פסיקה חדשה במע"מ: תשלום מע"מ בגין ריבית רעיונית על פיקדון בבית דיור מוגן; בטלות החלטה בהשגה השונה ביסודה מהשומה המקורית

פורסמו שני פסקי-דין חדשים בנושא מע"מ.

פסק-הדין בעניין שבעת הכוכבים דיור מוגן בע"מ (קישור לפסה"ד)
עניינו של פסק-הדין בתביעה של דיירים בבית דיור מוגן נגד החברה המנהלת את בית הדיור המוגן, שעיקרהּ מתן פסק-דין הצהרתי לפיו הנתבעת אינה רשאית לחיֵיב את התובעים במע"מ בגין ריבית רעיונית על הפיקדון שהם מפקידים בידהּ כחלק מהתמורה בגין השירותים שהם מקבלים ממנה על-פי ההסכמים שבין התובעים לבין הנתבעת.

לטענת התובעים, מדובר במע"מ על הכנסה וירטואלית שיש להשיתו על הנתבעת.
עוד טוענים התובעים, כי אין בהסכם שבין הצדדים הוראה הקובעת מפורשות או אף במרומז, כי הנתבעת רשאית לחייבם במע"מ בגין ריבית רעיונית; וכי הנתבעת אף הסתירה מהם את העובדה שהיא מחייבת את הפיקדון מידי שנה במע"מ על ריבית רעיונית.

בית-משפט השלום בתל-אביב, מפי השופטת ר' פינצ'וק אלט, דחה את התביעה.

פסק-הדין בעניין אמ.גי.די.אס השקעות בע"מ (קישור לפסה"ד)
בין המערערת מס' 1 ("המוכרת") לבין המערערות 4-2 ("הרוכשות") נחתמו הסכמים (שלושה במספר) למכירת זכויות במקרקעין. במסגרת כל אחד מההסכמים, הדומים במהותם, שילמו הרוכשות למוכרת מקדמה על-חשבון התמורה, וזאת בצירוף מע"מ. המוכרת העבירה למשרדי מע"מ את מס העסקאות ואילו הרוכשות דרשו ממשרדי מע"מ ואף קיבלו בפועל החזר בגין מס התשומות.
לימים, טענה המוכרת כי כל אחת מהרוכשות הֵפרה את ההסכם שהיא צד לו ושלחה להן הודעות ביטול. לעומת זאת, לעמדת הרוכשות, העסקאות לא בוטלו כדין.
המוכרת המציאה למשיב, מנהל מע"מ, הודעות זיכוי על סכום המע"מ ודרשה החזר בגין מס העסקאות ששולם על-ידה.
המשיב דחה את דרישת המוכרת להחזר המע"מ והוציא לה שומה שבה ציין כי תעודות הזיכוי שהוצאו אינן מתקבלות מהטעם שלעמדת הרוכשות העסקות עימן לא בוטלו. ואילו בעקבות ההשגות שהגישו המערערות קבע המשיב, במסגרת ההחלטה בהשגות אלו, כי מדובר בעסקות למראית עין, ומשכך תעודות הזיכוי הוצאו שלא כדין ואין מקום להשיב את המע"מ. דהיינו, טענה זו עלתה לראשונה רק במסגרת ההחלטה בהשגה. בנסיבות האמורות, החליט המשיב לפסול את ספרי הצדדים ולחייבם בכפל-מס.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט א' אורנשטיין, קיבל את הערעור.

ראשית, קבע השופט אורנשטיין, כי ההחלטה בהשגה וכן ההחלטה בדבר כפל-מס ניתנו על-ידי המשיב מבלי שקודם לכן הועלו ונבחנו על-ידו ומבלי שנתן למוכרת הזדמנות לתקוף את ההחלטות.
לדבריו של השופט אורנשטיין, די בכך כדי לקבל את ערעור המוכרת.

עוד קבע השופט אורנשטיין, כי לאור גישת המשיב שלפיה מדובר בעסקה בדויה, שומה היה עליו לעשות שימוש בהוראת סעיף 138 לחוק מע"מ (שעניינו בעסקות מלאכותיות) ולא בסעיף 50(א) לחוק (שעניינו בחיוב בכפל-מס). לכן, קובע השופט אורנשטיין, הדרך שעמדה לפני המשיב הייתה הוצאת שומה חדשה, לרבות נימוקים ותחשיבים, ובאופן שיאפשר בידי המוכרת להגיש עליה השגה כדין.

למעלה מן הצורך, המשיך השופט אורנשטיין ונדרש לשאלה, האם המשיב הוכיח כי מדובר בעסקות מלאכותיות, תוך שהוא קובע, כי גם לעיצומם של דברים, יש לקבל את עמדת המערערות בעוד שהמשיב לא עמד בטעל ההוכחה הכבד באשר להיותן של העסקות מלאכותיות.