בית-המשפט העליון: איחור של כשנה וחצי בהגשת ערעור מס הכנסה מחייב טעם מיוחד לקבלת ארכה
08/09/2013
פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין יצחק ברדה (קישור לפסה"ד).
עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגנית-הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג) בע"מ 496/03, בגדרהּ נקבע, כין מקום להיענות לבקשת המבקש להארכת המועד להגשת ערעור של שומות מס שהוצאו לו, וזאת לנוכח איחור של כ-18 חודשים בהגשת הערעור כאמור.
במהלך שנות-המס 1992–1996 ("שנות-המס שבמחלוקת") עָסק המבקש בהתקנות של מתקני מים וביוב, ודיווח לרשויות המס על הכנסות ממשכורת בלבד.
במסגרת טיפול בתיק הנישום של אחיו, מאיר ברדה, שעסק בתחומים דומים, קיבל המשיב, פקיד-שומה חדרה, מידע לפיו לצד ההכנסות ממשכורת עליהן דיוַוח המבקש, הופיעו לכאורה בחשבונות הבנק שלו ושל בת-זוגתו דאז הכנסות משמעותיות נוספות, שעליהן לא דיוַוח המבקש כנדרש.
בהתאם למידע זה, הוצאו למבקש שומות בגין שנות-המס המחלוקת, עליהן הגיש המבקש ערעור לבית המשפט-המחוזי.
מֵעבר למחלוקת המהותית בין הצדדים, הנוגעת בשאלה האם אכן מדובר בהכנסות בלתי-מדוּוחות של המבקש, אם לאו, נסוב הערעור סביב מועדי המצאתן של השומות למבקש.
ביום 11.6.2009 קבע בית-המשפט המחוזי, כי השומות הומצאו למבקש מספר פעמים במהלך שנת 2001, באמצעות דואר רשום ובאמצעות מסירה ידנית – ולכן מדובר באיחור של כשנה וחצי בהגשת הערעור עליהן.
בית-המשפט המחוזי נדרש לפיכך לשאלה האם קיימת בנסיבות העניין הצדקה למתן ארכה כה ממושכת, אך קבע כי לא מצא טעם מיוחד שיצדיק זאת.
בעקבות דחיית בקשת הארכה של המבקש – נמחק ערעורו על שומות שנות-המס שבמחלוקת.
על החלטת בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט העליון.
ביום 28.10.2008 קבע הרשם ג' שני, כי מדובר בהחלטה אחרת המחייבת הגשת בקשת רשות ערעור, ולא בפסק-דין, עליו רשאי המבקש לערער בזכות.
על החלטת הרשם הגיש המבקש ערעור, שנדחה על-ידי השופט ס' ג'ובראן ביום 30.11.2010, אשר קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשם הנ"ל.
מכאן בקשת רשות-הערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' מלצר, קבע, כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להתקבל, אך דין הערעור להידחות.
השופט מלצר החליט להיענות לבקשת רשות הערעור משום שאף על פי שהחלטת בית-המשפט המחוזי סוּוגה כ-"החלטה אחרת", הרי שלמעשה החלטתו שלא להאריך את המועד להגשת הערעור על שומות המס לגבי שנות המחלוקת מסיימת למעשה את ההתדיינות שבין בעלי הדין.
לכן, קבע השופט מלצר, אין אפשרות להפנות את המבקש לערער על פסק הדין כולו (שכּן פסק דין שכזה לא יינתן כלל) ואף אין מדובר פה בחוסר יעילות בניהול הזמן השיפוטי (שכּן זו ההזדמנות היחידה של המבקש לשנות את ההכרעה בעניינו).
לפיכך, קבע השופט מלצר, עניינו של המבקש נכלל בתנאים הקבועים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד–1984 למתן רשות ערעור, ויש להיעתר לבקשת רשות הערעור ולדון בה כבערעור לפי הסמכות שנתונה על-פי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט ובתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984.
ברם, לגופו של עניין, קבע השופט מלצר, כי ליבו של הערעור בטענות אודות טעויות שנפלו בהחלטת בית-המשפט המחוזי, כאשר כל כולו תקיפת ממצאים עובדתיים של בית-המשפט המחוזי, אותם קבע לאחר שמיעת ראיות והתרשמות מן העדים השונים, לרבות המערער עצמו.
בנסיבות אלו, קבע השופט מלצר, כי אין מקום לסטות מההלכה לפיה בית-המשפט העליון לא יתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, אלא בחריגים מוגדרים ומתוחמים היטב.
השופט מלצר הוסיף וציין, כי אף לגופם של דברים צָדק בית-המשפט המחוזי בקביעותיו השונות, וכי השומות הומצאו כדין למערער בדואר רשום, וחֵלקן אף נמסרו לידיו בעת שהתייצב במשרדי המשיב.