בית-המשפט העליון דחה עתירה לקיים דיון נוסף בפסק-הדין בעניין מ.ו. השקעות בע"מ (ביטול עסקה וחיוב בהוצאות משפט)

במבזק מיום 30.1.2013 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מ.ו. השקעות בע"מ (ע"א 8340-10).

עניינו של פסק-הדין בשני ערעורים מאוחדים הנובעים מעסקה אחת ועניינם בחבותם של המערערים במס שבח.
בערעור הראשון, תקפו המערערים את פסק-הדין של ועדת-הערר (ו"ע 1408/07) לפיה אין להכיר בביטול עסקות במקרקעין לפי סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין.
ואילו בערעור השני, הלינו המערערים על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (ה"פ 14410-04-10), בגדרו דחה השופט מ' אלטוביה את בקשתם לעכב את הליכי הגבייה בתיק הראשון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור והשופט ח' מלצר), דחה את שני הערעורים.
השופט עמית קבע, כי חלפו כשבע-שמונה שנים מאז בוצעו העִסקות, כי הביטול נעשה בין צדדים קרובים ולמעשה בין אותם צדדים בכובעים שונים וכי הביטול נעשה לאחַר שהעִסקה הכתה שורש כאשר הרוכשת נהגה בנכסים מנהג בעלים לאורך השנים לרבות גביית דמי שכירות משוֹכרים וניכוי פחת.
השופט עמית הוסיף וקבע, כי הצטברותן של כל האינדיקציות דלעיל מלמדת על כך שהביטול אינו ביטול אמיתי לצורך סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין, אלא ביטול שמטרתו היחידה הימנעות ממס.
בכך, למעשה, התייתר הערעור הנוסף, שעניינו בהליכי הגבייה שנקט המשיב כנגד המערערים. למרות זאת, מצא השופט עמית אל-נכון לסקוֹר את קורותיו של ערעור זה, תוך שהוא מפרט את השורה הארוכה של ההליכים (לרבות חמש המרצות פתיחה) במסגרתם תקפו המערערים את הליכי הגבייה. השופט עמית קבע, כי ההחלטות ופסקי-הדין שניתנו כנגד המערערים באותם הליכים יוצרים מניעוּת והשתק כלפיהם מלחזור ולנקוט באותם הליכים בשינוי אדרת.

כפי שציינו במבזק האמור, חשוב לציין את התייחסותו של השופט עמית לסוגיית ההוצאות בהן חויבו המערערים (25,000 ש"ח על-ידי ועדת-הערר ו-100,000 ש"ח על-ידי השופט אלטוביה) שעליהן הלינו המערערים.
לדבריו, המערערים נקטו בעשרות הליכים "מקבילים-כפולים-משולשים-ומרובעים" בערכאות השונות, כולל בבית-המשפט העליון. זאת, בגין אותו עניין ובגין אותן נסיבות, בכל פעם באצטלא ובאדרת אחרת. נוכח האמור, קבע השופט עמית, כי ההוצאות בסך 25,000 ש"ח שהושתו עליהם על-ידי ועדת-הערר הן "על הצד הנמוך מאוד" וההוצאות בסך 100,000 ש"ח שהושתו עליהם בפסק-הדין של השופט אלטוביה הם "על הצד הסביר עד מתון", בהתחשב בכמות ההליכים שקָדמו לפסק-הדין. על כך הוסיף השופט עמית וחייב את המערערים בשכ"ט המשיב בסך 100,000 ש"ח, תוך שהוא דוחה, כאמור, את שני הערעורים.

בעקבות פסק-הדין, עתרו המערערים לבית-המשפט העליון על-מנת שיתקיים דיון נוסף.
בעתירה לקיום דיון נוסף טענו העותרים, כי התוצאה האופרטיבית של פסק-הדין נשוא העתירה היא הענקת סמכות בלעדית למשיב להתערב בחופש החוזים של צדדים פרטיים, תוך פגיעה בזכותם החוקתית לקניין.
העותרים הטעימו, כי על-פי אחד המבחנים הקבועים בפסיקתו של בית-המשפט העליון, ניתן לזהוֹת ביטול פיקטיבי כאשר זה נעשה ללא עילה בהסכם, וזאת בניגוד למקרה שלפנינו בו, כך לטענתם, הביטול נערך בהתאם לסעיף בהסכם.
עוד טענו העותרים, כי קביעתו של בית-המשפט העליון בפסק-הדין, לפיה שומת המס נערכת בהתאם לאופן בו העִסקה נערכה בפועל, ולא על-פי דרך אחרת בה ניתן היה לבצעה, היא בלתי-הוגנת וגורמת לעותרים עוול.
בנוסף, העלו העותרים טענות בנוגע להליכי הגבייה וטענו, כי לא ניתן לנקוט בהליכי גביית מס כל עוד שאלת שומת המס תלויה ועומדת לפני ערכאת ערעור. לטענתם, שאלת הגבייה היא שאלה עצמאית והיא אינה תלויה בהכרעה בשאלת עצם החבות בתשלום המס.
מֵעבר לכך, העותרים הלינו על כך שנקבע כי עשו שימוש לרעה בהליכי משפט, והם חזרו על טענותיהם בנוגע להוצאות המשפט שנפסקו נגדם.
לבסוף, הציגו העותרים רשימה של שגיאות שנפלו, לטענתם, בפסק-הדין נשוא העתירה. 

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ע' ארבל, דחה את העתירה ללא צורך בתגובת המשיב (דנ"א 1239/13).
השופטת ארבל קבעה, כי ההלכה הנוגעת להבחנה בין ביטול אותנטי לבין ביטול פיקטיבי של עסקה לצורך סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין נקבעה על-ידי בית משפט זה לפני שנים רבות והיא ממשיכה לחול גם כיום.
ואולם, בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה והעותרים אף אינם טוענים לסטייה כלשהי מהלכה קיימת. זאת ועוד: העותרים אינם טוענים, כי ההלכה הקיימת כיום היא הלכה שגויה; כל שנטען בעתירה, מֵעבר לטענות כלליות באשר לסמכותו הבלתי-מוגבלת של המשיב ולפגיעה בזכות הקניין החוקתית הנובעת מכך, הוא כי בפסק-הדין נפלה טעות ביישומו של אחד ממבחני העזר המשַמשים לזיהויו של ביטול פיקטיבי. ברי, כי אין בטענה זו כדי להצדיק עריכת דיון נוסף.
באשר לאי-עיכוב ביצוע הליכי הגבייה, קבעה השופטת ארבל, כי גם לוּ הייתה השְאלה הפרשנית אותה מעלים העותרים ראויה לדיון, לא היה בכך כדי להצדיק היענות לעתירה. שכּן, כאמור בפסק-הדין, משהוכרעה טענת העותרים בנוגע לעצם החבות במס בערכאת הערעור האחרונה, שאלת עיכוב הביצוע של הליכי הגבייה הפכה לשאלה תיאורטית שאין כל מקום להידרש אליה במסגרת דיון נוסף.
השופטת ארבל הוסיפה וציינה, כי גם בטענות הנוגעות לפגמים הדיוניים שנפלו, לטענת העותרים, בדיון לפני ועדת הערר, להוצאות המשפט שהוטלו עליהם ולשגיאות אחרות שנפלו, לשיטתם, בפסק-הדין נשוא העתירה, אין כדי להצדיק עריכת דיון נוסף.