בית-המשפט העליון: על הנישום לכלוֹל בהשגתו את כל טענותיו מבלי להותיר סרח עודף ולהביאו רק בשלב הערעור

פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין ליבוביץ (קישור להחלטה).

להלן תמצית העוּבדות הרלבנטיות:
ביום 31.12.2002 התקשרו המבקשים בהסכם בגדרו מניות שבבעלותם בתמורה לסך של כ-6.3 מיליון ש"ח. בהסכם דוּבּר על מכירת מניות ולא צוין בו מכר מוניטין.
בדו"ח לשנת-המס 2002 הצהירה המבקשת 2 על סכום אינפלציוני חייב בגין מכירת מוניטין בסך של כ-5.4 מיליון ש"ח וסכום הון אינפלציוני חייב בגין מכירת מניות בסך של כ-970 אלף ש"ח.
ביום 24.1.2007 קבע המשיב למבקשת 2 שומה לפי מיטב השפיטה לשנת-המס 2002. בנימוקים לשומה ציין המשיב, בין היתר, כי בחישוב רווח ההון ממכירת המניות המבקשת 2 אינה זכאית לסכום אינפלציוני בגין מכירת מוניטין, משום שהנכס הנמכר הוא מניות ולא מוניטין, ומהטעם שלא הוכח כי היה במניות שנמכרו מרכיב של מוניטין שלא שולם בעד רכישתו.

בערעורם לבית-המשפט המחוזי טענו המבקשים, כי יש לייחס את המוניטין של החברה שמניותיה נמכרו למבקשת 2, כי "בהסכם המכירה, נמכרו מוניטין", וכי שוויו הוא התמורה שנקבעה בהסכם המכירה בניכוי הון המניות של אותה חברה.

בהחלטה מיום 26.11.2013 דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט אלטוביה את בקשת המבקשים להגיש חוות דעת מומחה ביחס לשווי המוניטין שלטענתם נמכר במסגרת עסקת המכר הנדונה (קישור להחלטה).
השופט אלטוביה נימק את החלטתו בכך שסוגיית שווי המוניטין היא משנית, ואינה נחוצה להכרעה במחלוקת שעניינה "באשר לעצם היכולת להתעלם מעסקת מכר המניות ולבחון מה לכאורה מגלמות מניות אילו".
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אין מקום "להשקיף" מניות בדרך שהוצעה על-ידי המבקשים.
בהתאם לכך, ציין השופט אלטוביה, כי גם אם קיים מוניטין שהשפיע על שווי המניות במועד הסכם המכירה, הרי "אין בכך כדי ללמד כי עסקת מכירת המניות היא עסקת מוניטין בעיקרה". זאת ועוד, ככל שהמבקשים ביקשו לבסס את טענותיהם על שווי המוניטין, היה עליהם לעשות כן בשלב ההשגה; ומשלא עשו זאת, אין להתיר להם לבצע "מקצה שיפורים" בשלב הערעור, במיוחד כשבשלבי ההליך השומתי עלתה ונדונה שאלת קיומו של מוניטין. שהרי, אין להעמיד לפני ערכאת הערעור מסכת עובדתית חדשה.

השופט סולברג קבע, כי שווי המוניטין הוא אכן נושא משני שיהיה צורך לדון בו רק אם וכאשר ייקבע כי העסקה כָּללה מכירת מוניטין; וכי בדין קבע בית-המשפט קמא שהוכחת קיום מוניטין ושוויו אינם מחייבים את המסקנה כי עסקת מכירת המניות היא בעיקרה עסקת מוניטין. שכּן, ההלכה הפסוקה מורה, כי "השיטה השיורית" לחישוב המוניטין "תוחל רק לאחר שהוכח קיומם של מוניטין והוכחה מכירתם" (הלכת שלמה שרון).

באשר לטענת המבקשים לפיה חוות-הדעת אינה מהווה "מסכת עובדתית חדשה", הצדיק השופט סולברג את אמירתו של בית-המשפט קמא, לפיה בשלב ההשגה צריך היה להעלות את הטענות על שווי המוניטין בהנחה שאֵלה יועילו, ומשאֵלה לא הועלו, אין זה המקום להעלותן עתה בערעור.

השופט סולברג הוסיף וציין, כי אין ממש בטענת המבקשים, כי לפי מהות ההליך בערעור מס קמה חובה בנסיבות העניין לקבל ראיות חדשות לביסוס טענותיהם; וכי אין מדובר בהליך הדומה לזה המתנהל בערכאה שיפוטית ראשונה, דבר שעלול לרוקן מתוכן ולפגוע בחשיבותו של שלב ההליך השומתי ובכללו ההשגה.

לדברי השופט סולברג, על הנישום לכלוֹל בהשגתו את כל טענותיו מבלי להותיר סרח עודף ולהביאו רק בשלב הערעור. 
אמנם, קובע השופט סולברג, ייתכנו מצבים חריגים שבהם ערכאת הערעור תִראה לקבל ראיות חדשות על-מנת להשיג שומת אמת, ואולם, עניין זה אינו נמנה עם החריגים, ואין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לאפשר למבקש לערוֹך "מקצה שיפורים".

לבסוף, קבע השופט סולברג, תוך שהוא מַפנה להלכת הקודחים שבת (ע"א 8305/06), כי לא מצא הסבר מניח את הדעת לכך שחוות-הדעת לא הוגשה קודם, בשלבי השומה, כאשר לא הייתה למבקשים מניעה של ממש מלעשות להגשתה באותו מועד.