בית-המשפט העליון: כיצד יש לסווג הכנסה ממחילת חוב בגין סכומים שהתקבלו על רקע יחסי עובד מעביד – כדיבידנד או שמא כהכנסת עבודה?

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין יוסף מושקוביץ (קישור לפסק-הדין).

עניינו של פסק-הדין בשומות שהוציא המשיב (והמערער שכנגד), פקיד-שומה חיפה, למערער (והמשיב שכנגד) לגבי שנות-המס 1999–2001, בגדרו סיווג המשיב חוב של המערער בגין הלוואות שקיבל מחברה ציבורית בשליטתו – כהכנסת עבודה.

בית-המשפט המחוזי, מפי ס' הנשיא השופטת ש' וסרקרוג, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי נקודת המוצא היא כי הרישום בספרי החברה הוא הקובע, בהעדר ראיות אחרות המגובות במסמכים; ומשכך, התקבלו טענות פקיד השומה לעניין יתרת החוב תוך קיזוז סכומים להם טען המערער.
עוד נקבע, כי יש לראוֹת בחוב של המערער כחוב שנמחל ועל-כן כהכנסה החייבת במס כדיבידנד שחוּלק למערער.

המערער הגיש ערעור לבית-המשפט העליון בטענה, כי חובו לחברה שריר וקיים, וממילא לא היה מקום לקבוע כי חובו נמחל.
פקיד-השומה, לעומת זאת, הגיש ערעור שכנגד על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, וזאת כשהוא משיג על סיווג סכום החוב כדיבידנד ולא כהכנסת עבודה בידי המערער. 

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' הנדל (בהסכמת השופטים א' רובינשטיין וד' ברק-ארז) דחה את הערעור וקיבל את הערעור שכנגד שהוגש על-ידי פקיד-השומה.

באשר למחילת החוב, קבע השופט הנדל, כי קביעת בית-המשפט המחוזי היא עובדתית בעיקרה, וככזו אין זו דרכזה של ערכאת הערעור להתערב בה.

השופט הנדל הוסיף וציין, כי נסיבות המקרה אכן מלמדות שגם אם לא נעשתה מחילה מפורשת מצידה של החברה על חובו של המערער, הרי שהצעדים שננקטו – וליתר דיוק, הצעדים שלא ננקטו – מעידים על מחילת החוב ועל כך המערער והחברה אכן "זנחו את הסיכוי והרצון לפרוע את החוב" (כדברי בית-המשפט המחוזי).
שעה שכך, קבע השופט הנדל, אין מקום להתערב בקביעה, כי נמחל חובו של המערער לחברה.

השופט הנדל המשיך ונדרש לשאלה, האם יש לראוֹת בסכום שקיבל המערער כהכנסה החייבת במס.
לדבריו, סעיף 3(ב)(3)(א) לפקודת מס הכנסה* אכן אינו מתייחס לחוב שנמחל לו, שכּן הסעיף אינו מתייחס מפורשות לחוב שנוצר מסכום כסף מסוג זה שקיבל המערער במסגרת יחסיו עם החברה. עם זאת, אין מניעה ללמוֹד מסעיף זה – כמו גם מסעיף 3(ב)(5) לפקודה** – על עצם המחילה ועל חובו של המערער במס בגין חובו שנמחל, כאשר השוני עשוי להיות בשיעור המס, נוכח השיעור המתחייב בהתאם לסעיף זה לעומת שיעור המס בגין כסף שהגיע ממקור לפי סעיף 2 לפקודה.

השופט הנדל קבע, כי יש להתייחס להכנסה של המערער כבעלת מקור לפי סעיף 2 לפקודה, שכּן נסיבות המקרה – הכוללות את אופי הקשר שבין המערער לחברה כעובד ומעביד, לנוכח היותו של המערער המנכ"ל בה – מובילים לתוצאה כי מדובר בהכנסה החייבת במס.

באשר להכנסה ממחילת החוב, קבע השופט הנדל, כי לנוכח הסכמת הצדדים לפיה אין מדובר בדיבידנד כמו גם לאור נסיבות המקרה, יש לסַווג הכנסה זו כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, וממילא דין הערעור שכנגד להתקבל.

יושם אל לב לדברי השופט הנדל, כי ההתייחסות לכסף שקיבל המערער כדיבידנד מעוררת קשיים, כאשר "טענותיו של פקיד השומה בסוגיה זו מציפות שאלות הנוגעות לרווחיה של החברה בשנת המס הרלוונטית וכן לתהליך אישור חלוקת דיבידנד בחברה ואופן חלוקתו לבעלי המניות..." (פס' 5 לפסק-הדין).