בית-המשפט: שומות מקבילות לשני נישומים בגין אותה עסקה; פתיחת שומה בעקבות מידע שנכלל בגילוי מרצון

במבזק מיום דיווחנו אודות פרסומו של פסק-הדין בעניין אריה גולובנציץ (קישור לפסה"ד).

באותו מקרה, הוּצאה למערער שומה בצו מכוח סעיף 147 לפקודת מס הכנסה על-ידי המשיב, פקיד-שומה ירושלים 3, לגבי רווחים שהפיק ממכירת נדל"ן. זאת, מהטעם שפעילותו של המערער בתחום זה הגיעה כדי עסק.
המערער, לעומת זאת, טען, כי הינו טוען רבני, וכי מדובר ברווחים הוניים החייבים במס שבח. עוד טוען המערער, כי נחתם הסכם פשרה בינו לבין מנהל מיסוי מקרקעין ביחס לאותם רווחים, וממילא פקיד-השומה אינו מוסמך לחרוג מההסכם האמור.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת מ' מזרחי, דחה את הערעור.

ראשית, קבעה השופטת מזרחי, תוך שהיא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חזן (ע"א 9412/03), כי פעולות אגף מיסוי מקרקעין אינן מאיינות את פעולת אגף מס הכנסה, וממילא אין בהסכם הפשרה שנחתם בין המערער לבין מנהל מיסוי מקרקעין כדי למנוֹע את התערבותו של פקיד-השומה.

לגופו של עניין, קבעה השופטת מזרחי, כי המערער ביצע שורת פעולות אינטנסיביות בתחום המקרקעין במהלך השנים, הן ביחס לעסקות נשוא השומות והן ביחס למקרקעין נוספים, דבר המלמד על דפוס פעולה מסחרי, המוביל דרך השבחת קרקעות שמלכתחילה לא היו מיועדות לבנייה, למכירתן במועד המתאים.

השופטת מזרחי הוסיפה וציינה, כי הפעילות נעשתה בהיקף גדול במיוחד ובאופן מאורגן ושיטתי, תוך ניצול מנגנוני החברות שבבעלותו ושימוש בבקיאותו של המערער ("שאינה המומחיות של טוען רבני..."), כמו גם בבקיאותם של יועציו הרבים (בבחינת "בקיאות שילוחית").

השופטת מזרחי הדגישה, כי אמנם מדובר במקרקעין שהוחזקו במשך שנים לא מעטות, אך בכך אין, לשיטתה, כדי לגרוֹע מסיוּוגה המסחרי של הפעילות, שכּן המערער קָבע את מועד המכירה בעיותי האופטימלי מבּחינת השׂאת הרווח.

ביום 1.12.2013 ניתן פסק-הדין של השופטת מזרחי בעניין חיים גולובנציץ, שהינו אחיו של אותו אריה גולובנציץ (קישור לפסה"ד).

בגדרו של פסק-הדין נדונו שתי סוגיות עיקריות:
האחת, האם בדין חִייב המשיב, פקיד-שומה ירושלים 3, את המערער במס הכנסה בגין מכירה של מחצית מנכס מקרקעין בירושלים. זאת, לאור טענתו של המערער, לפיה הוא לא היה בעל הזכויות בנכס האמור וכי פסק-הדין בעניין אחיו, אריה גולובנציץ, הכיר באחרון כבעלים האמיתי בגין המקרקעין האמורים כמו גם הנישום האמיתי לגביהם, וממילא התהווה בעניין זה מעשה בית דין.
השנייה, האם פתיחת שומות המערער לשנות-המס 1993-1992 בהתאם להוראות סעיף 147 נעשתה כדין. לטענת המערער, פתיחת השומות כאמור נעשתה בחוסר סמכות, וזאת מהטעם שהגורם היחיד שבעקבותיו החליט המשיב לעשות שימוש בסעיף 147 הוא הגילוי מרצון שנעשה על-ידי אחיו, אריה.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת מ' מזרחי, קיבל את הערעור בסוגיה הראשונה ודחה אותו בסוגייה השנייה.

לגבי הסוגיה הראשונה, קבעה השופטת מזרחי, כי הגם שהוצאת השומה למערער במקביל לזו שהוּצאה לאחיו, אריה, הייתה מוצדקת לכאורה, מטעמים של טובת הציבור, הרי ששתי השומות המקבילות אינן אמורות להיכנס לתוקף במקביל. זאת, כמתחייב מדברי בית-המשפט העליון בעניין וינוקור (ע"א 6181/08).
על-כן, מרגע שהשומה לגבי אריה גולובנציץ נכנסה לתוקף (משאושרה בפסק-הדין בעניינו) כך שהאח חויב במלוא המס, התייתר הצורך לדון בשומה השנייה שהוּצאה למערער.

באשר לסוגיה השנייה, קבעה השופטת מזרחי, כי קודם לתיקון 114 לפקודה, רשאי היה המשיב להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 147 אף ללא הרשעה, וממילא נותר לקבוֹע אם די היה במידע שהיה בפני המשיב כדי לבסס קביעה כי המערער עשה את המעשה המיוחס לו (המהווה עבירה על-פי החוק), דהיינו מסר מידע כוזב כדי שלא לשלם מס.
על שאלה זו ענתה השופטת מזרחי בחיוב, לאחַר שהגיעה למסקנה כי המשיב אכן שוכנע כי נעשה אחד או יותר מהמעשים המפורטים בסעיפים 220 לפקודה.

באשר לטענת המערער באשר לגילוי מרצון שבוצע על-ידי אחיו, קבעה השופטת מזרחי, כי למשיב הגיעו מסמכים נוספים מֵעבר למסמך הגילוי מרצון כאמור, וזאת לפני שהוּצאה הודעה פתיחת השומה, וממילא אין לקבל את הטענה לפיה הראיה היחידה שעמדה לפני המשיב בעת שהחליט על פתיחת השומה הייתה מסמך הגילוי מרצון.

השופטת מזרחי הוסיפה וקבעה, כי אין לקבל את טענת המערער בדבר האינטרסים שהיו לאחיו אריה במסירת הגילוי מרצון, כנובעים מטובות הנאה שקיבל בגֶדר מסירתו, כאשר יש לראוֹת לחובתו של המערער את העובדה שלא ראה אל-נכון לזַמן את אחיו כעד ולחקור אותו.