה הועברו אליה כספי המע"מ.
בהמשך לצירוף המדינה להליך, עדכנה המדינה את הנחיותיה המקצועיות לחברות הסלולר והנחתה את האחרונות להחיל מע"מ בשיעור אפס על שיחות נכנסות ושיחות חו"ל מוזל, אך להמשיך בגביית מע"מ בשיעור מלא על חבילות תקשורת.
לאחַר הנחיה זו השתמשה המדינה בזכותה לפי סעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות והודיעה לביהמ"ש על חדילתה מגביית מע"מ בשיעור מלא על שיחות נכנסות ושיחות חו"ל מוזל.

נפסק
דינה של תובענה ייצוגית כנגד עוסק שגבה מע"מ בהתאם להנחיות המדינה
במקום בו נעשתה לכאורה גביה עודפת של מע"מ, עולה השְאלה, האם תביעת הצרכן צריכה להיות מופנית כלפי העוסק שגבה את המס העקיף בפועל, או שמא כלפי המדינה, אליה הועבר המס.
שאלה זו מתעוררת ביתר שאת, כאשר עסקינן במע"מ שנגבה בהתאם להנחיות רשויות מע"מ, כפי שנטען על-ידי חברות הסלולר (על אף פערים מסוימים באופן יישום ההנחיות בין החברות).
יש לציין, כי לשאלת זהות הנתבע חשיבות רבה, שכּן הוראות חוק תובענות ייצוגיות מאפשרות למדינה חדילה או מחייבות אותה בהשבה לשנתיים בלבד. לעומת זאת, ההוראות המתייחסות לחברות הסלולר אינן מאפשרות חדילה וניתן לתבוע לפיהן השבה של הגביה שנעשתה עד שבע שנים לפני הגשת הבקשה.  
בהתחשב באמור, בית-המשפט סבר, כי אישור התובענה הייצוגית נגד חברות הסלולר יביא למעשה ל"עקיפה" בלתי רצויה של הפטור שניתן למדינה בשל החדילה – "עקיפה" שאינה מוצדקת מקום בו עסקינן בכספים שהועברו על-ידי חברות הסלולר למדינה ע"פ הנחיותיה המקצועיות.
לפיכך, נפסק כי "הודעת החדילה של המדינה היא העיקר" ולאורהּ נדחו בקשות האישור כנגד המדינה וחברות הסלולר ביחס לשיחות הנכנסות ושיחות חו"ל מוזל.
יצוין גם, כי ביחס לעילות תביעה נוספות שנטענו בבקשות האישור כלפי חברות הסלולר, שעניינן הפרת חוזה (לפיו ייגבה מע"מ "כדין"), התרשלות ועשיית עושר ולא במשפט, נפסק, כי טענות המבקשים לא הוכחו.