בית-המשפט המחוזי: שאלת סיוּוגה של חברה ש-100% ממניותיה מוחזקות בעקיפין על-ידי חברה ציבורית – כחברת בית; ניכוי הוצאות ארנונה, פחת ומימון בגין נכס ריק

במבזק מיום 5.5.2013 דיווחנו אודות פרסומו של פסק-הדין בעניין פלפלון סנטר בע"מ (קישור לפסק-הדין), בגדרו נדרש בית-המשפט המחוזי בירושלים לשאלת סיוּוגה של המערערת כחברת בית כמשמעותה בסעיף 64 לפקודת מס הכנסה.*

* כאמור, באותו מקרה, התעוררה שאלת סיוּוגה של המערערת, חברה שהוקמה בשנת 1988 ומוחזקת על-ידי חברת אוטו חן בע"מ (חברה משפחתית) (62%) ועל-ידי חברת מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ (38%), כחברת בית כמשמעותה בסעיף 64 לפקודה.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת מ' מזרחי, דחה את הערעור. ראשית, נדרשה השופטת מזרחי לשאלה, האם "כל רכושה ועסקיה" של המערערת "הם החזקת בנינים" כאמור בסעיף 64 לפקודה. לשיטתה, אין עניינו של אותו סעיף בנדל"ן במובן הרחב, אלא דווקא בבנינים. שעה שכך, והיות שרכושה של המערערת הוא למעשה נכסי נדל"ן – שכּן, בחלקו מגרשים פנויים לחלוטין, בחלקו מגרשים עליהם מבנים הרוסים שספק אם ניתן לקרוא להם בניינים ובחלקו מגרשים שעליהם בניינים – אין לקבל את טענתה לפיה עמדה בדרישת ההחזקה בבניינים בלבד.
השופטת מזרחי המשיכה ובחנה (הגם שלמעלה מן הצורך) את השְאלה, האם המערערת נחשבת ל"חברת מעטים" כמשמעותה בסעיף 76 לפקודה, ובפרט, האם היא "בשליטתם של חמישה בני אדם לכל היותר" והאם "יש לציבור עניין ממשי בה". זאת, בהתחשב בכך שרק 15% מהון המניות של חברת מרדכי אביב תעשיות בניה (1973) בע"מ – שהיא בעלת 98.8% מחברת מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, שהיא בעלת 38% מהמערערת – מוחזקות על-ידי הציבור. אומנם, השופטת מזרחי קיבלה את עמדת המערערת, לפיה אין לפרש את המילים "בשליטתם של חמישה בני אדם לכל היותר" כחלות בהכרח על יחידים. עם זאת, השופטת מזרחי הוסיפה וקבעה, כי בהיעדר הוראה מפורשת ביחס למילים "יש לציבור עניין ממשי בה", יש לפרשָן בהתאם לכוונת המחוקק שלפיה הוראות אותו סעיף 64 תחולנה רק על "חברות קטנות".
לאור זאת, ובהתחשב בשיעור החזקת הציבור במערערת (כמתואר לעיל), קבעה השופטת מזרחי, כי המערערת אינה מקיימת את התנאי לפיו אינה חברה "שיש לציבור עניין ממשי בה".

שאלת סיוּוגה של חברה כחברת בית כאמור נדונה לאחרונה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין לינור חברה לנכסים בע"מ (קישור לפסק-הדין).

באותו מקרה, דובר בשתי חברות, לינור חברה לנכסים בע"מ (המערערת 1) ("לינור") ודלגית חברה לנכסים בע"מ (המערערת 2) ("דלגית"). מניותיהן של המערערות, העוסקות בהשכרת מקרקעין, מוחזקות במלואן על-ידי שי-לד בניה ופיתוח בע"מ ("שי-לד") שהיא חברת בת בבעלות מלאה (100%) של אשלד בע"מ, חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה ("אשלד").
בבעלות לינור נכס מקרקעין שהושכר לחברת בגיר בע"מ ("בגיר").
בשנת 2002 פינתה בגיר את הנכס, ומאז פינויו ועד לתום שנות-המס שבערעור (שנות-המס 2007-2004), עמד הנכס ריק משוכרים ולא הניב הכנסה ללינור.
בשנות-המס 2007-2005 ביקשה לינור להיחשב לחברת בית, ובהתאם לראוֹת בהכנסותיה כהכנסת בעלת מניותיה שי-לד תוך קיזוז הפסדי בעלת המניות. בשנות-המס האמורות, תבעה לינור לצורכי מס הוצאות פחת, ארנונה ומימון שהיו לה ביחס לנכס.
בשנות-המס 2007-2004 ביקשה דילגית להיחשב לחברת בית, ובהתאם לראוֹת בהכנסותיה כהכנסת בעלת מניותיה שי-לד תוך קיזוז הפסדי בעלת המניות.

המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 4, סירב לראוֹת בלינור ובדלגית חברת בית, וזאת מהטעם שחברות אלו הינן חברות שיש לציבור עניין ממשי בהן ובתוצאותיהן העסקיות, ועל-כן אינן נחשבות ל"חברת מעטים" וממילא אינן זכאיות להיחשב לחברת בית. לחלופין, טען המשיב, כי המערערות הינן "בת חברה" כמשמעותה בסעיף 76(א) לפקודה, וגם משום כך הן אינן בגֶדר "חברת מעטים".
כמו-כן, המשיב סירב להתיר בניכוי את הוצאות הפחת, הארנונה והמימון שתבעה לינור בניכוי.

 בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.

באשר לשאלת סיוּוגן של המערערות כחברת בית, קבע השופט אלטוביה, כי כדי לעמוד על העניין שיש לציבור בחברה פרטית, נכון לבחון האם תוצאותיה העסקיות של החברה מדוּוחות לציבור המשקיעים בבורסה מכוח חובה חוקית. דהיינו, מקום שקיימת חובת דיווח על תוצאות עסקיות של חברה פרטית במסגרת דיווחיה של חברה ציבורית, יש לציבור עניין ממשי בחברה הפרטית.
שעה שכך, ולאור עדותו של סמנכ"ל הכספים של המערערות לפיה אשלד חייבת לדַווח לציבור על התוצאות העסקיות של המערערות והיא אף עושה כן בפועל, קבע השופט אלטוביה, כי לציבור המשקיעים בבורסה יש עניין מהותי בתוצאות העסקיות של המערערות המהוות חלק מהיישות הכלכלית של אשלד, ומטעם זה אין לראוֹת בהם חברת מעטים.

השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אשלד מחזיקה ב-100% ממניות שי-לד וזו מחזיקה ב-100% ממניות המערערות; ומשכך, נראה כי לאשלד – שלא נטען כי היא בגֶדר חברה עליה חלות הוראות הפרק החמישי בפקודה שעניינו ב"רווחי חברת מעטים שלא חולקו" – שליטה מלאה על המערערות, ובהתאם האחרונות הינן "בת חברה" כהגדרתה בסעיף 76(ג) לפקודה, ואפשר שגם מטעם זה אין לראוֹת בהן חברת מעטים.

באשר לשאלת זכאותה של לינור לנַכּוֹת לצורכי מס את ההוצאות שבמחלוקת, קבע השופט אלטוביה, כי לינור לא הציגה ראיות שילמדו על קיומם של הסכמי תיווך למציאת שוכרים לנכס או פעולות אחרות שנקטה למציאת שוכרים כאמור, וכי המסקנה המתבקשת היא שבשנים הרלבנטיות לינור לא השקיעה מאמצים לא כל שכּן משאבים למציאת שוכרים, וממילא היא לא התכוונה להפיק ממנו הכנסה.

לאור זאת, כמו גם לאור העובדה כי לינור אף הגישה בקשה למתן היתר להריסית חלק מהנכס, קבע השופט אלטוביה, כי אינו רואה הצדקה להתערב החלטת המשיב שלא להתיר בניכוי את הוצאות הארנונה על הנכס ואף לא את הוצאות הפחת והמימון.