בית-המשפט המחוזי: פתיחת שומה לפי סעיף 147 לפקודה; חלוקת דיבידנד מרווח חשבונאי בין חברות המגישות דו"ח מאוחד לפי חוק עידוד התעשיה (מסים)

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין צ.א.ג תעשיות בע"מ (קישור לפסק-הדין).

המחלוקת העיקרית בתיק נעה סביב דיבידנד שחילקה בשנות-המס 2002 ו-2004 צ.א.ג. תעשיות ("המערערת") מתוך רווח חשבונאי שהָיה לה לבעלי מניותיה, טי.אס. דבליו ישראל השקעות בע"מ ("המערערת 2") ומר צבי ימיני ("ימיני").
בגין חֵלקו של ימיני ניכתה המערערת מס במקור בשיעור 25%; ואילו בגין חלקהּ של המערערת 2, לא ניכתה המערערת מס במקור בטענה שעל חלוקה זו חלות הוראות סעיף 126(ב) לפקודה (דיבידנד בין חברתי).
המשיב דחה את טענת המערערת בעניין תחולת סעיף 126(ב) לפקודה על הדיבידנד שחילקה למערערת 2 וקבע, כי 15% מהדיבידנד שחילקה למערערת 2 נבע מהכנסותיה ממקור תעשייתי שחויב במס חברות מלא ולגביו אכן יש להחיל את הוראות סעיף 126(ב) לפקודה; וכי 85% מהדיבידנד נבע מהכנסות ממסלול מענקים ועל-כן יש לחַייבו במס בשיעור 15% בהתאם להוראות סעיף 47(ב)(2)(א) לפקודה.
הואיל וקודם לקביעת השומה האמורה נכרת הסכם שומה בין המשיב לבין המערערת לגבי שנות-המס 1999-1998 וגם שנת-המס 2002, קביעת השומה ביחס לדיבידנד נעשתה מכוח הוראות סעיף 147 לפקודה.
לטענת המערערת, פתיחת השומה לשנת-המס 2002 על-פי סעיף 147 לפקודה נעשתה שלא כדין.
עוד טענה המערערת, כי בכל מקרה מקורו של הדיבידנד שחילקה המערערת בשנות-המס 2002 ו-2004 ברווחים חשבונאיים הנובעים מהפער בין הדיווח החשבונאי לבין הדיווח לצורכי מס ולא מהמפעלים המאושרים במסלול מענקים, וממילא הדיבידנד האמור אינו חייב במס בידי המערערת 2 כמתחייב מהוראות סעיף 126(ב) לפקודה.
בנוסף, טענה המערערת, כי בשנת-המס 2004 הוגש דו"ח מאוחד על-ידי המערערות מכוח חוק עידוד התעשיה (מסים) ("חוק העידוד"), ועל-כן אין לראוֹת בחלוקת הדיבידנד בין המערערות - המהוות יישות כלכלית אחת - בגֶדר אירוע מס.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, קיבל את הערעור באופן חלקי.

השופט אלטוביה קבע, כי פתיחת השומות לשנת-המס 2002 על-פי הוראות סעיף 147 לפקודה נעשתה שלא כדין.

לדבריו, היות שהמשיבים (פ"ש ת"א 1 ופ"ש ת"א 5) היו מודעים לחלוקת הדיבידנד ובהינתן העובדה שהמערערת לא הסתירה מהם כל מידע בעניין זה (בניגוד למצב העובדתי בפרשת תדיראן מוצרי צריכה - ע"א 1230/08), יש להעדיף את אינטרס ההסתמכות של המערערת על-פני האינטרס הציבורי ולא לפתוח את השומה. זאת, כמתחייב מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין איתמר מחלב (ע"א 7726/10).

השופט אלטוביה דחה את טענת המשיבים לפיה בעת שנרכשו השומות המקוריות טרם ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אביעד פרל (ע"א 8500/10). שכּן, בעת כריתת הסכם השומה טרם ניתן פסק-הדין בעניין פרל וממילא בזמן אמת לא הייתה עדיין ההלכה עליה סומכים המשיבים (בדיעבד) את פתיחת השומה, מה גם שבעניין פרל צוין כי ניתן היה למצוא גישות סותרות בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים בסוגיה הרלבנטית.

לגבי שנת-המס 2004, דחה השופט אלטוביה את טענות המערערת.
לדבריו, הגם שלנוכח הגשת הדו"ח המאוחד בשנת-המס 2004 יש לראוֹת במערערות כיחידה משקית אחת בהתאם להלכת מודול בטון (ע"א 2895/08), חלוקת הדיבידנד בין החברות מהווה אירוע מס, וזאת בהיעדר הוראה הנוגעת לפטוֹר או להקלה במס בסעיפים 24 ו-26 לחוק העידוד.

באשר לשיעור המס החָל על הדיבידנד האמור, קבע השופט אלטוביה, כי דברי בית-המשפט העליון בעניין אביעד פרל ביחס לחלוקת דיבידנד על-ידי חברת בית יפים גם ביחס לחלוקת דיבידנד על-ידי חברה שאינה חברת בית, ובהתאם לא ניתן לחַלק לצורכי מס דיבידנד על-סמך רווח חשבונאי, וממילא ככל שחוּלק דיבידנד כאמור יש לראוֹתו כמחולק מתוך רווחי החברה מפעילותה העסקית ולא מרֶווח חשבונאי.
בהתאם, קבע השופט אלטוביה, כי בדין עשו המשיבים כאשר ייחסו את הדיבידנד שקיבלה המערערת 2 לרווחים של המערערת 1 מפעילותה העסקית ובכלל זאת ייחסו חֵלק מהרווח למפעל מאושר במסלול מענקים.